עו”ד אורית לב-שגב הינה תלמידת תואר שלישי במרכז צבי מיתר לתארי משפט מתקדמים בפקולטה למשפטים, שבאוניברסיטת תל-אביב. מחקרה עוסק בתחום של משפט תרבות ואמנות ובמסגרתו היא בוחנת את שדה המוזיאונים הישראלי מזווית משפטית-רגולטורית, בהנחיית פרופ’ מנחם מאוטנר. אורית בעלת ניסיון משמעותי של למעלה מ-15 שנה בניהול מוסדות תרבות ומוזיאונים בישראל. היא כיהנה כמנהלת המרכז הלאומי לעתיקות ישראל של רשות העתיקות, וכסמנכ”לית מוזיאון ארצות המקרא ירושלים.  לפני-כן כיהנה בתפקידי מפתח בכירים בשוק ההון והביטוח הישראלי, וכיועצת משפטית בלשכה המשפטית של משרד האוצר. לאורית תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, וכן תואר שני מחקרי בתולדות האמנות עם התמחות בתרבות חזותית מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב. מאמרה בנושא “הזווית המוזיאלית של פסק דין מק’ישו” פורסם לאחרונה בכתב העת של בצלאל לתרבות חזותית וחומרית. ספרה, המבוסס על מחקרה האקדמי בנושא “התקבלותו של הצייר משה קסטל לשדה האמנות הישראל”, יראה אור בקרוב.

עו”ד אורית לב-שגב תציג בכנס את המאמר:

האם נבחר ציבור מוסמך להתערב בתוכן אמנותי המועלה במוסד תרבות

בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבימ”ש לעניינים מנהליים, פסק השנה בעניין הצגת יצירות אמנות במוסד תרבות. נשוא הדיון היתה תערוכה במוזיאון חיפה לאמנות, שביקשה לעורר מחשבה על תרבות הצריכה כדת, והציגה בין השאר שלוש יצירות שעשו שימוש בייצוגים מוכרים של ישו הצלוב. כחצי שנה לאחר פתיחת התערוכה פרצה מחאה אלימה מצד הקהילה הנוצרית בחיפה, ושרת התרבות פנתה למנהל המוזיאון להסרתן, תוך שהיא מציינת גם את העובדה שהמוזיאון הינו גוף נתמך. נוכח הפרת הסדר הציבורי, ביקשה ראשת העיר חיפה להביא לפשרה בנוגע לאופן בו תוצגנה היצירות האמורות. בגין התערבות זו, עתרה האגודה לזכויות האזרח בטענה להתערבות פוגענית של נבחר ציבור, הנגועה בחוסר סמכות. ביהמ”ש בדחותו את העתירה, תוך שהוא מסתמך על דוקטרינת הבטלות היחסית מן המשפט המנהלי, הקושרת בין נסיבות המקרה, מהות הפגם והסעד או התוצאה המבוקשים, אישר את הפשרה וקבע, כי היא מאזנת באופן מידתי וראוי בין פגיעה בחופש הביטוי ובין פגיעה ברגשות ושמירת הסדר הציבורי. בהמשך הוא אף הגדיר את סמכותו וחובתו של ראש רשות מקומית, כמו גם סמכותם וחובתם של גופי תרבות ואמנות וזכותו של המבקר בהם.
משמעותה של פסיקה זו, שלא סויגה למקרים חריגים ויוצאי דופן “כמקרים המזעזעים את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית” כהלכת ביהמ”ש העליון, הינה הטלת צנזורה (חיצונית ועצמית) על הצגת תכני אמנות במוסדות תרבות, תוך יצירת מדרג סמכויות בין נבחר ציבור ובין גופים אלה. בכך נוצרה סתירה לכאורה לסעיף 4 לחוק המוזיאונים, התשמ”ג-1983, הקובע, כי למוזיאון עצמאות בניהול ענייניו, במטרה לשחררו מלחצים ציבוריים ואחרים ולמנוע התערבות בתכניו.
עם מתן פסה”ד מיהרה שרת התרבות לפנות ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שיקשור בין התוכן שהוצג במוזיאון ובין התמיכה הממשלתית שקיבל, ויורה על הפחתתה. חוות דעתו של היועץ, ששללה את האפשרות להתערב בתוכן רק משום שמדובר בגוף נתמך, הפנתה למנגנון החוקי שבסעיף 3ב’ לחוק יסודות התקציב ולרשימה הסגורה המנויה שם, שעניינה פעילות נגד עקרונות המדינה.
לא מן הנמנע שפס”ד זה, הדן לראשונה בישראל בתכנים מוזיאליים והינו בעל השלכות רוחב לכלל העוסקים במלאכת הצגת תכנים במרחב הציבורי, ישנה את הנוף המשפטי, באופן שבהמשך יוביל למדרון חלקלק בידי נבחרי ציבור, של חיזוק מגמות איסור הצגת תוכנים במוסדות תרבות, ומגמות של פגיעה בתמיכות הממשלתיות במוסדות אלו