ביטול החלטת הנהלת בתי המשפט, המתנה את הגישה למאגר פסקי-הדין וההחלטות שברשותה בחתימה על כתב התחייבות הכולל איסור על מפתוח של המידע 2015-11-12
בבג”ץ 5870/14 חשבים ה.פ.ס מידע עסקי בע”מ נ’ הנהלת בתי המשפט (פורסם בנבו, 12/11/15) נידונה עתירה נגד החלטת הנהלת בתי המשפט (להלן המשיבה), המתנה את הגישה למאגר פסקי-הדין וההחלטות שברשותה בחתימה על “כתב התחייבות” אשר כולל, בין היתר, איסור על מפתוּח (אינדוקס) של המידע, באופן שיאפשר את מציאתו על-ידי מנועי חיפוש אינטרנטיים דוגמת Google ו-Bing. העותרת היא חברה מסחרית, שעיקר עיסוקה הפעלת שני אתרי אינטרנט (“תקדין” ו-“תקדין לייט”) המספקים מידע לציבור בתשלום ובהם ניתן למצוא פסקי-דין והחלטות אחרות של בתי המשפט השונים ה”נשאבים” ממאגר הפסיקה של המשיבה. בג”ץ הורה על ביטול החלטת הנהלת בתי המשפט המתנה את הגישה למאגר פסקי-הדין וההחלטות שברשותה בחתימה על “כתב התחייבות” הכולל, בין היתר, איסור על מפתוּח (אינדוקס) של המידע, באופן שיאפשר את מציאתו על-ידי מנועי חיפוש אינטרנטיים דוגמת Google. לא נמצא להחלטה מקור סמכות חוקית. מעבר לנדרש, ההחלטה לוקה גם במישור שקה”ד (היא אינה מגשימה את תכליתה; היא נבחרה חרף קיומן של חלופות פוגעניות פחות; והרווח שבהחלטה, אינו עולה על הפסדה).

עבירות אי דיווח למס ערך מוסף מתמשך, ותוך שישנן לעורך הדין הכנסות, מגבשות קלון לצורך הפעלת סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין 2015-11-08
בבר”ש 59/15 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין – מחוז תל-אביב נ’ מרים טל (פורסם בנבו, 08/11/15) קבע בית המשפט העליון כי עבירות אי דיווח למס ערך מוסף בכמות משמעותית לאורך שנים, ותוך שישנן לעורך הדין הכנסות, הן עבירות המגבשות קלון. זאת להבדיל ממעידה חד פעמית או היעדר הכנסות, למשל. בית המשפט קבע כאמור לצורך הטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין. בית המשפט הטעים, כי בדיני המס כולם, אי דיווח פירושו שליחת יד לכיס הציבור. אין הבדל ערכי ומוסרי גדול בינה לבין שליחת יד בפקדון הזולת או גניבה ממנו, עבירות שלגבי עורך דין לא רק יגבשו קלון אלא עלולות לשלול את רשיונו לשנים ארוכות אם לא לצמיתות. לכן, בנסיבות של עבירות אי דיווח נמשכות נוצר קלון, ועל כן ניתן להפעיל את סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין.

“בית המשפט העליון מבהיר את גבולות ההלכה בדבר סיווגה של עסקה כ-“עסקה מלאכותית” 2015-11-18
ב-ע”א 1211/14 יחזקאל גוטשל נ’ פקיד שומה למפעלים גדולים (פורסם בנבו, 11.11.2015) מבהיר ביהמ”ש העליון כי לצורך סיווג עסקה כעסקה מלאכותית יש לבחון את העסקה בשני שלבים. בשלב הראשון יש לבחון האם תכנון המס שעמד בבסיס העסקה הוא חיובי, שלילי או ניטראלי. תכנון מס חיובי או ניטראלי הוא כזה המעוגן בהוראה חוקית המעודדת תכנון מס שכזה או לכל הפחות לא מגבילה אותו, בהתאמה. לעומתו, תכנון מס שלילי הוא תכנון שאותו לא התכוון המחוקק לאפשר. כאשר החוק שותק לגבי תכנון מס מסוים יש לבחון האם תכנון כזה תואם את תכלית החקיקה. קרי, יש לשאול האם לו ידע המחוקק על אפשרות תכנון מס שכזה, היה דואג לחוקק הוראה אנטי תכנונית כנגדו. אם התשובה חיובית הרי שלפנינו תכנון מס שלילי. רק במצב שבו תכנון המס הוא שלילי אנו עוברים לשלב השני במבחן בו יש לבחון לפי מבחני הפסיקה את מלאכותיות העסקה, כשהמבחן המרכזי לצורך כך הוא מבחן יסודיות הטעם המסחרי. לא ניתן לבחון את מלאכותיות העסקה ללא להכריע תחילה בשאלת לגיטימיות תכנון המס. באם התשובה חיובית בשני שלבי המבחן, פקיד השומה רשאי לסווג את העסקה כמלאכותית ולהתעלם ממנה.

תקיפת חוקיות תקנות ביטוח בריאות ממלכתי מכוח הוראת שעה, לבני זוג וילדים של אזרחי ותושבי ישראל מכוח היתרי שהיה זמניים כדין 2015-11-19
בבג”ץ 2649/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ’ שר הבריאות ואח’ (ניתן ביום 4.11.15), נידון איחודן של שלוש עתירות. תחילתה של הפרשה בתקיפת חוסר ההסדרה הסטטוטורית לסל בריאות לתושבים השוהים בישראל בהוראת שעה (חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס”ג-2003). כתוצאה הוקמה ועדה בין משרדית בעקבותיה תוקנו התקנות הנתקפות כעת- תקנות ביטוח בריאות ממלכתה (רישום בקופות חולים, זכויות וחובות של מקבלי היתר שהיה לפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס”ג), התשע”ד – 2014. התקנות הנתקפות קובעות סל ביטוח בריאות באופן דומה לסל הניתן לאזרחים ותושבים בקופות החולים השונות אך מותנה בתשלום ותקופת אכשרה. האגודה למען זכויות אדם טענה כי ההסדר מפלה; קופות החולים (שעתרו אף הן), טענו כי הטיפול בהסדר כפי שמשתקף בתקנות, צריך להיות מוקנה למוסד לביטוח לאומי וכי הן עלולות לצאת מופסדות. בית המשפט הכיר בכך שמדובר בצעד חשוב מבחינה סוציאלית והוא סבור כי יש להעדיף הפעלת התקנות ובחינתן בשטח מאשר פסילתן. לפיכך, בית המשפט מניח כי ייתכנו שיפורים בהמשך לעניין גובה התשלום, האכשרה, העדר פטורים ושאלת קטינים. בנוסף נקבע כי הקניית הטיפול לסמכות קופת החולים הינה עדיפה מבחינת הקשר למשפחות וכי אין סיכון גדול לגרעון. בית המשפט הורה כי היישום יבחן כתום שנה מהחלתן.

מינוי חבר כנסת לשר בממשלה יבחן על פי עילת הסבירות וזאת על אף שהינו עומד בתנאי הכשרות הסטטוטוריים 2015-11-19
בבג”ץ 3059/15 התנועה למען איכות השלטון נ’ ראש ממשלת ישראל ואח’ (ניתן ביום 10.11.15) נטען על ידי העותרים כי מינוי יואב גלנט לשר הבינוי פוגע באמון הציבור, בשל “פרשת הקרקעות” בעמיקם, בגינה לא מונה לרמטכ”ל. העותרים טענו כי בנסיבות העניין סמכותו של ראש הממשלה להעביר שר מכהונתו לפי סעיף 22(ב) לחוק יסוד: הממשלה הופכת ל”סמכות שבחובה”. היועץ המשפטי לממשלה מסר את חוות דעתו כי במעשיו של גלנט אין פגם חמור דיו המוביל לפסילת מינוי אדם למשרה ציבורית. נפסק על ידי בית המשפט העליון כי התערבות בסמכותו של ראש הממשלה שמכוח סעיף 22(ב) שמורה למקרים מיוחדים במינם שבהם החלטתו של ראש הממשלה סוטה, באופן קיצוני, ממתחם הסבירות, כדי כך שניתן לדמות אותה כי הגיעה לכדי חריגה מסמכות. מידת ההתערבות השיפוטית הראויה בהחלטות לגבי מינויים לכהונות של שר, או סגן שר מצומצמת מבעניין מינוים מקצועיים. בנוסף, השופט מלצר הצטרף לאמרה בפסק דין שהתקבל לאחרונה ( 3095/15 התנועה למען איכות השלטון נ’ מדינת ישראל) כי הגיעה העת להשלים את התקנת קוד האתי לחברי ממשלה.

חוקיות הריסת מספר בתי מחבלים באזור יהודה ושומרון, תכלית הרתעתית מול מידתיות הפגיעה 2015-11-19
בבג”ץ 7040/15 פדל מוסטפא פדל חמאד נ’ המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית (ניתן ביום 12.11.15) נידון איחוד של 11 עתירות כנגד חוקיות צווי הריסת בתי מחבלים ו/או פלסטינים חשודים בביצוע פיגועים רצחניים, מכוח סמכות מפקד כוחות צה”ל באזור יהודה ושומרון לצורכי התרעת מחבלים פוטנציאלים. העותרים טענו נגד חוקיות הצווים (הפרת הדין הבינלאומי ההומניטרי ודיני זכויות אדם), בין היתר עלתה השאלה עד כמה ההריסה משרתת את מטרת ההרתעה, וכן נטען לאפליה בין יהודים לפלסטינים. בית המשפט העליון מנתח את טענות העותרים לאור המציאות הקיימת, עלייה משמעותית במעשי טרור וקובע כי הפעלת תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) צריכה להיעשות בכפוף לעקרונות מידתיות וסבירות שכן מדובר על סנקציה חריגה, היונקת את כוחה מחשיבות שיקולי הרתעה. לעניין טענת ההפליה, נקבע כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה וכי השוני בין מפגעים ערביים ליהודיים גדול מהדמיון. בית המשפט קבע כי יש לאפשר זכות שימוע וכי יש להקפיד הקפדה יתרה על זמני צווי הריסה לאור חשיבות הזמן להרתעה. נקבע כי, יומיים להשגה על צווי הריסה, אינם מספקים ועל המשיבים לקבוע נהלים סבירים למועד הגשת השגה. בית המשפט קובע גם כי ראוי להתנות את ההריסה בפיצוי על נזק לצדדים שלישיים שאינם בני משפחת המחבל. במקרה הספציפי, בית המשפט בחן כל מקרה לגופו לאור נסיבות הנאשם, העבירה והרצח בגינם נאשם, המבנה וצו ההריסה שהוצא. בית המשפט לא התערב בצווי ההריסה למעט צו אחד, שבעניינו לא הוכח קשר בין תכלית הרתעתית להריסת המבנה.

רשות מקומית כפופה להחלטת ועדת השמה בשיבוץ ילד במסגרת של חינוך מיוחד, גם אם אין מסגרת זו הולמת את רצון ההורים 2015-11-19
בעתירה מנהלית עתמ (ב”ש) 39265-09-15 ראש הישיבה הרב צבי ביאלוסטוצקי ואח’ נ’ ניסן בן חמו ואח’ (פורסם ביום 18.10.15), עתרו 13 ילדים עם צרכים מיוחדים ממשפחות חסידיות בעיר ערד לחובת הרשות לשבץ ילדים במסגרת חינוך מיוחד ומתן סעד של הקצאת מבנה למוסד חינוך, מוכר שאינו רשמי. לטענת העירייה, לפני העתירה, התקיימה ישיבה בין נציגי המגזר, הרשות ומשרד החינוך שבה סוכם שאם לא תימצא מסגרת שתפעיל את גן הילדים, אפשר יהיה לשלב את הקטינים במסגרת ועדות שילוב (שילוב בחינוך הרגיל). בית המשפט קבע כי שיבוץ ילד בחינוך מיוחד אינו נתון לבחירת הילד או הוריו, משרד החינוך או הרשות המקומית אלא לוועדת השמה, ועדת מומחים שקבע המחוקק. בכך קובע בית המשפט כי הסכמה אינה פותרת את העיריה מאחריותה, וכי שיבוץ בגן רגיל אינו חוקי ולא עולה בקנה אחד עם טובת הקטינים וזכותם לחינוך. החלטות ועדת השמה מחייבת את כל הגורמים הקשורים, לשבץ את העותרים בחינוך מיוחד. על העיירה אין חובה להקים מוסדות מוכרים שאינם רשמיים אך עדיין עומדת עליה החובה לשבץ במסגרת חינוך מיוחד בערד או במחוץ לערד בהתאם לעקרונות החוק, הנהלים הקיימים, ומבחני הסבירות (תוך שימת דגש למרחק, לגילו של הקטין, צרכיו ועוד). דהיינו, אם אין גן לחינוך מיוחד ההולם את אמונת ההורים ורצונם, אזי אלו כפופים להחלטת ועדת השמה ועל הרשות האחריות לעניין זה. טובת הילד וזכויותיו גוברות על רצון ההורים והקהילה.

