גליון מספר ב’1-עדכונים

    • ישראלי שחי בנפרד מאשתו ושמבקש אשרת שהייה לבת זוגתו הזרה לא חייב בגירושין כדי שמשרד הפנים ישקול בקשה זו 2004-09-14
      בית המשפט המחוזי בחיפה בפסיקתו בעניין עתמ 1223/03 פרי נ’ מנהלת מחלקת אשרות זרים מיום ה 12/09/2004 קבע כי ישראלי שחי בנפרד מאשתו יכול לבקש אשרת שהייה לבת זוגתו הזרה גם מבלי שיצטרך להשלים את הליך גירושיו. פסק הדין דן במקרה בו הגיש ישראלי בקשה להאריך את שהייתה הזמנית בישראל של בת זוגתו הוייטנאמית איתה הוא מנהל חיים משותפים בחודשים האחרונים. בית המשפט קבע כי הנוהל הקיים במשרד הפנים לטיפול בבקשה שכזאת כולל דרישה שהישראלי המבקש יהיה “פנוי ” כשאין הגדרה ספציפית של מונח זה. בית המשפט פסק כי מונח זה יכול לכלול אדם אלמן, רווק, גרוש ופרוד, כשאין זה ראוי שתפסל על הסף בקשתו של אדם רק מכיוון שהוא רשום כ”נשוי” במרשם האוכלוסין. מסקנה זו ביסס בית המשפט על היחס המקל בפסיקה הישראלית הניתן להסדרת מערכות יחסים של ידועים בציבור גם בין בני זוג שנשואים חוקית לאחרים. מעבר לכך נקבע כי אין זה ראוי שמשרד הפנים יתנה את מתן האשרה לבת הזוג הזרה בכך שהישראלי ישלים את הליך גירושיו מאשתו. מצב מעין זה עלול להוביל לאפשרות כי אשתו החוקית של העותר תנצל את איום הגירוש המרחף מעל בת זוגתו הזרה כדי לשפר את תנאי הסכם הגירושין ביניהם. בית המשפט התייחס לעובדה כי למרות שקיימת מדיניות כללית בנושא, כל מקרה מיוחד צריך להבחן לאור נסיבותיו. בית המשפט משלים כי העובדה שמדובר בבקשה לשהות ארעית בלבד ” מחזקת את חוסר הסבירות ” שבהחלטת משרד הפנים. מאחר ומדובר באשרה זמנית יוכל המשרד לבדוק לאורך תקופות קצובות את מהותו האמיתית של הקשר בין הצדדים. לאור כל מסקנות אלו הורה בית המשפט שיש להעניק אשרת שהייה זמנית לבת הזוג הזרה, במהלכה יוכל הישראלי להשלים את גירושיו, ולמסד את הקשר מול בת זוגתו הזרה, מולה כבר חתם על הסכם ממון. קובץ מצורף
    • תחושת חובה מוסרית של המדינה לנכיה מהווה שוני רלוונטי המצדיק הבחנה ביניהם לנכי תאונות עבודה 2004-11-05
      בעתירה, שהוגשה לבג”צ כנגד הפחתת שיעור קצבת נכי עבודה בחוק תכנית החירום הכלכלית, התשס”ב–2002, טענו העותרים לפגיעה בזכותם החוקתית לשוויון של נכי תאונות העבודה. בית-המשפט פסק, שההבחנה שעושה החוק המדובר בין נכי תאונות עבודה לבין נכי צה”ל, נכי פעולות האיבה ונכי רדיפות הנאצים, אינה בגדר הפליה. הנשיא ברק קבע, כי הבחנה זו בין שתי הקבוצות נובעת מתחושת החובה המוסרית של החברה הישראלית כלפי קבוצת הנכים, אשר קיים קשר בין נסיבות פציעתם לבין השתייכותם הלאומית-קולקטיבית. לדברי ברק, חובה מוסרית זו היא בבחינת שוני רלבנטי, שיש בו כדי להצדיק את ההבחנה בין קצבת נכי עבודה לבין התמלוגים המשתלמים לקבוצת הנפגעים השנייה. כפי שנפסק לא פעם בעבר, הבחנה בין קבוצות המבוססת על שוני רלבנטי אינה מהווה הפליה. על-כן, דחה ביהמ”ש את העתירה בהחלטה פה אחד. קובץ מצורף