ביהמ”ש העליון ביטל את הלכת גויסקי 2015-11-26
ברע”א 8301/13 טריידינג קורפ נ’ לאומי (24.11.2015) קבע ביהמ”ש העליון, בדעת רוב של השופטים הנדל ושהם, בניגוד לדעתו החולקת של השופט סולברג, כי יש לבטל את הלכת גויסקי, אשר שלטה בכיפה כ-53 שנה (ע”א 333/61 גויסקי נ’ מאיר), ואפשרה לצדדים שלישיים לפדות המחאות פגומות. הלכת גויסקי עזרה בעיקר למוסדות פיננסיים, אשר מרבים להעניק אשראי בתמורה להמחאות דחויות. בפרשת טריידינג קורפ, המבקשת כרתה חוזה לרכישת יהלומים מחברת יהלומים, והמחתה לחברת היהלומים שיק דחוי על סך 205,000 דולר בתמורה ליהלומים. האחרונה הפקידה את השיק הדחוי בבנק כערובה לפירעון הלוואות שבנק לאומי העניק לה. ביני לביני, חברת היהלומים נקלעה לקשיים ולא סיפקה למבקשת את תמורת היהלומים. הבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל על מנת לפדות את השיק. המבקשת התנגדה להליכים אלו, מה שהוביל לערכאות הדיוניות אשר יישמו את הלכת גויסקי ודחתו את התנגדות המבקשת לפירעון השיק. ביהמ”ש העליון החליט לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה כבערעור. הבעיה העיקרית שעולה מביטול הלכת גויסקי היא פגיעה ב”תקנת השטר”, ובהתאם לכך ביציבות העסקית. לכך השופט הנדל ענה ב-3 הצדקות: האחת, הפגיעה הינה זניחה, וניתן להתגבר עליה ברישום תקין ובבדיקתו; השנייה, ערך האמת גובר בעניין זה על יציבות עסקית ושלישית, הלכת גויסקי הייתה נתונה לביקורת מזה כשנים רבות. השופט שהם הצטרף לדעתו של הנדל, בניגוד לדעתו החולקת של השופט סולברג, שהציע לצמצם את הלכת גויסקי, כך שתחול אך ורק כאשר צד ג’ (הנסב) ביצע תמורה ממשית וכאשר השיק הוסב לידו, כישלון התמורה לא היה צפוי מבחינה אובייקטיבית.

אין להחיל את החזקות החלוטות המופיעות בסעיף 2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים על הסדרים אנכיים 2015-08-10
בע”פ 5823/14 שופרסל בע”מ נ’ מדינת ישראל (10.8.2015), דן בית המשפט העליון בערעורם של מנהלי רשת שופרסל. במקרה זה, הואשמו מנהלי רשת שופרסל בניסיון לבצע הסדר כובל אנכי. קרי, מנהלי הרשת התקשרו עם חברות גדולות עמן עבדו, וביקשו מהן להפסיק להעניק הנחות לרשת קמעונאית מתחרה, שיצאה במבצעים חסרי תקדים. כאשר החברות סירבו לדרישתם, הורו המנהלים על הורדת חלק ממוצריהן ממדפי הרשת. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי יש להרשיע את המערערים על בסיס סעיף 2(א) לחוק ההגבלים העסקיים. באמרת אגב התייחס בית המשפט העליון להנמקת בית המשפט קמא שעשה שימוש בחזקות הקבועות בסעיף 2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים לביסוס ההרשעה. בית המשפט העליון קבע בהקשר זה לראשונה כי אין להחיל את החזקות החלוטות להסדר כובל המופיעות בסעיף 2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים על הסדרים כובלים אנכיים, אלא יש לבחון אותם בראי סעיף 2(א) לחוק, בהתאם למידת פגיעתם בתחרות. עם זאת, שופטי בית המשפט נחלקו בשאלה האם יש להותיר פתח צר לבחינת הסדרים אנכיים חריגים לפי סעיף 2(ב), שנותרה בצריך עיון: המשנה לנשיאה סבור, כי יש מקום בהותרת פתח צר מעין זה במקרים חריגים במיוחד; השופט הנדל היה בעמדה כי אין לעשות כן; ואילו השופט שהם סבר, שהסוגיה אינה טעונה הכרעה בענייננו ולכן השאירה בצריך עיון.

מתן רשות ערעור לגבי החלטות המנויות בצו בתי המשפט (החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) 2015-12-08
ברע”א 290/15 ברנד פור יו בע”מ נ’ רמי לוי שיווק השקמה בע”מ (8.12.2015) ביהמ”ש העליון מכריע במחלוקת בסוגיה האם יש לסטות מצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), וליתן רשות ערעור, כאשר ההחלטה אינה מנומקת הגם שהיא נמנית עם הסוגים המנויים בצו. ביהמ”ש קובע, כי ככלל, יש לאפשר מתן רשות לערער בסוגי החלטות המפורטים בצו רק מקום שבו ההחלטה נושא הבקשה לוקה בהיעדר הנמקה כלשהי וזאת להבדיל מהנמקה חלקית או קצרה ותמציתית. ככל שתינתן רשות ערעור, הסעד היחיד אותו יוכל המבקש לקבל הוא ביטול ההחלטה והחזרתה להנמקה על-ידי הערכאה הדיונית.

ע”פ 5459/09 אדריאן שוורץ נ’ מדינת ישראל 2016-01-10
בע”פ 5459/09 שוורץ נ’ מדינת ישראל (20.7.2015), דן בית המשפט העליון בערעורו של אדריאן שוורץ במשפטו החוזר, על הרשעתו באונס של ילדה בת 10.5 בשנת 1991. ערעור זה נסב ברובו על קבילותן ומשקלן של ראיות דנ”א אשר נמצאו בזירת האונס ובבדיקות שעברה הילדה יום לאחר האונס. השאלה המשפטית שעמדה במרכז הערעור היא האם קיים מצב ביניים, לפיו ממצאי הדנ”א יצטברו לכדי ראיה נוספת שתהווה חלק ממכלול הראיות. השופט עמית ערך לראשונה סקירה מקיפה של שלבי בדיקת הדנ”א, וקבע כי כאשר ראיית הדנ”א אינה מבססת הרשעה כראיה יחידה, אין זה מאיין את הראיה. לראיית הדנ”א יש ערך ראייתי גם כאשר היא מצטרפת למכלול הראיות, ולכן יש לגזור את עוצמתה ממשקלה ההסתברותי. השופט עמית עוד קבע כי כאשר מדובר בראיות בלתי תלויות כפי שקרה במקרה דנן, יש לבחון את יחס הנראות. קרי, היחס שבין הסתברות קבלת תוצאה חיובית בבדיקה בהינתן ההנחה שהנאשם ביצע את העבירה, לבין הסתברות קבלת תוצאה זו בהינתן ההנחה ההפוכה. יחס נראות זה יכול לשמש כראיה נוספת כחלק ממכלול הראיות. השופט סולברג הצטרף להכרעתו של השופט עמית אך קבע כי לא היה צורך בראיית הדנ”א כראיה נוספת משום שההרשעה הייתה מבוססת דיה. בנוסף, השופט סולברג הסתייג מקביעתו של השופט עמית בדבר הדרישה לחוות דעת סטטיסטית בראיות דנ”א. השופט ג’ובראן הצטרף לפסק דינו של השופט עמית ולהערתו של השופט סולברג.

פרשנות הסכם פשרה כעסקה למכירת זכות מכוח עקרון מס האמת ההוגן 2016-02-24
ע”א 2495/14 י.א.נ.י יועצים בע”מ נ’ מנהל מע”מ ת”א (15.2.2016) נסב סביב השאלה האם ניתן לראות בהסכם הפשרה בין המערערת לבין חברת “מנוף חברה לניהול קרנות פנסיה” במסגרתו קבלה המערערת סכום של 13.7 מיליון השקלים כעסקה שבה קבלה המערערת תשלום עבור ויתור על זכות חוזית שנתנה לה בהסכם המקורי ולכן חייבת בתשלום מע”מ, או שמא הסכום הוא רק תמורה בגין הימנעות משירות עתידי ולכן אינו מחויב בתשלום מע”מ. בית מהמשפט מכריע שהליכה לאור עיקרון מס האמת ההוגן מחייבת התבוננות מעמיקה בפרטי ובנסיבות המקרה לאמיתם. התבוננות זאת מביאה לכך שהפרשנות לפיה הסכם הפשרה הוא עסקה כמשמעה בסעיף 1 לחוק מס ערך מוסף היא הפרשנות הנכונה, ומכאן שניתן לגזור ממנה את חיוב המערערת בתשלום המע”מ.

טענת פגם בכריתת חוזה, בדמות טעות בעסקת מקרקעין בשל הערכה שגויה של ייעוד הקרקע, נבחנת על פי מבחן הסיכון ויכולה להיחשב טעות בכדאיות העסקה בלבד, שאינה מקימה עילה לביטול החוזה 2016-03-07
בע”א 7920/13 כרמל נ’ טלמון (29.02.16) נידון עניינו של המערער אשר כרת הסכם עם המשיבות (בנות דודו), לפיו הן ירכשו את חלקו במקרקעין בו החזיקו במשותף מכוח ירושה של סבם. שני הצדדים לעסקה סברו שמהמקרקעין מיועדים לשימוש מסחרי בלבד בשל העובדה שסבם בנה בהם חנויות ולצורך זה שימשו המקרקעין כל העת. למחרת כריתת ההסכם, התברר למערער כי ייעודו של המקרקעין הינו מעורב למגורים ולמסחר, ולכן התמורה שנקבעה בחוזה נמוכה בהרבה משווי הזכויות שנמכרו. לפיכך, ביקש המערער לבטל את החוזה וסירב לקבל את התמורה שנקבעה בחוזה המכר. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתן של המשיבות לאכיפת החוזה ומכאן הערעור לבית המשפט העליון בו מבקש המערער שבית המשפט יורה על ביטול החוזה מכוח טעות משותפת של הצדדים, לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). דעת הרוב של השופטת חיות, אליה הצטרף השופט פוגלמן, דחתה את הערעור. השופטת חיות קבעה כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה ולא הראה כי במועד כריתת ההסכם ייעודו של הנכס היה מעורב. לפיכך, המערער לא ביסס קיומה של טעות. למעלה מן הצורך, השופטת חיות מניחה כי המערער הוכיח טעות, וקובעת כי גם במקרה כזה הטעות היא אינה אלא טעות בכדאיות העסקה, ולכן לפי סעיף 14(ד) לחוק החוזים אין לבטל בעטיה את חוזה המכר. השופטת חיות אומרת שבמקרים מסוימים טעות הנוגעת לייעוד הנכס יכולה להוות פגם בכריתת החוזה, ולא רק טעות בכדאיות העסקה. עם זאת, קובעת כי יש לבחון ולסווג את הטעות על פי מבחן הסיכון. מבחן זה קובע שטעות בכדאיות העסקה היא טעות הבאה בגדרי הסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה. הסיכון יכול להתייחס להתרחשויות שיחולו בעתיד או למצב הדברים הנוכחי בעת כריתת החוזה. במקרה שלפנינו, נקבע כי המערער לקח על עצמו את הסיכון לכך שייעוד הנכס אינו כפי שסבר, בשל תניית ‘as is’ שהוספה לחוזה ובשל הימנעותו של המערער מהיוועצות בשמאי לצורך הערכת שווי הקרקע. השופט מאזוז בדעת מיעוט סבר שיש לקבל את הערעור ולבטל את החוזה, משום שהמערער הוכיח ששווי הזכויות גבוה בעשרות מונים מהמחיר שבו נמכרו, וכן משום שמדובר בטעות בגורם מהותי של הנכס שאינה מהווה טעות בכדאיות העסקה גרידא. בנוסף, אין לומר שהמערער לקח על עצמו סיכון שייעוד הקרקע שונה, כאשר לא ידע שהוא לוקח על עצמו סיכון מעין זה.

אישור טבילה במקוואות למתגיירים במערך גיור פרטי אף שאינו אורתודוכסי (התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית), מבלי להכריע בנפקות המשפטית של הגיור 2016-03-11
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים, בעע”מ 5875/10 התנועה המסורתית נ’ המועצה הדתית באר שבע (פורסם בנבו, 11.02.16), מכיר בראשונה באפשרות של מתגיירים במערך גיור פרטי לקיים טבילה במקוואות ציבוריים לשם עריכת טקס גיור על ידם, לרבות נוכחות של בית-דין מטעמם, אך נמנע מלהכריע בנפקות המשפטית של גיור זה. ההחלטה של בית המשפט נשענת על הנימוקים הבאים: (1) ההפליה ברובד המדיניות הכללית המתבטאת בפיקוח על המערך הגיור הממלכתי בלבד ולא על הגיור הפרטי, לא מצדיקה הפליה שננקטת בפועל, בחסימת הגישה למקוואות. (2) סוגיית הגיור הפרטי אינה מוכרעת במקרה דנן והנפקות המשפטית של הטבילה לא רלוונטית- מקוואות ציבוריים נועדו לרשות הציבור לרבות צרכי גיור. (3) המקוואות הציבוריים פתוחים בפני הציבור הרחב, לרבות לצורכי גיור לקבוצות מטעם מערך הגיור הממלכתי. בנסיבות אלה אין המדינה רשאית למנוע מקבוצות פרטיות גישה למקואות ציבוריים הממומנים מכספי ציבור, וזאת ללא שתציג טעם לכך. עוד נקבע כי אין היא יכולה לתלות את הטעם להפליה בהנחיות הרבנות הראשית שכן הרבנות כמו כל רשות מנהלית כפופה להוראות המשפט המינהלי, האוסר הפליה ואינה מוסמכת לקבוע מדיניות של הפליה. לפיכך, הערעור נדחה.