    • הסכמה של בני זוג לדון בחלוקת ממונם על-פי דין דתי חייבת להיות מפורשת. 2004-11-06
      מהו טיב ההסכמה הנדרשת לפי סעיף 13(ב) בחוק יחסי ממון, הדורש הסכמה מבני הזוג להתדיין על-פי הדין הדתי ולא על-פי הוראות החוק האזרחי? בית המשפט, בבג”ץ 9734/03 פלונית נ’ ביה”ד הרבני הגדול ואח’, קבע כי אין די בהסכמה של בני הזוג לדון בחלוקת ממונם בפני בית דין דתי בכדי לאפשר לבית הדין לפסוק על-פי דין תורה ובהתעלמות מחוק יחסי ממון. טענת המשיבים, כי מעצם הסכמת בני הזוג להעביר את הדיון בתיקם לבית הדין הרבני ניתן להסיק מכללא כי הסכימו הם לדיון על-פי דין תורה, נדחתה על-ידי בית המשפט. על בית הדין הדתי להיות סמוך ובטוח כי הסכמה להחלת הדין הדתי ניתנה, ובהיעדר וודאות זו עליו להחיל את הכלל הרגיל, היינו החוק האזרחי. קובץ מצורף
    • מעביד רשאי לדרוש מעובדת שיצאה לחופשת לידה להחזיר את רכב העבודה 2004-11-07
      בעב 2655/01 גורביץ נ’ דקסון ( טרם פורסם, ניתן ב 21/10/2004 ) פסק בית הדין האזורי לעבודה בת”א כי מעביד לא חייב לאפשר לעובדת שיצאה לחופשת לידה שימוש ברכב החברה אף אם זה הוקצה לרשותה למשך תקופת עבודתה. העובדת טענה כי העמדת רכב לרשותה של עובדת במהלך חופשת הלידה היה נוהג בחברה, נגרם לה נזק נפשי עקב לקיחת רכב ושהיא זכאית להחזר הוצאות נסיעותיה עד לתום תקופת חופשת הלידה. לאחר שבחן את הראיות הכריע בית הדין כי העובדת לא הוכיחה את קיומו של נוהג, והסכים עם טענת החברה שאין כל נהלים כתובים, או אחרים, שמעגנים הסדר של השארת הרכב בידי העובדת, בכל מקרה, בעת יציאתה לחופשת לידה. בית הדין פסק כי לחברה זכות קניינית ברכב וזכותה הניהולית לבקש מהעובדת להחזיר את רכבה לחברה בהתאם לצרכיה התפעוליים. בית הדין הוסיף והדגיש כי הרכב הועמד לרשותה של העובדת לצרכי העבודה ולא לצרכיה הפרטיים, ובשל כך נוטה הכף לטובת החברה בדרישתה להחזרת הרכב. בסיכומו של פסק הדין ציין בית הדין כי צריכים להיות יחסי שיתוף בין העובד למעביד וכי לעובד אין זכות להחזיק ברכוש המעביד אף במצב של סכסוך ביניהם על תנאי העבודה. לפיכך התנהגותה של העובדת שעמדה בסירובה להחזרת הרכב לחברה ( החברה הפעילה חברת חקירות כדי להחזיר את הרכב לרשותה ) פסולה, אינה מקובלת ו”חורגות מנורמות ראויות ביחסי עובד-מעביד”. * פסק הדין אותר באמצעות המאגר המשפטי נבו. קובץ מצורף
    • יש להגביל טיפול של נבחרי ציבור בפניות של חברי הגוף שבחר אותם לרשימה המפלגתית 2004-11-07