בג”ץ נמנע מלהתערב במינוי היועץ המשפטי לממשלה באופן התואם להלכות קודמות בעניין מינויים בשירות הציבורי 2016-03-11
בית המשפט העליון בבג”ץ 43/16 תנועת אומ”ץ אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ’ ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 01/03/16), נימק מדוע דחה שתי עתירות שהוגשו נגד מינוי של האלוף (במיל’) אביחי מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. יצוין כי טרם המינוי, שימש המשיב כמזכיר הממשלה. העותרים טענו כי הועדה שמונתה על ידי שרת המשפטים המליצה על מנדלבליט כמועמד יחיד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה חרף הדרישה כי הועדה תציע שלושה מועמדים. כמו כן טענו העותרים כי מינוי זה אינו עומד בתקופת הצינון הנדרשת לאור היות מנדלבליט מעורב ב”פרשת הרפז” וכי הדבר כרוך בניגוד עניינים. בית המשפט בהרכב של 5 שופטים פסק כי עלו פגמים במינוי אך ההחלטה אינה חורגת באופן בולט וקיצוני ממתחם הסבירות ולכן אין הדבר מצדיק התערבות של בג”ץ. בית המשפט ביסס החלטתו על כמה נימוקים: החלטת הועדה להציע מועמד יחיד בלבד, עומדת בברירת המחדל של החלטת הממשלה הקובעת את הליך מינוי היועמ”ש; הממשלה הפעילה את שיקול דעתה למינוי ולא החזירה את הדיון לועדה בדרישה לאתר עוד מועמדים; שרת המשפטים שביקשה איתור של 3 מועמדים, רשאית לשנות את בקשתה. בנוסף, לעניין מעורבות מנדלבליט בפרשת הרפז, השופטים הסכימו כי נשקלה התאמתו הערכית-נורמטיבית וההשלכות של המינוי על אמון הציבור ברשויות השלטון. לעניין תקופת הצינון, בשל העדר הסדר סטטוטורי על תקופת צינון בין שני התפקידים, אין זו נדרשת. כן נקבע כי העדר זה אינו לקונה. עוד קבע בית המשפט כי אין לקבוע קביעה גורפת כי תפקיד מזכיר הממשלה הוא תפקיד פוליטי, ויש לבחון את הנסיבות הפרטניות. בנסיבות המקרה נקבע כי תפקידו של מנדלבליט היה מקצועי. כנגד הטענה לשיקולים זרים של הועדה בשל פגישות פרטניות עם שרת המשפטים, בהמ”ש ציין כי היה ראוי ששרת המשפטים תקיים פגישות עם חברי הועדה בנוכחות כל חברי הועדה אך אין הפגם מצדיק התערבות.

חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס’ 43), התשע”ו-2016 2016-03-11
לפי תיקון זה, בוטלה האפשרות לפתיחת הליך פלילי נגד חבר כנסת בדרך של קובלנה פרטית. לפיכך, הליך זה יוכל להיפתח רק על ידי המדינה. קובץ מצורף

שימוש בהליכי פש”ר לפטור מחוב מזונות 2016-11-04
בעניין ע”א 5628/14 סלימאן נ’ סלימאן (26.9.2016) השתמש בית המשפט העליון בסעיף 69 (א) (3) לפקודת פשיטת הרגל כדי לפטור חייב מתשלום מזונות אישה בעבר, במקרה בו דינו האישי של החייב אוסר עליו להתגרש. השופט עמית קבע כי הדבר ראוי במקרה בו הנישואים הפכו ל’קליפה ריקה’ ובו נפרדו בני הזוג לפני שנים רבות, אך בהיותם מרונים נמנע מהם להתגרש.

תיקון “חוק הספאם” שולל בקשות תרומה והפצת תעמולה 2016-11-04
סעיף 30א לחוק התקשורת נועד למנוע את תופעת “דואר הזבל” שמתרחשת בעקבות שליחה של פרסומות באמצעים אלקטרונים וביניהם: פקס, טלפון, הודעות במכשיר סלולארי או דואר אלקטרוני ללא הסכמה בכתב ומראש של הנמען. התיקון לחוק מרחיב את תחולת החוק, בכך שהוא מחיל תחת הגדרת המונח “דבר פרסומת” גם מסרים המופצים שמטרתם בקשת תרומה או תעמולה פוליטית. לפני התיקון לחוק, המונח “דבר פרסומת” התייחס כמסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או הוצאת כספים בדרך אחרת, וכעת כולל תחתיו גם בקשת תרומה ותעמולה. התיקון מוסיף הגדרה למונח תעמולה כ”הפצת רעיונות לשם השפעה על עמדות או על התנהגויות” אך מחריג באופן מפורש מסרים פוליטיים ותעמולת בחירות. חריג לכלל שנקבע בתיקון, ניתן לראות בסעיף 30(ב1) לחוק, אשר מאפשר שליחת הודעות דואר אלקטרוני בלבד בבקשת תרומה או הפצת מסר תעמולתי (החריג אינו מאפשר הפצת המסר בדרכים אחרות) מאת חברות או עמותות לתועלת הציבור גם ללא הסכמה בכתב ומראש מאת הנמען. קובץ מצורף

פרשנות הגנת בית המגורים סעיף 34י1. לחוק העונשין, התשל”ז-1977 2016-11-04
בע”פ 5184/14 פלוני נ’ מדינת ישראל (03.08.2016) נדונה טענתו של מערער שהיה מעורב בסכסוך שעניינו תשלום בעד מכירת אופנוע. ביום 17.11.2011 בשיחה טלפונית, אחיו של מוכר האופנוע איים על המערער באלימות ומסר לו כי הוא עושה דרכו לביתו על מנת לגבות ממנו חוב. לאחר שיחתם, נטל המערער אקדח ומחסנית מארון הבגדים של אחיו. המוכר, אחיו וחבר נוסף, הוא המנוח הגיעו לחצר ביתו של המערער. המנוח פתח את שער הכניסה תוך שימוש בסכין שלאחר מכן שם בכיסו. כאשר נכנס המנוח לחצר והחל מתקרב לבית, המערער צעק לעבר המנוח במטרה שיצא מהחצר, דרך את האקדח, כיוון וירה ירייה אחת בחזהו של המנוח, ממנה נהרג. בית המשפט העליון פסק כי על מעשה ההתגוננות לבוא בהלימה עם הצורך להדוף את הפורץ. התכוננות מוקדמת להתמודדות עם הסכנה שוללת את דרישת המיידיות ומכך את תחולת הסייג. דרישת הנחיצות האיכותית לא מתקיימת מקום בו המערער יכול לנקוט בדרכים חלופיות לשם הדיפת הסכנה. בית המשפט העליון מפי השופט שהם קבע כי די בכך שהמערער נמנע מלהזעיק כוחות משטרה כדי לשלול קיומו של תנאי זה. ראוי לציין, תוך המנעות מכוונת מדיון בשאלת חובת הנסיגה לעניין הגנת בית מגורים. לגבי דרישת הנחיצות הכמותית, אימץ השופט שהם את דעתו של השופט סולברג לגבי סייג ההגנה העצמית בע”פ 4784/13 סומך נ’ מדינת ישראל (18.2.2016) לפיה יש לדקדק יותר בבחינת הנחיצות ככל שבמעשיו של הנתקף פוטנציאל נזק גדול יותר ולהקל עמו ככל שהסכנה מוחשית ומיידית יותר, גם לעניין הגנת בית המגורים.

פרשנות וחוקתיות ס’ 3א לחוק איסור הונאה בכשרות
בית המשפט העליון קבע כי בפרשנות ס’ 3 לחוק איסור הונאה בכשרות, חל איסור על בעלי עסק להציג תעודת כשרות מכל סוג שהיא, זולת תעודת כשרות מטעם הרבנות. פסק הדין דן בפרשנות ובחוקתיות ס’ 3א לחוק איסור הונאה בכשרות אשר אוסר על בעלי מסעדות להציג תעודת כשרות שאינה מטעם אחד הגורמים המוסמכים בחוק. בדחייתו את העתירה, אימץ בית המשפט את עמדת הרבנות כי בפרשנות התכליתית של הסעיף, חל איסור על הצגת כל תעודה המתיימרת להציג את המקום ככשר. בעשותו כן, דחה בית המשפט את עמדת היועמ”ש כי האיסור חל רק על השימוש במושג “כשר” על הטיותיו השונות. לאור פרשנות זו, בחן בית המשפט את חוקתיות הסעיף וקבע כי הפגיעה בחופש העיסוק עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. בית המשפט כאשר קבע כי אין בנמצא אמצעי אשר פגיעתו פחותה ויוכל להבטיח כי צרכנים לא יוטעו לעצם כשרות המזון. חידושו של פסק הדין הוא באופן פרשנות החוק. ראשית, מעצם קביעתו כי ניתן לפרש בהרחבה את לשון חוק איסור הונאה בכשרות וזאת חרף העובדה כי מדובר בחוק בעל אופי פלילי. שנית, בקביעתו את נוסחת האיזון שעל בית המשפט להחיל במתח שבין התכלית הסובייקטיבית לתכלית האובייקטיבית בפרשנות תכלית דבר חקיקה. בית המשפט קבע ” כי ככל שיש בידיו של הפרשן יותר נתונים ברורים ואמינים על אודות כוונת המחוקק מחד גיסא, וככל שהפגיעה בערכי היסוד של השיטה מצומצמת יותר מאידך גיסא – כי אז תגבר נטייתו להעדיף את התכלית הסובייקטיבית”.

פרשנות חקיקה למפרע 2016-11-01
בפרשת ע”א 1013/15 משרד הפנים נ’ מלול (1.11.2016) השופטת ברון הבהירה את ההבחנות הפרשניות לתחולה בזמן – תחולה פרוספקטיבית, תחולה רטרוספקטיבית ותחולה רטרואקטיבית. ההרחבה הרלוונטית היתה בביאור המשמעות הנורמטיבית של הבחנה מושגית זו. סוג התחולה בזמן משפיעה על פוטנציאל אינטרס ההסתמכות של הפרט המושפע. כך לדוגמא, בתחולה רטרוספקטיבית יהיה פוטנציאל נמוך לאינטרס ההסתמכות של הפרט לעומת הפוטנציאל הגבוה יותר בתחולה רטרואקטיבית. עוד הודגשה חשיבות ההבחנה בין סוגי התחולה – לפי השופטת ברון, משמעות ההבחנה איננה רק מושגית אלא נורמטיבית ויש להקפיד לעשות שימוש נכון בפרשנויות השונות.

ימי מעצר בפיקוח אלקטרוני לא מחוייבים בניכוי אוטומטי 2016-11-11
בע”פ 7768/15פלוני נ’ מדינת ישראל (20.4.2016) דן בית המשפט העליון בשאלה מהדינו של מעצר בפיקוח אלקטרוני לעניין ניכוי ימי מעצר מתקופת המאסר שהוטלה על אדם? המערער ערער על קביעת בית המשפט המחוזי אשר לא ניכה את הזמן שבו שהה בבית באמצעות פיקוח אלקטרוני. המערער טען כי בעקבות כניסתו לתוקף של החוק לפיקוח אלקטרוני על עצור ועל אסיר משוחרר על-תנאי (תיקוני חקיקה), התשע”ה-2014 מעצר במעקב אלקטרוני הוא מעצר לכל דבר ועניין. המערער חיזק את דבריו בקביעת בית המשפט העליון בע”פ 4658/15 פישר נ’ מדינת ישראל (8.7.2015) שבו הודגש כי עצור באמצעות אזיק אלקטרוני הוא עצור רגיל על כל המשמעויות הנובעות מכך. בית המשפט העליון , מפי השופט ג’ובראן, קבע הלכה לפיה אין חובה לנכות ימי מעצר בית בפיקוח אלקטרוני באופן אוטומטי אלא להשאיר זאת לשיקול דעתו של בית המשפט.

חיוב המדינה בהשבה במקרה של התקשרות חוזית העומדת בניגוד לדיני המכרזים – ע”א 8661/12 2014-11-24
בע”א 8661/12 מ. מזוז (1990) בע”מ נ’ מדינת ישראל- משרד הביטחון (24.11.2014) נידון מקרה שבו החברה המערערת סיפקה מוצרי חשמל לבסיס צה”ל במשך כחמש שנים על-בסיס הזמנות שביצע צה”ל מעת לעת, ומבלי שהתקיים קודם לכן מכרז בנוגע לאספקת המוצרים כנדרש עפ”י דין (להלן: “ההתקשרות המוקדמת”). לאחר שזכתה במכרז מאוחר יותר, טענה החברה כי היא זכאית לתשלום כספי חוב מצה”ל בגין מוצרים שסיפקה לו עובר לזכייתה במרכז. בית המשפט העליון קבע שהעובדה שההתקשרות המוקדמת בין צה”ל לחברה הייתה נגועה באי חוקיות כתוצאה מהפרת דיני המכרזים אינה מאיינת את חובת ההשבה. יחד עם זאת, נקבע כי חובת ההשבה תהא חלקית בלבד באופן שישקף את הערכים ההוגנים של הסחורה שסופקה ולא את התמורה המוסכמת בין הצדדים, שכן השבה מלאה משמעותה הלכה למעשה אכיפת ההסכמים הנגועים באי-חוקיות.

צמצום חובת ההשבה מכוח חוק דיני עשיית עושר ולא במשפט במקרים של חוסר תום לב – רע”א 5884/14 2014-10-29
רע”א 5884/14 פינקסו גלובל אינווסטמנטס בע”מ נ’ דוק השקעות – המערערים, אשר נפלו קורבן לתרגיל עוקץ, קראו בערעורם לבית המשפט העליון לקבוע כלל לפיו מקום בו פעל צד ג’ לשטר בחוסר תום-לב לא יחול סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, היינו חובת ההשבה תחול על צד ג’ במלואה. בית המשפט העליון דחה הטענה בקובעו כי אין מקום לקבוע כלל גורף לפיו אין להחיל את סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט במקרה בו הזוכה הוא צד ג’ שפעל בחוסר תום לב, כך שתמיד חובת ההשבה תחול עליו במלואה, ללא אפשרות לצמצם את היקפה, וזאת לאור נוסחו של הסעיף ורקמתו הפתוחה, המצריכים פרשנות קזואיסטית בהתאם לנסיבות הייחודיות של כל מקרה ומחייבים להימנע מכלל גורף.

קביעת כללים ומגבלות לייבוא מקביל – ע”א 7629/12 2014-11-16
בע”א 7629/12 אלעד מנחם סוויסה נ’ TOMMY HILFIGER LICENSING LLC (16.11.2014) ביהמ”ש העליון דן בשאלת ההגבלות שראוי להטיל על יבואנים בייבוא מקביל חוקי, ופסק כי כאשר יבואן מקביל עושה שימוש בסימן המסחר לצרכי שיווק יהיו פעולות השיווק כפופות למבחנים שנקבעו בעניין טוטו זהב, היינו: מבחן הזיהוי; מבחן חיוניות השימוש ומבחן החסות. כן נקבע, כי תיתכן הכרה בקיומה של עילת תביעה בגין גניבת עין בקשר לייבוא מקביל, אשר עומדת הן ליבואן והן לבעל סימן המסחר, אולם עילת תביעה כגון דא טעונה הוכחת קיומו של מוניטין וחשש סביר להטעיית הצרכנים. עוד קבע ביהמ”ש העליון כי לא תעמוד לתובע זכות לקבלת סעד מכוח דיני עשיית עשר ולא במשפט בגין הפרת סימן מסחר, אלא אם יוכח “יסוד נוסף” בעל משמעות ממשית, דוגמת הטעיה מצד היבואן המקביל.

החלת המבחנים לקיומה של כוונת שיתוף בין בני זוג ביחס לזוגות חד-מיניים- בע”מ 2478/14 2015-08-20
בע”מ 2478 פלונית נ’ פלונית – במסגרת תביעה רכושית בין בנות זוג שחיו יחדיו כידועות בציבור כעשרים שנים קבע בית המשפט העליון, כי יש להחיל את אמות המידה לבחינת קיומה של “כוונת שיתוף” מכוח הלכת השיתוף ביחס לכלל בני הזוג המקיימים מערכת יחסים של ידועים בציבור, ללא קשר להעדפתם המינית. ביהמ”ש העליון דחה את הטענה לפיה יש מקום לקבוע רף הוכחה שונה ביחס לכלל הזוגות שבעניינם קיימת “מניעות חיצונית” לנישואים, וקבע כי אין במניעות החיצונית להינשא כדי לשנות את רף ההוכחה הנדרש לקיומה של כוונת שיתוף בנכסים.

הורות משפטית בהיעדר קשר ביולוגי גנטי – בע”מ 1118/14 2015-04-01
בע”מ 1118/14 פלונית נ’ משרד הרווחה והשירותים החברתיים – עסקינן ברווקה ללא בן-זוג שאינה יכולה ללדת מסיבות רפואיות ומנועה מכוח הדין מלאמץ ילד או להתקשר בהסכם מכוח חוק הפונדקאות, אשר התקשרה עם אחייניתה בהסכם בעל-פה לפיו תשמש האחיינית כפונדקאית בהיריון שנוצר הודות לתרומת זרע וביצית שאינה שייכת למערערת. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי משיקולים של טובת הילד, מניעת סחר בקטינים והצורך בפיקוח על הליכי הבאת ילדים לעולם, אין ליתן צו הורות לאדם אשר יזם ומימן הליך הבאת ילד לעולם ללא כל קשר פיזיולוגי או גנטי כלפיו על יסוד ההסכמות שבין הנוגעים בדבר בלבד. נוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה, הוער כי ייתכן ולמבקשת קיימת זכות עמידה בהליכי אימוץ.

סטייה מחלוקת רכוש משותפת במקרה של בגידה מצד אחד מבני הזוג – בע”מ 8206/14 2015-04-14
בע”מ 8206/14 פלונית נ’ פלוני (14.4.2015) בית המשפט העליון דחה את ערעורה של האישה כנגד פסיקת ביהמ”ש המחוזי, לפיה הרכוש המשותף בין הצדדים יחולק בעת פרידתם באופן לא שוויוני לטובת הבעל מכוח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, וזאת לאור ידיעתה אודות מערכות יחסים שניהל הבעל עם נשים נוספות במהלך נישואי הצדדים. נקבע, כי במצבים בהם מקיים אחד מבני הזוג מערכות זוגיות מקבילות במהלך הנישואין ובידיעת בן הזוג השני, נוצרת “שיתופיות מוחלשת”/”שיתופיות לשיעורין” ביחס לרכוש המשותף. מצב דברים זה, מצדיק סטייה מן הכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון המורה על שיתוף בדרך של מחצה על מחצה, ומהווה “נסיבה מיוחדת” המאפשרת לבית המשפט לסטות מחלוקת רכוש שוויונית מכוח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

סמכות בורר לאישור הסכם ממון במהלך הליך בוררות – בע”מ 8063/14 2015-07-13
בע”מ 8063/14 פלמונית נ’ פלמוני – במסגרת הליכי פירוד בין בני-זוג פנו הצדדים לבורר, אשר גיבש בהסכמתם הסכם ממון והעניק לו תוקף של פסק בוררות. ערעורה של האישה לבית המשפט המחוזי כנגד תוקפו של ההסכם נדחה. בית המשפט העליון קבע כי יש להבחין בין הסכם בוררות “רגיל” בין בני זוג, לבין הסכם ממון, הקובע את אופן איזון המשאבים בין בני-זוג במקרה של פרידה או מוות. להבדיל מהסכם רגיל, הטעון אישור מטעם הערכאה האזרחית בהתאם להוראות חוק הבוררות, הרי שתנאי לתוקפו של הסכם ממון בין בני-זוג הוא אישור ההסכם בפני בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני. לפיכך, בהעדר סמכות מפורשת בחוק, בורר אינו מוסמך לאשר הסכם ממון בין בני זוג, והוא יהא חסר תוקף כל עוד לא ניתן אישור מטעם הערכאות המוסמכות לכך.

רישום הערת אזהרה בנוגע לזכויות בנייה במקרקעין המיועדות לניוד – ע”א 467/14 2015-09-09
ע”א 467/14 שרה דול שטינברג נ’ חברת לילינבלום 13 בע”מ – בית המשפט העליון קבע כי “סמכות הסל” המוענקת לבית המשפט מכוח סעיף 130 לחוק המקרקעין אינה מסמיכה אותו להורות על רישום הערת אזהרה ביחס לזכויות בנייה במקרקעין, אשר ניתנו בזיקה למקרקעין מסוימים אך מיועדות לניוד מימוש במקרקעין אחרים (זכויות בנייה המיועדות לניוד). הקביעה מבוססת בעיקרה על שיקולי מדיניות הנוגעים לתכליות רישום הערת האזהרה, תפקידו הטכני של רשם המקרקעין ואופי הרישום שצריך להיות מהיר ופשוט ואינו כזה הלכה למעשה במקרה של זכויות בנייה מיועדות. לגישת בית-המשפט העליון, שיקולים אלו גוברים על הצורך למנוע “תאונות משפטיות” בשל עסקאות ניוד זכויות בניה, אשר ניתנות לצמצום בדרכים אחרות.

התנאים להכרה בקיומה של עסקת מקרקעין כעסקת אשראי למטרות היוון וקביעת מס הרכישה – ע”א 914/14 2015-05-31
ע”א 914/14 מידטאון בע”מ נ’ מנהל מיסוי מקרקעין מחוז תל-אביב – לשם סיווגה של עסקת מכר מקרקעין כעסקת אשראי לצרכי הכרעה בשאלת ההיוון במעמד קביעת מס הרכישה, לא ניתן להסתפק בקביעה המעוגנת בגוף הסכם המכר לפיה מדובר בעסקת אשראי והתמורה בגין הנכס תשולם בתשלומים, אלא יש להתחקות אחר מהותה של העסקה הספציפית בהתאם לכוונת הצדדים ועל בסיס ההסכמות שהושגו ביניהם.

מהו סייג ההגנה עצמית? זיכוי נאשם מהריגה לאחר שנקבע כי פעל בהגנה עצמית (פרשת ניר סומך) – שאלת הספק הסביר מול עדי הראיה 2017-01-10
בע”פ 4784/13 ניר סומך נ’ מדינת ישראל הנאשם, זוכה מעבירת הריגה בקביעה כי פעל מתוך הגנה עצמית. ביחס לסייג ההגנה העצמית ודרישת הנחיצות, נקבע כי לנוכח נסיבותיו האובייקטיביות של האירוע, ישנו ספק סביר שקם לו סייג ההגנה העצמית. החידוש הוא בדיון המעמיק בכך למרות עדי הראיה שסתרו את טענת סומך לעניין סייג ההגנה העצמית.

האם מותר להעסיק מאכער ובאילו תנאים? פרשת דני דנקנר שהורשע בעבירת שוחד הנעה עסקה בהגדרת המונח מאכער 2017-01-10
בע”פ 5546/14 קלנר נ’ מדינת ישראל, דני דנקנר, יו”ר בנק הפועלים לשעבר, הורשע בשוחד הנעה. בית המשפט דן בתפקיד המאכער, שאינו מוגדר כיום בחוק. דעת הרוב קבעה כי למאכער המעורב בתיק לא היו כישורים מיוחדים ולכן הפעלתו מקימה את עבירת השוחד. השופט הנדל בדעת מיעוט, קבע כי תפקידו של המאכער הרלוונטי לא היה “מזכירותי” אלא כלל את איתור הגורמים השונים המשפיעים על קידום הפרויקט, יצירת קשר עמם ושמיעת הפרטים הרלוונטיים, ולבסוף ייעוץ לדנקנר. בנסיבות אלה, הוא סבר כי נוצר ספק סביר בעמדת הפרקליטות, שלפיה תפקידו של המאכער הסתכם בהעברת כספי שוחד. כמו כן, פסק הדין דן באופי הגורף והמעורפל של עבירת שוחד ההנעה. נקבעה הלכה חדשה לפיה כל אימת שאדם שוכר את שירותיו של מאכער שהוא גם קרוב משפחה של עובד הציבור, קמה חזקה שמדובר בשוחד הנעה. חזקה זו מעבירה את נטל הראיה לשוכר השירותים להוכיח אחרת.

ביהמ”ש העליון נדרש לראשונה למקרה בו הגנת בית המגורים היא סייג רלוונטי – דן בתנאי חוק דרומי לצורך בחינת תחולת ההגנה 2017-01-10
בע”פ 5184/14 פלוני נ’ מדינת ישראל ביהמ”ש העליון נדרש לראשונה למקרה בו הגנת בית המגורים מהווה סייג רלוונטי מרכזי לאחריותו הפלילית של המערער, ועמד על התנאים הקבועים בסעיף 34י8 לחוק העונשין, המכונה “חוק דרומי”, לצורך בחינת תחולתה של ההגנה. במסגרת הדיון בתנאי הנחיצות, התייחס בית המשפט לבעייתיות הטמונה בריכוך אופייה האובייקטיבי של הדרישה, אולם אימץ את מקבילית הכוחות, לפיה פוטנציאל הנזק הגלום במעשיו של המתגונן מחד גיסא, ומוחשיותה של הסכנה העומדת לפתחו מאידך גיסא, יתוּו את מידת הנטייה לדקדק בנחיצות פעולותיו.

מהו היקפו של חסיון עורך דין-לקוח ושאלת תחולתו על חשבוניות מס שמוסר עורך דין ללקוחו ועל סכום שכר הטרחה ששולם לעורך הדין 2017-01-10
ברע”פ 751/15 אברג’יל נ’ מדינת ישראל, נפסק לראשונה, כי חשבוניות המס שמנפק עורך הדין ללקוח, כמו גם סכום שכר הטרחה שקיבל עורך הדין אינם מהווים חלק מהתקשורת החופשית עליה מבקש חסיון עורך הדין-לקוח להגן. זאת, גם כאשר עורך הדין עודנו מייצג את הלקוח בתיק החקירה, במסגרתו התבקש המידע.