      בהנחיותיו מיום ה 24.10.2004 ( הנחיה מס’ 1.1708 – מערכת היחסים בין חברי גוף בוחר ובין נבחרי ציבור ( קבע היועץ המשפטי לממשלה הגבלות שונות על טיפולם של נבחרי ציבור בפניות המתקבלות מחברי הגוף שבחר אותם לרשימה המפלגתית. הסיבות להוצאת ההנחיות, כמפורט ע”י היועמ”ש, היו פניות מצידם של נבחרי הציבור שנאלצים לעמוד בלחצים לא תקינים של חברי הגוף הבוחר יחד עם פרסומים ותלונות שנשמעו על פעולות של נבחרי ציבור עקב פניות מחברי הגוף הנ”ל. היועמ”ש מפרט סוגי פעולות שונים שעלולים להתפרש כשחיתות שלטונית ואף לעלות עד כדי מעשים פליליים. הוא קובע כי כדי להסיר כל חשש לפעילות בלתי ראויה זה יש להימנע ממגע ישיר בין חבר הגוף הבוחר לבין נבחר הציבור. היועמ”ש מנחה כי פנייה שתתקבל מחבר גוף שכזה לשר או לסגן שר בעניין שלא נוגע לסמכותו הבלעדית של השר תופנה לדרג המקצועי במשרד, תוך תשובה לפונה כי נבחר הציבור אינו רשאי לטפל בפנייה מעין זו. במידה והפנייה נמצאת בכל זאת בסמכותו של נבחר הציבור הרי שחובה עליו להתייעץ עם הדרג המקצועי הבכיר ועם היועץ המשפטי במשרדו לפני שיטפל בפנייה. מעבר לכך מורה היועמ”ש כי מנכ”ל המשרד יטפל בפניות, רק אלו שנמצאות תחת סמכותו, שכאלו רק בתיאום עם היועץ המשפטי במשרדו. היועמ”ש מסיים בהוראה שתלונה של חבר גוף בוחר על הדרג המקצועי במשרד ממשלתי לא תטופל ע”י השר אלא ע”י מנכ”ל אותו משרד בתיאום היועץ המשפטי למשרד. קובץ מצורף
    • פרק החקלאות בחוק התוכנית הכלכלית חוקתי ולא נפל כל פגם בהליכי חקיקתו בכנסת 2004-11-07
      בבג”ץ 4885/03 ארגון מגדלי העופות נ’ ממשלת ישראל ( טרם פורסם, ניתן ב 27.09.2004 ) דחה בית המשפט העליון את הטענה כי פרק החקלאות בחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל ( תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו 2004 ), התשס”ג- 2003 ( להלן: חוק התוכנית הכלכלית ) חוקק בהליכי חקיקה פגומים ואת הטענה שהפרק מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הפרק עוסק באיחוד חלק מגופי המגדלים, בהעברת עיקר סמכויות הרגולציה בענפים מהמועצות השונות לשר החקלאות ובשינוי שיטת בחירתם של נציגי המגדלים למועצות. ארגוני המגדלים טענו שהשינויים במצב שהיה קיים עשרות שנים נעשו בחקיקת חירום כלכלית מזורזת וכי הרפורמות פוגעות בזכויותיהם החוקתיות. בין השאר טענו כי נפגע חופש העיסוק שלהם, קניינם וזכותם לחופש ההתאגדות. בית המשפט מסכים שהליך החקיקה מדגים את השימוש המופרז ובלתי תקין שנעשה במנגנון חקיקה מזורז כמו זה של חוק התוכנית הכלכלית ( מנגנון שמאפיין חוקי הסדרים ). מעבר לכך קובע הנ”ל כי השינויים שנעשו בפרק החקלאות מהותיים מדי בשביל שייעשו בהליך חקיקה מזורז וכי לחלקם אין קשר ישיר לתקציב. עם זאת קובע בית המשפט כי אין מקום להתערבותו השיפוטית מאחר ולא נמצא “פגם היורד לשורשו של ההליך”. לטענות העותרים בדבר תוכן חוק פוסק בית המשפט כי ישנה פגיעה אינהרנטית בחופש העיסוק של המגדלים אך פגיעה זו עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. מטרתה של החקיקה היא צמצום עלויות ההסדרה ואיזון בין האינטרסים של כל הגורמים המעורבים ( תכלית ראויה ) ויש לרשויות “מרחב בחירה רחב” ביישום מדיניות כלכלית ( מידתיות ). באשר לפגיעה בזכות הקניין נקבע שלמגדלים אין קניין בנכסי המועצות וגם האינטרס שלהם שנציגיהם ימשיכו לשלוט בנכסי המועצות אינו מקים זכות זו. לעומת זאת נפסק שיכול ויש למועצות זכויות קניין חוקתיות , אם כי לא ברור שלתאגידים יש זכויות שכאלו, אך גם כאן הפגיעה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. התכלית ראויה, כמו כל תכליתו של החוק, ואין חריגה ממתחם המדתיות תוך שקיימים אמצעים בחוק שמבטיחים ניצול של הנסכים של המועצות לטובת האינטרסים שלהן. בית המשפט מסכם כי גם להוראות המעבר תכלית ראויה ואין כל פגיעה במידתיות וזאת ע”פ פרשנות שמגבילה את המינויים הזמניים של שר החקלאות בסמכותם ובזמן כהונתם. * עדכון זה פורסם באיחור בשל חילופי כ”א במערכת “הארת דין”. קובץ מצורף
    • פיצוי בסך 98 אלף ₪ לאדם שזוכה לאחר שריצה את מרבית עונשו 2004-11-08
      בב”ש 92478/03 שליט נ’ מדינת ישראל קבע בית המשפט המחוזי בת”א כי המדינה תפצה בסכום של 98 אלף שקלים, אדם שזוכה בדין לאחר שכבר ריצה את מרבית עונשו. על אף שמדובר בזיכוי מחמת הספק ויש יסוד סביר להניח שמעורבותו בפרשה לא הייתה תמימה, בית המשפט העניק למזוכה את הפיצויים בהתבסס על התמשכות ההליכים, שהייתה בולטת ובלתי ראויה. השופט כספי מציין כי השיקולים למתן פיצויים ולגובהו הם אופי הזיכוי (אחד מהשיקולים ולאו דווקא השיקול הדומיננטי), נסיבות הקשורות להליך ונסיבות אישיות של המזוכה. במקרה הנדון הדיון נדחה שבע פעמים שלא בעטיו של המזוכה והדבר גם הוביל לדחיית דיוני ועדת השחרורים בדבר קיצור עונשו או הקלתו. קובץ מצורף
    • אין תחולה לחוק הפיצויים במקרה שנהג ישראלי פוגע בתושב השטחים כאשר התאונה התרחשה בשטחים: מאת ורד שפילמן 2004-11-09
      בת”א 17226/04 לוי נגד דרויש נדון מקרה בו תושבת רצועת עזה נפגעה ע”י ישראלי בתאונת דרכים בשטח רצועת עזה, והגישה תביעה לפיצויים כעבור 4 שנים. הנתבעים טענו שלפי הוראות צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (באזור חבל עזה) (מס’ 544) תשל”ז – 1976 – קיימת תקופת התיישנות של שנתיים. לטענת התובעת היות ונפגעה מרכב ישראלי יש להחיל את הדין הישראלי – חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל”ה-1975 (להלן “חוק הפיצויים”). השופטת אגי מבית-משפט השלום בתל-אביב קיבלה את עמדת הנתבעים שחוק הפיצויים חל על תאונות דרכים שאירעו בתחומי מדינת ישראל בלבד, והחריג היחיד הוא כאשר נהג ישראלי פגע בישראלי או בתייר חוץ. היות והתובעת הינה תושבת השטחים ואיננה תיירת, לא יחול החריג. על-כן קיבלה השופטת את טענת ההתיישנות על מקרה זה. קובץ מצורף