הערעור של רומן זדורוב בפרשת הרצח של בת ה-12 תאיר ראדה – נדחה. לעניין מעמדה של ראיית טביעת נעל, דן השופט עמית באפשרות צמצומה של הלכת מצגורה 2017-01-10
בע”פ 7937/10 זדורוב נ’ מדינת ישראל, עיקר המחלוקת נגעה לשאלה מה ניתן ללמוד ממכלול הראיות בתיק. השופט דנציגר הדגיש כי התשתית הראייתית בתיק אינה עשויה מקשה אחת, וכי נותר ספק סביר באשמתו של זדורוב. עם זאת, הטעים השופט דנציגר כי מדובר במקרה גבולי, המצוי “כפסע” מהרשעה. בכל הקשור לסימני דם שנמצאו על מכנסי המנוחה ושהתעוררה לגביהם שאלה האם מדובר בטביעות נעל, עמדתו של השופט דנציגר הייתה כי בחינתן של ראיות מסוג טביעת נעל נעשית באספקלריה של ראיה מדעית. זאת, בהתבסס על ע”פ 8621981 מצגורה נ’ מדינת ישראל. בניגוד לכך, סבר השופט עמית כי אין לדרוש אמות מידה כמותיות והסתברותיות מדויקות, שכן כוחה של הראיה מסוג טביעת נעל הוא כמו כל ראיה נסיבתית אחרת והוא עניין למומחיות. השופט זילברטל נמנע מלהכריע בסוגיה זו ולפיכך פסק הדין בעניין מצגורה נותרה ההלכה המחייבת בנושא.

בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי את ערעורו של “קפטן ג’ורג'”, תוך מתן פרשנות מקיימת לסעיף ייחוד העילה שבחוק הנזיקין האזרחיים- ע”א 3349/13 2015-10-12
ע”א 3349/13 זהבי נ’ מדינת ישראל-משרד הביטחון – עסקינן בתביעה נזיקית שהגיש המערער נגד מדינת ישראל, במסגרתה טען כי על המדינה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות הליך שחרורו מצה”ל נוכח מעורבותו בחקירת המחבל מוסטפא דיראני בישראל. בבית המשפט המחוזי נדחתה התביעה מחמת התיישנות. בית המשפט העליון קובע כי אין עילה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות ,שכן הטענה לא הועלתה בהזדמנות הראשונה ע”י המדינה כנדרש עפ”י הלכה פסוקה. לגופו של עניין נקבע, כי בכל הנוגע לנזקי הגוף שנגרמו למערער הרי שיש לדחות את טענות המערער לאור קיומו של סעיף ייחוד העילה הקבוע בסעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים ובחוק הנכים. יחד עם זאת, נוכח העובדה שסעיף ייחוד העילה חולש על נזקי גוף בלבד, ברי כי לא עומדת בפני המערער כל מניעה לתבוע בעילת לשון הרע בגין הנזק שנגרם לשמו הטוב. התיק הוחזר לביהמ”ש המחוזי לשמיעת טענות המערער במישור האמור.

בית המשפט העליון דחה את תביעת הנזיקין שהוגשה מטעם הדייגים והצוללנים בקישון בהעדר קש”ס בין החשיפה לחומרים המסוכנים למחלות שבהן חלו התובעים 2015-09-24
ע”א 6102/13 עצמון נ’ חיפה כימיקלים בע”מ (24.9.2015) עסק בתביעתם של התובעים, דייגים וצוללנים אשר באו במגע עם מי הנחל המזוהם, אשר נדחתה בבית המשפט המחוזי. הערעור בבית המשפט העליון דן בשאלת הקשר הסיבתי בין הזיהום בנחל לבין המחלות שנגרמו לתבועים וכן בטענת ההטייה הנשנית. לעניין הקשר הסיבתי קיבל ביהמ”ש העליון את קביעת המחוזי וקבע כי אכן לא הוכח קשר סיבתי בין הגורמים המזהמים למחלות והנזקים עליהם הצהירו התובעים. בנוסף,סקר בית המשפט העליון את דוקטרינת ההטיה הנשנית הרלוונטים במקרים של סיבתיות עמומה. לעניין זה נפסק, כי המערערים לא הניחו את התשתית העובדתית להוכחת קיומן של כלל יסודות הדוקטרינה (מזיק; קבוצת ניזוקים; סיכון חוזר משותף לכלל הניזוקים; הטיה עקבית בהחלת כלל מאזן ההסתברויות). ביהמ”ש הותיר בצריך עיון את השאלה האם להכיר בדוקטרינה זו בשיטתנו המשפטית בהקשר של תביעות שעניינן עוולות המוניות.

ניתן לבטל פסק בוררות על יסוד הפרת חובת הגילוי של צד להליך בלבד 2015-01-12
רע”א 4839/15 מושקוביץ נ’ מנורה מבטחים ביטוח בע”מ (פורסם בנבו, 1.12.2015) בית המשפט העליון קבע לראשונה כי ניתן לבטל פסק בוררות על יסוד הפרת חובת הגילוי של צד להליך בלבד. במישור העקרוני, נקבע כי צדדים להסכם בוררות כפופים לעקרון תום הלב כבר מתחילת הליך הבוררות, וכי מכוח עקרון זה מוטלת עליהם חובת גילוי רחבה. עוד נקבע, כי הפרת חובת הגילוי על-ידי צד להליך בוררות, עלולה לערער את המסגרת ההסכמית שעל יסודה הושתת הליך הבוררות, וכפועל יוצא מכך היא אף עשויה להצדיק – במקרים מסוימים – מתן סעד של ביטול פסק הבוררות בדיעבד. בית המשפט העליון הדגיש, כי מתן סעד כזה שמור למקרים נדירים בלבד, בהם הפרת חובת הגילוי הינה בולטת וחריפה עד כדי שלא ניתן להשלים עם הותרת פסק הבוררות על כנו. כן נפסק, כי יש להוכיח היעדר תום-לב היורד לשורש ההסכמה לפנות לבוררות ואפשרות סבירה לכך שאילו הצד שנפגע מאי-גילוי המידע היה מודע לקיומו, הוא לא היה מסכים להתדיין בבוררות או לפני הבורר המסוים.

שאלת חוקתיות מתווה הגז – בג”ץ 4374/15 2016-03-27
בית הדין הגבוה לצדק בבג”ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון נ’ ראש ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 27.3.16) דן בחוקיות מתווה הגז כפי שנקבע בהחלטת ממשלה. בית המשפט בהרכב של חמישה שופטים התמקד בשלוש שאלות עיקריות: ראשית, בשאלת הפעלת סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ”ח-1988, המאפשר באופן חריג פטור להגבל עסקי. בית המשפט קבע כי השימוש בסעיף 52 נעשה בסמכות ובסבירות לנוכח טעמים ביטחוניים-מידניים כבדי משקל שנשמעו בדלתיים סגורות; שנית, בית המשפט דן בשאלת היציבות הרגולטורית אותה קובע המתווה. הרכב השופטים קבע בדעת רוב (למעט דעת מיעוט של השופט סולברג) כי יש לפסול את סעיף היציבות הרגולטורית מכיוון שנקבע בחוסר סמכות, כובל את שיקול דעתו של המחוקק ל-10 שנים; שלישית, בית המשפט בוחן האם המתווה עולה לכדי הסדר ראשוני המחייב חקיקה ראשית. בסוגיה זו, השופטים רובינשטיין וג’ובראן בדעת מיעוט קבעו לראשונה כי יש לבחון את שאלת המכלול, האם המתווה עולה על סך חלקיו ויוצר הסדר ראשוני מכוח המכלול. ככל שהתשובה חיובית, לטעמם נדרשת הסמכה רחבה של המחוקק לרשות לגיבוש מכלול ההסדר. השופטים סולברג, פוגלמן וחיות קבעו כי ההסדר כמכלול אינו עולה לכדי הסדר ראשוני וממלא, יש לממשלה סמכות להסדיר את חלקי ההסדר. בית המשפט פסק לפי דוקטרינת הבטלות היחסית, כי המתווה בטל בשל פסקת היציבות, אך למדינה תינתן שנה לגבש הסדר חלופי, ללא הפגם כאמור. יצוין כי בפסק דין זה הופיע לראשונה ראש הממשלה כעד לפני בית המשפט.

דחיית עתירה חוקתית נגד תיקוני חקיקה והסדרת משק החשמל 2016-08-17
בית הדין הגבוה לצדק בבג”ץ 8612/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח’ נ’ הכנסת (פורסם בנבו, 17.8.16) דן בתיקוני חקיקה במסגרת חוק ההסדרים לשנות התקציב 2015-2016 אשר איחדו את רשות החשמל ומנהל החשמל לגוף אחד, ותיקנו באופן עקיף את חוק משק החשמל, התשנ”ו-1996. העותרים טענו כי נפלו פגמים בהליך החקיקה ועל כן ביקשו להורות על בטלותה או לכל הפחות, לבטל סעיפים שהורו על העברה מתפקיד של חברים ברשות החשמל. בית המשפט מפי השופטת חיות, דחה את העתירה וקבע כי העברת תיקון חקיקה באמצעות חוק ההסדרים אינה מהווה פגם היורד לשורשו של עניין ולכן לא קיימת עילה עצמאית לביטול החקיקה. עוד קבע בית המשפט כי הדרישה בעבר משר האנרגיה להעביר את תיקוני החקיקה כפי שהם ללא דיון בוועדת הכלכלה בכנסת (שהיא האכסניה הטבעית לדון בתיקונים אלו), היא דרישה לא ראויה הפוגעת בעיקרון העצמאות הפרלמנטרית של הכנסת. עם זאת, הועדה המיוחדת שהופקדה על הדיון רפורמה כן קיימה דיונים מקיפים שבעקבותיהם הוכנסו שינויים למתווה ולכן אין פגם בפעילותה.

האם חוק איסור הונאה בכשרות פוגע בחוק-יסוד: חופש העיסוק? הכרעה בין עמדות פרשניות שונות של הרשות הציבורית – בג”ץ 6494/14 2016-06-06
בבג”ץ 6494/14 גיני נ’ הרבנות הראשית (פורסם בנבו, 06.06.16) טענו העותרים כי סעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ”ג-1983 שעניינו מתן תעודות הכשר לבתי אוכל, עומד בסתירה לחוק-יסוד: חופש העיסוק בכך שהוא פוגע בצורה בלתי מידתית בחירותם של בעלי בתי אוכל לנהל ולשווק את עסקיהם כרצונם, גם כאשר אין במעשיהם הונאה או הטעיה של ציבור שומרי הכשרות. עמדת היועץ המשפטי לממשלה הייתה כי יש לפרש את הסעיף כך שיחול רק ביחס לבתי אוכל המציגים עצמם כ”כשרים”. הרבנות הראשית לעומת זאת פירש זאת באופן האוסר על בתי אוכל להציג מצג כשרותי זולת תעודת כשרות מגורם המוסמך להעניקה מכוח החוק. השופטים אפשרו לרבנות הראשית להשמיע עמדתה מטעמים חריגים שהרי לא מקובל לאפשר ייצוג משפטי נפרד לרשות ציבורית מסויימת. לאחר שמיעת שתי הפרשנויות, המשנה לנשיאה רובינשטיין והשופט סולברג סברו שיש לאמץ את פרשנות הרבנות הראשית שכן היא מתיישבת טוב יותר עם תכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבית של החוק, אך תוקף פסק הדין הוגבל לשנתיים.

שאלת סמכותו של ראש הממשלה לכהן כשר ממונה על משרד ממשלתי – בג”ץ 3132/15 2016-04-13
בבג”ץ 3132/15 מפלגת יש עתיד נ’ ראש הממשלה (פורסם בנבו, 13.04.16) העותרת טענה לחוסר סמכותו של ראש ממשלה לכהן במקביל לתפקידו, בתפקיד שר ממונה על משרד , מכוח חוק-יסוד: הממשלה. בית המשפט בהרכב של חמישה שופטים דחה את העתירה וקבע כי חוק היסוד שותק ולכן ניתן להסיק מתוך תכלית החקיקה כי ראש הממשלה יכול להחזיק בתפקידים נוספים. עם זאת, מכוח חובת בית המשפט לתקינות חוקיות הממשל, בית המשפט קבע “התראת בטלות”, נתן שמונה חודשים לשנות את המצב (בדומה למה שנקבע בבג”ץ 3002/09 לעניין מוסד של סגן שר במעמד של שר). השופט מלצר בדעת מיעוט קבע כי לראש הממשלה אין סמכות לשמש כשר ממונה על משרד, וכי נלמד מלשון החוק (סעיף 24(ב) לחוק-יסוד: הממשלה) כי ראש הממשלה, מלבד כהונתו הרמה, יכול לשמש כממלא מקום של שר שחדל לכהן לתקופה של עד 3 חודשים, ואין להעניק סמכות נוספת ללא עיגון חוקתי בייחוד לאור השמטת סעיף בחוק שקבע זאת בעבר באופן מפורש. לדבריו, פרשנות זו הולמת גם את העקרונות החוקתיים של מדינה דמוקרטית.

גיור אורתודוכסי בקהילה מוכרת יוכר לצורכי חוק השבות, על אף שאינו חלק מהמערך הגיור הממלכתי 2016-03-31
בבג”ץ 7625/06 רגצ’ובה ואח’ נ משרד הפנים (פורסם בנבו 31.03.16), בית המשפט קבע בדעת רוב כי הגיור שנעשה בקהילה יהודית אורתודוכסית מוכרת על אף שהוא אינו חלק מהגיור הממלכתי, יוכר לעניין חוק השבות, התש”י-1950. השופט רובינשטיין בדעת מיעוט סבר כי יש קודם לכן להסדיר חוקתית את הנושא.

דחיית עתירה נגד מינוי חה”כ דרעי לכהונת שר הפנים חרף עבירות עבר במשרד ממשלתי זה 2016-05-08
בבג”ץ 232/16 התנועה למען איכות השלטון נ’ ראש ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 08.05.16) טענו העותרים כי מינויו של ח”כ הרב אריה מכלוף דרעי כשר הפנים עקב הרשעתו בעבר בעבירות שחיתות (עבירות שוחד והפרת אמונים) תוך כדי מילוי תפקידו באותו משרד מהווה פגיעה חמורה באמון הציבור ועל כן אין לאפשר את המינוי. בית המשפט דחה את העתירה וקבע ברוב דעות כי למרות הקשיים המיוחדים בעקבות מינויו, אין הוכחת זיקה ישירה בין העבירות של דרעי בעבר לבין תפקידו כעת ולכן אין עילה משפטית להתערבות. השופט הנדל בדעת מיעוט סבר כי ההחלטה למנויו לוקה בחוסר סבירות המצדיקה את ביטול המינוי שכן לטעמו יש זיקה ברורה בין תפקידו כשר לבין העבירות בהן הורשע. יובהר כי קביעה זו של בית המשפט מבוססת על תביעה קודמת בדבר מינויו של דרעי לשר הכלכלה (בבג”ץ 3095/15) בו נקבע כי חרף עברו הפלילי, ניתן למנותו כשר בממשלה.

התערבות בית המשפט בשיקול דעתה של ועדת הבחירות המרכזית של הכנסת לפסול מועמדים לכנסת ה-20 – א”ב 1095/15 2015-12-10
ועדת הבחירות המרכזית של הכנסת ה-20 החליטה לפסול את מועמדותם של חנין זועבי וברוך מרזל מהתמודדות בבחירות. בא”ב 1095/15 המטה למאבק בגזענות בישראל ואח’ נ’ ח”כ זועבי ואח’ (פורסם בנבו, 10.12.15), בית המשפט העליון בהרכב של תשעה שופטים (למעט דעת מיעוט של המשנה לנשיאה רובינשטיין) ביטל את החלטת הוועדה לפסול מועמדות מכיוון שלא נעשתה בהתאם לעילות הקבועות בסעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת. בית המשפט קבע כי המעשים וההתבטאויות של המועמדים לא עומדים בסף הראייתי הנדרש בכדי להוכיח גזענות. לכן, מכוח סמכותו בסעיף 7א(ב) לחוק-יסוד: הכנסת, בית המשפט לא אישר את החלטת ועדת הבחירות כאמור.

גבייה מנהלית – גבולות השיהוי של רשות מנהלית – עע”מ 8329/14 2016-05-31
בעע”מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ’ קורן (פורסם בנבו, 31.05.16) בית המשפט קבע כי על מנת להכריע בשאלה מתי רשות מנהלית שהתה בגביית כספים באופן פאסיבי, יש לבחון האם הרשות עשתה מאמצי גבייה במהלך השנים או נמנעה מנסיונות אכיפה. בית המשפט קבע כי יש לבחון ממתי החוב המתבקש וככל שחוב זה יהיה ישן יותר ונעשו מעט מאמצים לגבותו, תיטה הכף שגביית החוב מנוגדת לחובה של הרשות המנהלית לפעול בהגינות. במקביל לבחינה זו, יבחן תום ליבו של הפרט ובית המשפט יכריע בנסיבות העניין. במקרה דנן, קבע בית המשפט כי העירייה לא נקטה בהליכים מספקים לגביית חובותיה ולכן אין היא רשאית לגבות את החוב מהמשיבה.

כפיית טיפול רפואי כל אסירים שובתי רעב היא חוקתית – בג”ץ 5304/15 2016-09-11
בבג”ץ 5304/15 ההסתדרות הרפואית בישראל נ הכנסת (פורסם בנבו, 11.09.16) טענה העותרת כי תיקון מס’ 48 לפקודת בתי הסוהר, המאפשר כפיית טיפול רפואי על אסירים שובתי רעב חרף סירובם לקבל תיקון זה, פוגע בזכות הפרט לכבוד, לאוטונומיה ולחופש ביטוי של שובתי הרעב. תיקון הפקודה אפשר שקילת שיקול רפואי אך גם שיקול ביטחוני, למתן טיפול כאמור. הרכב השופטים קבע כי החוק עומד במבחני החוקתיות ומאזן בין הערכים השונים, ערך החיים ואינטרס הציבור אל מול זכויותיו של הפרט מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. זאת בשל הליך הדרגתי של בקרה רפואית, הקיים בחוק. כמו כן נקבע כי בחוק זכויות החולה אין מענה לסיטואציה של אסיר שובת רעב, אדם המכניס עצמו מרצון ומדעת לסיכון בריאותו בכדי להשיג מטרה אישית או ציבורית, או כפועל יוצא של לחץ קבוצתי. לכן, התיקון נותן מענה לחובתה של המדינה ומאפשר מימוש של אחריותה הישירה על שמירת חייו ובריאותו של אסיר או עציר המוחזק במשמורת. העתירה נדחתה.

ניתן פסק דין בפרשת הולילנד ע”פ 4456/14 קלנר נ’ מדינת ישראל 2017-01-11
ע”פ 4456/14 נסוב סביב שלוש פרשיות שחיתות ציבורית חמורה, שעירבו אנשי עסקים ויזמי נדלן מן העבר האחד, ועובדי ונבחרי ציבור מן העבר האחר. כתבי האישום שהוגשו כנגד מספר נאשמים נשענו, בעיקרם, על עדותו של עד המדינה, שמואל דכנר ז”ל. פרשת הולילנד עסקה בסכומי שוחד שונים ששולמו לנבחרי ופקידי ציבור בעיריית ירושלים לטובת קידום מיזם רחב היקף של בניית שכונת מגורים במתחם הולילנד בירושלים. בעניין האישום הראשון – לפיו אולמרט קיבל כספי שוחד באמצעות אחיו יוסי על מנת שיפעל כראש עיריית ירושלים לקידום פרויקט הולילנד – נחלקו, כאמור, הדעות. השופט ס’ ג’ובראן סבר כי יש להרשיע את אולמרט גם באישום זה. השופט נ’ הנדל, אליו הצטרפו השופטים י’ עמית, ע’ פוגלמן ו-צ’ זילברטל, סבר כי אשמתו של אולמרט לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר ולכן יש לזכותו. המחלוקת העיקרית בין השופט ג’ובראן לשופט הנדל איננה בשאלה האם הכספים הועברו מעד המדינה ליוסי, ונקבע כי כספים אכן הועברו, בסכום משמעותי שהיקפו אינו ידוע. המחלוקת היא בשאלה האם אולמרט היה מעורב בסיפור, כלומר האם ביקש מעד המדינה שיעביר כספים לאחיו או ידע על העברה זו.

השיקולים העומדים בבסיס החלטת ביהמ”ש להימנע ממינוי בורר אשר יש חשש כי פסיקתו תהא מנוגדת לתקנת הציבור 2015-10-26
רע”א 2561/15 בראון נ’ גונשיורובסקי (פורסם בנבו, 26.10.2015) באשר לשאלה, האם על בית המשפט להימנע ממינוי בורר כאשר ישנה היתכנות (אך לא וודאות) שפסק הבורר יהא נוגד את תקנת הציבור, נקבע כי שני שיקולים משפיעים על ההחלטה האם ההתערבות של בית המשפט מפאת פגיעה אפשרית בתקנת הציבור צריכה להיות מבעוד מועד. דהיינו, מניעת קיום הליך הבוררות (במקרה זה על ידי הפעלת שיקול דעת שלא למנות בורר בסכסוך), או בדיעבד, דהיינו, התערבות מכוח העילות לביטולו של פסק בוררות. השיקול הראשון הוא, ההסתברות שפסק הבוררות אכן יפגע בתקנת הציבור; השיקול השני הוא, מידת יכולתו של בית המשפט להתערב גם לאחר שניתן פסק הבורר.

בימ”ש של פש”ר נעדר סמכות להורות על החרגת תביעת חוב שהוגשה כדין, בניגוד לרצונו של הנושה 2015-11-23
פש”ר 20778-12-13 אליאס רושרוש נ’ כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון (פורסם בנבו, 23.11.2015) על מנת להכריע בביטול או בטלות עסקת מכר מקרקעין לצורך דיני המס, יש להכריע תחילה בשאלה האם המקרקעין הוקנו כדין לאפוטרופוס. שאלות אלה מחייבות שמיעת ראיות נרחבת אשר אינה מתאימה לבירור בימ”ש של פשיטת רגל. חוב בר תביעה אינו חייב להיות ודאי, אלא גם מותנה. חובות המס נשוא תביעות החוב הם בגדר “חובות מותנים”. שומות שהוצאו עקב עסקת מקרקעין שביצע חייב בפשיטת רגל בנכס הנטען להיות נכס מוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, הן “חוב בר תביעה” בהליך פשיטת הרגל. במקרה כזה היה הנושה רשאי ואף חייב להגיש את תביעות החוב בהליך הפש”ר דנן טרם הכרעה בשאלת הקניית המקרקעין לאופטרופוס. לבימ”ש של פשיטת רגל אין סמכות להורות על החרגת תביעת חוב שהוגשה כדין בניגוד לרצונו של הנושה.

סיום הליכי הוצל”פ בהסכם גישור ייכלל בגדר “סיבה אחרת” לפי תקנה 9א לתקנות ההוצל”פ 2015-11-25
רע”צ 1259-04-15 מיכאל מישל בן דוד נ’ שבע ירוק בע”מ (פורסם בנבו, 25.11.2015) המקור לסמכות הרשם להורות על השבת האגרה ששולמה בתיק הוצאה לפועל מצוי בתקנה 9א לתקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), התשכ”ח-1968 ועל פיה: “רשם ההוצאה לפועל רשאי להורות על החזרת אגרות ששולמו בטעות או מחמת יתר או מסיבה אחרת”. התקנה קובעת עילות השבה סטטוטוריות של טעות או תשלום ביתר. שתי העילות הנ”ל מצדיקות השבה מלאה למניעת תשלום חובה מקום שלא היה על הזוכה לשלמו מלכתחילה. לכן, במקרה של הפעלת מנגנון ההוצאה לפועל עם פתיחת התיק וניהולו כמו גם הותרתו על כנו לצורך הגבייה, אין מקום להורות על השבה מלאה של האגרה. יחד עם זאת, מקום שהצדדים אימצו מטרה ששיטת המשפט מעודדת לסיום מחלוקות בהסדר, ניתן לומר, כי הואיל ובשיקול דעת עסקינן ובהינתן פרשנות תכליתית מאמצת מדיניות משפטית ראויה, סיום הליכי הוצל”פ בהסכם גישור ייכלל בגדר “סיבה אחרת” לפי תקנה 9א לתקנות – המצדיקה השבת האגרה בחלקה.

כאשר עו”ד מתבקש להגיש תביעה בעלת סיכויי הצלחה נמוכים, אחריותו תלויה במידה רבה בשאלת יידוע הלקוח כדבעי בדבר סיכויי התביעה 2015-12-13
רע”א 7933/15 רונאל פישר נ’ רינת מילוא תמיר (פורסם בנבו, 13.12.2015) לפי כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט. התנהגות החורגת מכך עלולה להקים גם חיוב בנזיקין. ככל שההסכם בין עורך-הדין ללקוחו נכרת על רקע מסר שגוי מן הראשון למשנהו, תיתכן גם טענת הטעיה. קורה לא אחת, כי עורך-דין מתבקש על-ידי לקוחו להגיש תביעה אשר סיכויי הצלחתה אינם גבוהים. בתרחיש מסוג זה, אחריותו של עורך הדין תלויה במידה רבה בשאלה האם יידע את הלקוח כדבעי בדבר סיכויי התביעה. רק אם עורך דין מסביר ללקוחו את המצב לאשורו והלקוח עומד על עמדה שגויה, יתכן שייצא עורך הדין ידי חובתו אם נענה ללקוח. לפיכך, ייטיב עורך דין המייעץ ללקוחו לתעד כדבעי את אשר מסר לו לעניין סיכויי התביעה.