    • רשות מקומית רשאית לגבות ממבקרים שאינם תושביה דמי-כניסה לפארק עירוני 2004-11-10
      בעתירה שהוגשה לבג”צ ע”י אגודת “אדם, טבע ודין” כנגד עיריית רעננה, קבע ביהמ”ש, כי רשות מקומית רשאית לגבות ממבקרים שאינם תושביה תשלום עבור כניסה לפארק עירוני הנמצא בתחומה. העותרת מיקדה טענותיה במישורים משפטיים שונים, אליהם התייחס ביהמ”ש, תוך שלילת טענותיה: א. דיני התכנון והבנייה: הגדרת ייעודו של שטח כ”שטח ציבורי פתוח” אינה מלמדת על קיומה של חובה להעמיד את השטח לשימוש הציבור ללא תשלום. ב. דיני הקניין: אמנם הפארק הוא שטח ציבורי, הנמצא בבעלות העירייה, אך אין זה אומר שלכל אדם יש בו זכות קניינית במובן המקובל של מושג הקניין, המקנה לו זכות לעשות בפארק שימוש ללא תשלום. מכך יוצא, כי ניתן אף להבחין בין תושבי הרשות המקומית לבין מבקרים חיצוניים, משום שהפארק הוא קניינם של הראשונים, והם אלו ששילמו מיסים כדי לממנו ולתחזקו. ג. סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: אין פגיעה בזכות האדם לקניין לפי חוק זה, משום שחובת העירייה לדאוג לאינטרס הציבורי מתיישבת היטב עם הצורך לגבות דמי כניסה לפארק על-מנת להשאירו פעיל, פתוח וראוי לשימוש. כמו-כן, זכות השימוש של הפרט במתקנים ציבוריים היא איננה זכות לשימוש חינם. ד. עיקרון השוויון: הבחנתה של העירייה בין תושביה למבקרים חיצוניים, לצורך גביית דמי-כניסה לפארק, אינה בגדר הפליה, משום שהפארק הוא רכוש העירייה, אשר הוקם ומומן מכיסם של התושבים. העובדה שאין מדובר בשירות חיוני, שוללת אף היא את טענת הפגיעה בשוויון. ה. הזכות לחופש התנועה: הפגיעה במקרה זה היא פחותה ביותר עד לא קיימת, עקב שטחו הקטן של הפארק והעובדה, כי הכניסה אליו אינה אסורה, אלא רק מוגבלת בתשלום. ו. סמכות וסבירות: העירייה מוסמכת לגבות מחיר תמורת שירות. זוהי סמכות עזר לסמכות העיקרית ובמקרה זה – הסדרת גינות וגנים בשטח העיר. באשר לסבירות, נמנע ביהמ”ש מלנקוט עמדה, וזאת בשל מסקנותיה של הוועדה, שמונתה ע”י היועמ”ש לממשלה לבדיקת הנושא. מסקנות אלו משקפות, לדעת ביהמ”ש, איזון סביר בין האינטרסים השונים המתנגשים כאן. בסיכומו של דבר, הגיע ביהמ”ש למסקנה שיש לדחות את העתירה, בציינו את תקדימיות הסוגייה. קובץ מצורף
    • חובת הסניגור להביא בפני הנאשם את פרטיו ומשמעותו של הסדר הטיעון 2004-11-12
      בית משפט השלום בנצרת, בת”פ 1133/04, אפשר לנאשם לחזור בו מהסדר טיעון וכן לחזור בו מהודאתו. הטעם לכך היה נעוץ בטענת הנאשם כי הסדר הטיעון, פרטיו ומשמעותיו לא הובא על ידי סניגורו לידיעתו, ומשכך ודאי לא נתן את הסכמתו לאותו הסדר. בפסק הדין נקבע כי הסניגור אכן מוסמך, באמצעות ייפוי כח לעשות בשם הנאשם כל פעולה במסגרת ההליך הפלילי, ובכלל זה למסור הודאתו והסכמתו להסדר טיעון. עם זאת, אין הדבר פוטר אותו מן החובה להביא בפני הנאשם נושאים מהותיים שיש בהם כדי להכריע את גורל הנאשם. הנחתו של בית המשפט המקבל מפי הסניגור את הודאתו של נאשם או הסדר טיעון, היא כי הדבר נעשה על דעת הנאשם, לאחר שהוסבר לו טיבו ומשמעותו. במידה וחובה זו לא קויימה, בית המשפט יעניק לעובדה זו משקל רב להיעתר לבקשתו של הנאשם לחזור בו מן ההסדר. קובץ מצורף