ביהמ”ש מוסמך להורות לבורר לשוב לתפקידו לאחר התפטרותו והפסקת הליכי הבוררות בשל התנהגות הצדדים, זו הגישה שיש להעדיף 2015-12-17
ה”פ 12444-01-13 יוסף סופר נ’ שאול אהרן עו”ד (פורסם בנבו, 17.12.15) הבוררת ביקשה להפסיק את הליכי הבוררות ולהתפטר מתפקידה על בסיס העדר שיתוף פעולה. הדעות חלוקות באשר לשאלה, האם יכול הבורר להתפטר מתפקידו בשל התנהגות הצדדים והאם יש לכפות על בורר אשר התפטר לשוב לתפקידו. בוויכוח הניטש בין שתי הגישות, יש להעדיף את הגישה המכירה בסמכותו של בית המשפט להורות לבורר לשוב לתפקידו ולהשלים מלאכתו. היה ויותר לבוררת לנטוש תפקידה עקב התנהגות פסולה או נפסדת של צד מהצדדים, יוכל כל צד אשר הבוררות אינה מתקדמת לשביעות רצונו להביא לסיומה או קטיעתה וזאת על ידי התנהגות בלתי ראויה או הפעלת לחץ על הבוררת. פסילה עצמית מצד הבורר פוגעת בתחושה כי הצדק נעשה, ומכרסמת באמון הציבור במוסד הבוררות וביעילותו – מוסד אשר האינטרס הציבורי מחייב את פיתוחו וחיזוקו כמוסד אלטרנטיבי לפתרון סכסוכים. קישור

בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של המערער על הרשעתו בביצוע מעשה סדום בפעוט מכיוון שחומר הראיות לא מאפשר לבסס את ההרשעה מעבר לכל ספק סביר 2016-09-06
בע”פ 2697/14 חדד נ’ מדינת ישראל (6.9.2016), קיבל בית המשפט העליון ברוב דעות את ערעורו של המערער על הרשעתו בביצוע עבירה של מעשה סדום בפעוט בן 18 חודשים, בעת שהמערער שהה עימו לבד בחדר הכושר בבניין בו הוא מתגורר. השופט ג’ובראן בפסק דינו בחן את חומר הראיות הנסיבתיות נגד המערער והגיע לכלל מסקנה כי חומר הראיות אינו מאפשר לבסס את הרשעתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. השופט ג’ובראן הבהיר כי אופן ההתנהגות של הפעוט, כפי שהוא נראה במצלמות האבטחה של הבניין, לאחר יציאתם של המערער והפעוט מחדר הכושר, לא מעיד על כך שהפעוט הותקף מינית קודם לכן. לצד ספק זה המבוסס על ראייה אובייקטיבית, עמד השופט ג’ובראן על מספר ספקות נוספים. ראשית, העדרות סממנים באישיותו של המערער לכך שקיימות אצלו נטיות מיניות פדופיליות. שנית, היעדרם של ממצאים פורנזיים על גופם של המערער והפעוט. שלישית, היעדרו של חפץ קשיח באמצעותו היה המערער יכול לעשות את שיוחס לו. השופט מזוז זיכה אף הוא את המערער מחמת הספק, שכן לא נשללה האפשרות שהפגיעה בפעוט התרחשה לפני הירידה לחדר הכושר או עד להגעה לבית החולים. השופט עמית בדעת מיעוט סבר כי יש להותיר את ההרשעה על כנה שכן מכלול הראיות אינו מאפשר להצביע על תרחיש חלופי אחר, ולו הדחוק ביותר.

חשבוניות מס וסכום שכר טרחת עורך דין אינם חוסים תחת חסיון עורך דין לקוח 2017-01-21
ברע”פ 751/15 אברג’יל נ’ מדינת ישראל (9.12.2015) קיבל בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור אך דחה את הערעור לגופו. הערעור דן בהיקף חסיון עורך דין לקוח ובשאלת התחולה של החסיון על חשבוניות המס שמוסר עורך הדין ללקוח וכן על סכום שכר הטרחה. השופט שהם בפסק דינו דן בתכליות דיני החסינות, במאפייניו של חסיון עורך דין לקוח ובמטרת החקיקה של סעיף 48 לפקודת הראיות. בית המשפט העליון קבע כי חסיון עורך דין לקוח נועד להגן על ההתקשרות החופשית בין הצדדים במטרה להעניק ללקוח ייצוג הולם. עם זאת, נפסק לראשונה כי חשבוניות מס ושכר הטרחה שמקבל עורך הדין אינם חלק מההתקשרות החופשית עליה נועד החסיון להגן. השופט שהם הסביר כי מכיוון שחשבוניות מס ושכר הטרחה נוגעים למתן שירות משפטי, הם אינם קשורים לשירות המקצועי המוענק ללקוח ועל כן אינם חוסים תחת חסיון עו”ד לקוח. בית המשפט העליון עוד דחה את הטענות כי הקביעה שהחסיון לא חל במקרה דנן תפגע בחופש העיסוק של עורכי הדין; תרוקן מתוכן את מוסד החסיון וסותרת את סעיף 1ב לחוק איסור הלבנת הון.

דרך המלך לבחינת קשר סיבתי בתביעות נזיקין היא להשתמש במבחן הראיות המדעיות והרפואיות 2017-01-21
בע”א 6102/13 עצמון נ’ חיפה כימיקלים בע”מ (24.9.2015), עסק בית המשפט העליון בתביעותיהם של חיילי צה”ל ודייגים אשר טענו שחלו במחלות סרטניות לאחר שנחשפו למים המזוהמים של נחל הקישון. בית המשפט העליון יצא מתוך נקודת הנחה כי המשיבים הזרימו חומרים מזהמים לנחל והתמקד בשאלת הקשר הסיבתי בין הזיהום לנזק המערערים. השופט עמית עמד על שני מודלים להוכחת קשר סיבתי. האחד, מודל אינדוקטיבי הכולל את ניסיון החיים ומבחן השכל הישר, והשני, המתמקד בראיות מדעיות ורפואיות. בית המשפט העליון קבע כי דרך המלך היא לבחון את הקשר הסיבתי על פי המבחן השני, למעט בנסיבות חריגות בהן יוכח קשר סיבתי גם בהעדר ראיות מדעיות. השופט עמית קבע כי המקרה דנן לא נמנה על המקרים החריגים. בית המשפט העליון סקר מספר מצבים המאופיינים בעמימות סיבתית בהם קיים קושי להוכיח קשר סיבתי. מקרה ייחודי כזה הוא מצב של הטיה נשנית, בו קיים סיכון חוזר כלפי קבוצת הניזוקים, כאשר בהחלת כלל מאזן ההסתברויות, נוצרת הטיה שיטתית לרעת אחד מהצדדים. כפתרון לכך, הציע השופט עמית להשתמש בדוקטרינת הפיצוי ההסתברותי. במקרה דנן נקבע כי קליטת מבחן ההטיה הנשנית לשיטת המשפט הישראלית תיוותר בצריך עיון ומכל מקום, אין במבחן לסייע למערערים שכן לא מתמלאים תנאי המבחן.

אופן חישוב ההגבלה על תקופת מעצר עד תום הליכים בפיקוח אלקטרוני לקטין
בבש”פ 10236/16 מדינת ישראל נ’ פלוני (פורסם בנבו, 24.1.2017 ) נידונה השאלה- מהי משך התקופה בה יכול לשהות קטין במעצר מעורב, קרי במעצר מאחוריי סורג ובריח, ומעצר בפיקוח אלקטורני. באופן תקדימי, ביטל השופט הנדל את היחס הנהוג לקטין והוא של 1:3, וקבע כי לשם יצירת הרמוניה חקיקתית היחס הנדרש הוא 1:2. ניתן למתוח ביקורת לא מעטה על הפסיקה- האם השפעתו של מעצר תחת פיקוח אלקטורני על קטין הינו כשם זה שעל בגיר? שהרי, קטין נדרש לצאת מביתו לצורך רכישת השכלתו, וזאת בניגוד למבוגר שקל לו יותר להמשיך במידת מה את שגרת חייו תחת פיקוח אלקטרוני. שעה שהמחוקק טרם נדרש להגדרת הסוגיה, והדבר נותר לפרשנות בית המשפט, ניתן רק לצפות שתהיינה עוד התפתחויות בסוגיה.

פרשנות הזכות לדיור ודוקטרינת השוויון המנהלי 2017-02-09
בג”ץ 6906/13 טוהא נ’ רשות מקרקעי ישראל דן בשאלה האם תוכנית מתאר מקומית המאפשרת קדימות לחיילים משוחררים על 75% מהקרקעות בכפר ראמה מהווה הפליה פסולה לתושבים המוסלמים. נפסק כי אין החלוקה מהווה הפליה פסולה שכן היא מבוססת על שונות רלוונטית שעניינה תרומה למדינה ונשיאה בנטל השירות הצבאי. עוד נפסק כי הזכות למדור מהווה זכות חברתית חוקתית, אשר מבטאת מוצר חברתי שאין בעניינו תביעה לשוויון חלוקתי מלא כנדרש במימושן של זכויות אזרחיות-פוליטיות.

סמכות השב”כ לתחקר בגין פעולות חתרניות 2017-02-10
בג”צ 5277/13 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ’ שרות הבטחון הכללי דן במדיניות השב”כ לזמן פעילים פוליטיים לתחקור. המשנה לנשיא רובינשטיין מחק העתירה, אך קבע כללים ותנאים לתחקורם של פעילים פוליטיים. המונח “חתרנות” לפי סעיף 7(5) לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס”ב-2002 משמעו משתנה כתלות בנסיבות ולשיקול דעת שירות הביטחון הכללי – מחד לא כל פעילות מחאה שאינה בקונצנזוס מהווה חתרנות; ומאידך, פעילות חתרנית איננה בהכרח פעילות לא חוקית, מספיק שתוצאתה המסתברת היא אי-חוקיות. זאת ועוד נקבעו מגבלות ספציפיות לסמכות לפי סעיף 8(א)(1) לקבלת מידע ואיסופו: (א) הזמנת אדם לתחקור ע”ב סעיף 7(5) תיעשה לאחר היוועצות עם היעוץ המשפטי של השב”כ (ב) יש להבהיר למתוחקר כי מדובר בתחקור וולנטרי וכי לא ניתן יהיה להשתמש בדברים שיאמר בבימ”ש.

דחיית תביעה פוססורית אגב הגשת תביעה פטיטורית מהווה “החלטה אחרת”
בבע”מ 2973/16 פלונית נ’ פלונית קבע בית השופט מזוז כי במצב בו הוגשה תביעה פוססורית (סילוק ידו של פולש שלא כדין או החזרת מצב לקדמותו במקרקעין) ולאחר הגשתה הוגשה תביעה פטיטורית (קביעת מצבת הזכויות במקרקעין) תהווה ההכרעה בתביעה הראשונה “החלטה אחרת”, כשם כל סעד זמני אחר, ולפיכך ערעור בעניינה ינתן תחת רשות בלבד.

תביעה נזיקית כנגד הרשות, האם מחייבת תחילה עתירה מנהלית?
רע”א 2063/16 הרב יהודה גליק נ’ מדינת ישראל נידונה בקשת רשות ערעור של ח”כ, הרב יהודה גליק, על הפיצוי שיש לפסוק לזכותו נוכח ההכרעה כי במניעת כניסתו להר הבית, נהגה המשטרה ברשלנות. לגופו של עניין הערעור נדחה. השאלה המשפטית של פסק דין הייתה: האם חייב ניזוק מהחלטה מנהלית בעניינו לפנות תחילה לבית המשפט לעניינים מנהליים לביטול ההחלטה (תקיפה ישירה) בטרם יפנה לערכאה האזרחית בבקשה למתן פיצוי (תקיפה עקיפה). השופטים נחלקו בדעותיהם ולפיכך לא נקבעה הלכה מפורשת. השופט רובינשטיין פסק כי על אף שהדבר רצוי, אין חייב אזרח לפנות תחילה בתקיפה ישירה כנגד ההחלטה בטרם יגיש תביעה אזרחית על נזקיו. השופט עמית, בפסק דין בו הגדיר רשימת סוגי עוולות שונים, יתייחס אל המקרה הפרטני כעוולה היברידית, קרי זו שנעוצה בהפרת נורמה מנהלית, אך נתבעת כעוולת רשלנות. בעשותו כן, הגדיר “תרשים זרימה” לבחינת העוולה תוך קיומם של מסננים הן מתחום המשפט המנהלי והן מתחום דיני הנזיקין. לגופו של עניין, דחה את הערעור כאשר מצא כי עניינה של התביעה היה מלכתחילה בתקיפה ישירה ולפיכך על המערער היה לפנות לבג”ץ, ולא בתביעה אזרחית. השופט זילברטל הצטרף להכרעה זו של השופט עמית, ובכך נמצא כי יש לדחות את הערעור.

בג”ץ אישר את סמכות בית הדין הרבני להורות על נידוי סרבן גט
בבג”ץ 5185/13 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם בנבו 28.2.2017) נידונה שאלת חוקתיות החלטת בית הדין הרבני להורות על נידוי סרבני גט, כמה שידוע “הרחקות רבנו תם”. בהרכב מורחב, קבע בג”ץ כי שעה שעסקנן בהמלצה בלבד, ובהחלטה שאינה אכיפה, אין הדבר מהווה חריגה מסמכות בית הדין הרבני על פי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין). ואולם, באשר להמלצה על הרחקת הסרבן מקבר ישראל, פסל בג”ץ את הוראת בית הדין.