    • תיקון 82 לחוק העונשין: עונש כפול על עבירות שנאה 2004-11-12
      תיקון 82 לחוק העונשין שעבר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית, קובע כי אדם העובר עבירה ממניעים של גזענות או עוינות כלפי ציבור מחמת דת, מוצא עדתי, נטייה מינית או היותו ציבור של עובדים זרים ייענש עונש כפול או מאסר של עשר שנים, הקל מהשניים. התיקון מתייחס לעבירות נגד הגוף, החירות או הרכוש, עבירה של איומים או סחיטה; עבירות של בריונות ותקלות לציבור, של מטרדים ולעבירות בשירות הציבור וכלפיו.
    • אין להתערב בהחלטת משרד החינוך שלא להקים גני ילדים ב”כפרים בלתי מוכרים” 2004-11-14
      בבג”ץ 5108/04 אבו גודה נ’ שרת החינוך ( טרם פורסם, ניתן ב 09/09/2004 ) דחה בית המשפט העליון עתירתם של תושבים בדואים של “כפרים בלתי מוכרים” בבקשתם להורות למשרד החינוך להקים בכפרים גני ילדים לשלושת מאות ילדים בגילאי שלוש-ארבע המתגוררים בתחומם. השאלות שתעוררו בעתירה היו האם יש צורך בהתערבות בהחלטת משרד החינוך שלפיה אין להקים גני ילדים ללא תוכניות מתאר ( בנייה ) המאפשרות את הקמת והשאלה הרחבה יותר האם משרד החינוך ממלא את התחייבויותיו לדאוג בפועל לצרכי החינוך של ילדי הבדואים. בית המשפט פסק כי צריך להקים מוסדות חינוך מתוך ראייה תכנונית לטווח ארוך ולכן אין להתערב בהחלטת משרד החינוך שלא להקימם בשל העדר תוכנית מתאר מתאימה. המלצתו למשרד החינוך הינה למצוא דרך אחרת לספק שירותים אלו במסגרת תוכניות המתאר הקיימות כפי שבעבר נמצאה דרך שכזו לספק שירותים רפואיים באותו אזור. לעניין השאלה השנייה סקר בית המשפט את המצב העובדתי בשטח וקבע שיש בסביבתם של הכפרים מוסדות חינוך לילדים בגילאים אלו אך לא הגיע למסקנה חד משמעית באשר לנגישותם של מוסדות חינוך אלו לילדי הכפרים ( נגישות שבלעדיה אין משמעות להקמתם ). לפיכך פסק ביהמ”ש כי העותרים לא הוכיחו עילה להתערבות בשיקול הדעת המנהלי של הרשות ולא הצליחו להוכיח את טענתם שמשרד החינוך לא ממלא את חובתו לאספקת שירותי חינוך לילדיהם. בית המשפט המליץ לצדדים להגיע ביניהם על פתרון מוסכם לגבי הסעת הילדים לגנים בכפרים הסמוכים. קובץ מצורף
    • שכר טרחה על ייצוג נתבע תושב חוץ בתביעה לפיצוי חייב במע’מ בשיעור רגיל 2004-11-15
      המערער העניק שירותים משפטיים לחברות גרמניות אשר צורפו להליכים משפטיים שהתנהלו בישראל. את שירותי מערער שכרה חברת ביטוח גרמנית, שהאינטרס הכלכלי שלה היה בכך שביטחה את אחריותן של אותן חברות. מנהל מס ערך מוסף בפתח תקווה, המשיב, חייב את שכר טרחתו של המערער בתשלום מס ערך מוסף בשיעור רגיל. המערער השיג על חויב זה וטען כי שיעור המס בו הוא חב הוא אפס. זאת נוכח הוראת סעיף 30(א)(5) לחוק מס ערך מוסף, התשל”ו-1975 , על-פיו שיעור המס במתן שירות לתושב חוץ הוא אפס. ביהמ”ש דחה את ערעורו וקבע כי תקנה 12א(א) קובעת כי מס בשיעור אפס, החל על מתן שירות לתושב חוץ לפי סעיף 30(א)(5) לחוק מס ערך מוסף, תשל’ו-1975, לא יחול על שירות שניתן לגבי נכס המצוי בישראל. זכות נחשבת לנכס לצורך התקנה. לעניין זה נקבע כי זכות כוללת “זכות רכושית” בעלת ערך כלכלי. הזכות להתגונן בפני תביעה היא בעלת משמעות כלכלית, בכך שנועדה למנוע את החיוב בהם מבקש התובע לחייב. עם זאת, נקבע שאין הכרח לבסס את חיובו של המערער במע”מ כזכות רכושית. התקנה אינה מדברת דווקא בשירות הניתן לגבי זכות שמקבל השירות מבקש לזכות בה או זכות הנמצאת בבעלותו. לכן, גם כאשר הנתבעים מבקשים לסכל את הניסיון לזכות בפיצויים על דרך של דחיית התביעה, מדובר בשירות נשוא התביעה. גם מקום המצאה של הזכות במקרה דנן הוא בישראל. הן הזכות להתגונן והן הזכות לפיצוי הן זכויות שמקום אכיפתן בישראל, וממילא השירות הניתן בקשר אליהן הוא שירות ‘שניתן לגבי נכס המצוי בישראל’. לעניין זה אין נפקות לכך שהשירות ניתן לחברת הביטוח ולא לחברות הנתבעות בהודעת צד ג’. כיוון שלחב’ הביטוח היה אינטרס כלכלי בהדיפת ההודעה לצד ג’ נגד מבוטחיה. לעניין זה אין כל רלבנטיות לעובדה שהכספים בהם ישולמו התביעות (אם מבוטחיה יחויבו בדין), מצויים בחו”ל ולא בארץ. שכן השירות שניתן על-ידי המערער נוגע לזכות התביעה נגד מבוטחיה הנמצאת בארץ. לאור כל האמור לעיל, שכר הטרחה שקיבל המערער בגין מתן שירות לגבי זכות זו חייב במס ערך מוסף בשיעור הרגיל.
    • העדר חותמת של חברה על הסכם התקשרות עם בנק פוטרת את החברה מחיוביה. 2004-11-16
      ביהמ”ש המחוזי בת”א בת.א 3040/99 בנק לאומי לישראל בע”מ נ’ א.ע תם בע”מ ואח’ דחה את תביעת בנק לאומי לממש יתרות חובה באחד מחשבונותיה של החברה בשל העדרה של חותמת החברה על הסכם תנאי הניהול עם הבנק, חרף קיום חתימתם של שני מנהליה מאחר והחשבון נפתח בשמה ובהסכם בין הצדדים נקבע כי יש צורך גם בחותמת החברה ע”מ שיתאפשר חיובה. העדר חותמתה של החברה על ההסכם מעיד על אי גמירות דעת מצידה ועל אי קשירת ההסכם במקרה דנן. למרות היות מנהלי החברה אורגאניים שלה אין חתימתם מחליפה את חותמת החברה כתנאי הכרחי לחוקיות ותקפות ההסכם בין החברה לבין הבנק. כמו כן, ביהמ”ש הוסיף ואמר כי לא ניתן להתעלם מתנאי קיום החותמת, אשר הוסכם גם על דעת הבנק רק משום שהתעלמות זו נוחה לבנק ומשרתת את אינטרסיו במקרה דנן. קובץ מצורף