מתי הימנעות מחלוקת דיבידנד תיחשב כקיפוח המיעוט? 2017-03-13
בע”א פרט תעשיות מתכת בע”מ נ’ חביב (פורסם בנבו, 28.2.2016) נפסק, כי בנסיבות בהן מדובר בחברה פרטית – כאשר לבעלי מניות הרוב אין תמריץ לחלק דיבידנד – בעלי מניות המיעוט חשופים לניצול לרעה של כוח בעלי מניות הרוב. על כן, בנסיבות בהן בעלי מניות המיעוט אינם נהנים מרווחי החברה (לא מושכים משכורות, לא מקבלים דיבידנד ולא מסוגלים למכור את מניותיהם בשווי שוק), ובעלי מניות הרוב לא מצליחים להצביע על שיקול עסקי המצדיק היעדר חלוקה, דרך הסרת הקיפוח תהיה על ידי “רכישה כפויה” של מניות המיעוט.

ביהמ”ש העליון אימץ לראשונה את “כלל שיקול הדעת העסקי” בדיני החברות 2017-03-13
בע”א 7735/14 ורדניקוב נ’ אלוביץ’ (פורסם בנבו, 28.12.2012) אימץ לראשונה ביהמ”ש העליון את הסטנדרטים השונים, אשר הותוו בדיני התאגידים של מדינת דלאוור, לביקורת שיפוטית על החלטות של נושאי משרה בתאגיד. פסק הדין דן בבקשת בעלי מניות בחברת בזק לאשר תביעה נגזרת כנגד נושאי משרה בתאגיד, אשר אישרו חלוקת דיבידנד שאיפשרה רכישה ממונפת של גרעין השליטה בחברת בזק. בצד כלל שיקול הדעת העסקי, עמד השופט עמית על שני כללים נוספים הקיימים בדין הדלאוורי – כלל ההגינות המוחלטת (אשר לו המשמעות משפטית המחמירה ביותר כלפי שיקול הדעת העסקי) וכלל שיקול הדעת העסקי המוגבר (המבקש להחיל אחריות מוגברת על שיקול הדעת העסקי). במסגרת פסק הדין, קבע השופט עמית כי בנסיבות העניין אין מקום לאמץ את כלל ההגינות המוחלטת, אולם אין לשלול א-פריורית. לעומת זאת, הוחלט לאמץ את סטדרנט הביניים של הבחינה המוגברת, במצבים בהם קיים ניגוד עניינים בין טובת החברה לבין טובותיהם של נושאי המשרה ובעל השליטה.

בג”ץ הכריע במספר שאלות עקרוניות שעניינן השימוש בס’ 52 לחוק ההגבלים העסקיים 2017-03-16
בבג”ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל (ע”ר) נ’ ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 27.3.2016) נידונו מספר שאלות שעניינן הפעלת סמכות הפטור בס’ 52 לחוק ההגבלים העסקיים. כזכור, במסגרת מתווה הגז הוענקו לחברות הגז פטורים שונים מהוראות חוק ההגבלים העסקיים. המשנה לנשיאה רובינשטיין סיווג את השאלות עם פי ההבחנה המקובלת של סמכות, הליך ושיקול דעת. משום שסעיף זה הופעל לראשונה ונידון לראשונה בבג”ץ, החשיבות המשפטית של השאלות במישור הסמכות הינה רמת מעלה. כך למשל, קבע המשנה לנשיאה כי את הפטורים במסגרת ס’ 52 לחוק ההגבלים העסקיים ניתן להעניק כחלק ממדיניות רגולטורית רחבה, המשתרעת אל מעבר לענייני הגבלים עסקיים. כן נקבע כי לשון ההסמכה הרחבה של ס’ 52 מעניק לשר סמכות לפטור למפרע מהוראות החוק. בעניין הסמכות אף נקבע, כי שיקולים של ביטחון אנרגטי רלוונטיים להפעלת הסמכות, ותואמים את לשונה, לפיה יש להעניק פטור רק מטעמים של מדיניות חוץ וביטחון המדינה.

ביהמ”ש העליון העניק פרשנות אחידה למונח “נושא משרה” ולמונח “בעל שליטה” 2017-03-16
בע”פ 3506/13 הבי נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.1.2016) דן ביהמ”ש העליון בערעורם של קבוצת אנשים, אשר השתלטו על חברות ציבוריות והביאו לקריסתן תוך ביצוען של עבירות כלכליות. במסגרת הערעור, עלתה שאלת הפרשנות של המונחים “נושא משרה” ו”בעל שליטה” לצורך הרשעה בעבירות הכלכליות. בפסק דין שנכתב במשותף על ידי השופטים סולברג, דנציגר וברק-ארז, נקבע כי הפרשנות למונח “נושא משרה” היא מהותית, ולא נסמכת על מעמדו הפורמלי של האדם בתאגיד. על כן ביהמ”ש הציע מספר מבחנים לבחון האם אדם היה “נושא משרה דה-פקטו” בתאגיד: מעמדו של פלוני בחברה; עד כמה השתלב בחלוקת והפעלת הכח בחברה; מה מידת השפעתו בחברה; מהי מהות הפעולות שביצע; האם היה בכוחו להשפיע על הכוונת ענייניה של החברה; מהן הסמכויות שהיו בידו; וכן מהו האופן שבו תפס פלוני את תפקידו וכיצד תפסו אותו עמיתיו. שאלת השליטה נבחנה באספקלריה של שליטה בשרשור חברות. המערערים ביקשו להסיר אחריות הפלילית הרלוונטית לשליטה על בסיס הטענה שעל פי “שיטת המכפלות” – במסגרתה בוחנים את שיעור ההחזקות בשרשור – אין בידם שליטה. ביהמ”ש העליון דחה טענה זו וקבע כי את השיטה לבחינת השליטה בשרשור חברות צריך לגזור מההקשר הרלוונטי. ביהמ”ש קבע, כי כאשר ההקשר הוא הוראות בחוק ניירות ערך ובחוק החברות – שתכליתן צמצום בעיית הנציג – הרי שיש להידרש לסוגיית השליטה באספקלריה של היכולת להכווין את פעולות התאגיד. בהתאם לכך, השיטה לבחון את השליטה בהקשר זה היא “איתור בעל השליטה”.

ביהמ”ש העליון נדרש לשאלה מתי סירוב של בנק להעניק שירות ייחשב כסירוב בלתי סביר 2017-03-16
ברע”א 6582/15 עמותת איעמאר לפיתוח וצמיחה כלכלית נ’ בנק הדואר, חברת דואר ישראל בע”מ (פורסם בנבו, החלטה מיום 1.11.2015) התייחס השופט סולברג לגופו של עניין מתי סירוב של תאגיד בנקאי להעניק שירות יחשב כבלתי סביר. המבקשות היו לקוחות של המשיבה, אולם בעקבות חשש של הבנק לשימוש בכספי החשבונות לצורך מימון פעולות טרור, הודיעה המשיבה למבקשות על סגירת חשבונותיהן. במסגרת כך, התייחס השופט סולברג להוראה בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) הקובעת את חובתו של תאגיד בנקאי להעניק שירותים מסוימים. במסגרת מערכת העובדות של הבקשה, נכון היה השופט סולברג לקבל את עמדת בנק הדואר, לפיה סגירת חשבונות הבנק אינה מהווה “סירוב בלתי-סביר”, בהינתן החשש למימון פעולות טרור, וכן כי הבנק אינו צריך להראות הוכחות ברמת ההוכחה הנחוצה במשפט האזרחי.

סעיף 15 לחוק השכירות והשאילה מקנה לשוכר הן פטור מתשלום דמי שכירות אם נמנע ממנו להשתמש במושכר, כתוצאה מנסיבות הקשורות במושכר או בדרכי הגישה אליו, והן זכות לבטל את חוזה השכירות 2017-04-20
בע”א 4893/14 זועבי נ’ מדינת ישראל (3.3.2016) נידון עניינו של המערער אשר כרת עם המדינה חוזה שכירות ארוך טווח, לפיו השכיר למדינה בניין בן שלוש קומות בנצרת. בשנה שלאחר השכרת המבנה התרחשו כמה אירועי אלימות קשים בסביבת המבנה, כאשר בשלהי אותה שנה אירעו שלושה אירועים חמורים. בתגובה לאירועים הללו פונו עובדי המדינה מהמבנה. כשנתיים לאחר מכן, הודיעה המדינה כי החליטה על פינוי סופי של המבנה וביטול ההסכם. המערער דחה את הודעת הביטול וטען להפרת ההסכם. לאחר שליחת הודעת הביטול הפסיקה המדינה לשלם דמי שכירות כסדרם. בעל המבנה הגיש תביעה לאכיפת ההסכם, ובהמלצת בית המשפט שינה את עילת תביעתו לתביעה כספית בגין הפרת החוזה. בית המשפט המחוזי קבע כי בהתאם להלכת ההשתחררות מחוזה המדינה הייתה רשאית להשתחרר מחוזה השכירות וזאת בכדי לשמור על ביטחון עובדיה ושלום הציבור. משכך, נקבע כי המדינה לא הפרה את החוזה. בנוסף, נקבע כי משידע בעל המבנה על סכסוך ומאבק דמים בין משפחתו לבין משפחה עבריינית אחרת בעיר נצרת, היה עליו ליידע את המדינה בפרטים על מנת שהאחרונה תוכל להביאם בחשבון במכלול שיקוליה להתקשרות בהסכם השכירות ולפיכך ייחס למערער אשם תורם והפחית את גובה הפיצוי המגיע לו מכוח הלכת ההשתחררות. על כך הגיש התובע ערעור. בית המשפט העליון דחה את הערעור, אולם מטעמים שונים מאלה שקבע המחוזי. בית המשפט קבע כי סעיף 15 לחוק השכירות מקנה לשוכר הן פטור מתשלום דמי שכירות אם נמנע ממנו להשתמש במושכר, כתוצאה מנסיבות הקשורות במושכר או בדרכי הגישה אליו, והן זכות לבטל את חוזה השכירות בנסיבות האמורות. עוד נקבע כי יש לראות במערער כמי שהפר את החוזה לאור תחולת סעיף 15 לחוק השכירות האמור. עם זאת, מאחר שהמדינה לא תבעה את המערער ולא ערערה על גובה הפיצוי שנפסק לחובתה, לא נדרש בית המשפט לשאלה אם עומדת למערער הגנת הסיכול לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970 או הגנה אחרת. בהתייחסותו להכרעת בית המשפט קמא, קבע השופט עמית כי המערער לא יכול היה לצפות בפועל את האירועים האלימים ולכן אין לייחס לו אשם תורם. לבסוף, נקבע כי יש לעשות שימוש זהיר בהלכת ההשתחררות ואין לעשות בה שימוש אלא כמוצא אחרון.

בית המשפט העליון מעניק פטור מהשבת כספים, למרות שניתנו בהתאם לחוזה שנפסל כחוזה בלתי חוקי 2017-04-20
בע”א 7141/13 קונקטיב גרופ בע”מ נ’ דבוש מיום 05.11.2015 נידון עניינה של המערערת אשר הפעילה אתר אינטרנט שבו הציע מוצרים שונים למכירה בשיטה של מכרזים. עבור כל מוצר ננקט מחיר מקסימאלי, שהיה נמוך בהרבה ממחירו בשוק. המשתתפים הוזמנו להציע הצעות מחיר, כאשר כל שתי הצעות זהות נפסלו וההצעה הגבוהה ביותר שלא נפסלה היא הזוכה. כל הצעה שמציע משתתף כרוכה בתשלום דמי השתתפות במכרז. המשיב הגיש תביעה ייצוגית נגד המערערת בטענה שהמכרזים מהווים משחק אסור כהגדרתו בחוק העונשין. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה וקבע שאכן מדובר במשחק אסור ומשכך החוזים בין המפעילה למשתתפים פסולים ובטלים. בית המשפט קבע כי המשתתפים זכאים להשבה מלאה של דמי ההשתתפות שהשקיעו במכרזים בקיזוז הכספים שזכו בהם. בערעור זה השופט מאזוז בדעת הרוב קובע כי אכן מדובר במשחק אסור כהגדרתו בחוק העונשין, משום שיסוד המזל הוא המכריע במשחק ולא יכולת המשתתפים. עם זאת, השופט מאזוז קובע כי במקרה זה מוצדק להעניק למערערת פטור מהשבת דמי ההשתתפות. הטעם העיקרי לכך הוא שבענייננו לא ניתן לומר שצד אחד התעשר שלא כדין על חשבון הצד האחר – החוזה בוצע במלואו על ידי שני הצדדים וכל צד קיבל את מבוקשו על פי החוזה, על פי ציפיותיו. בנוסף, מדובר במצב בו פעילות שני הצדדים הייתה כרוכה לכאורה בהפרת חוק. השופט דנציגר מצטרף לדעתו של השופט מאזוז לעניין הענקת פטור מהשבה למערערת. השופטת דפנה ברק ארז בדעת מיעוט סוברת כי יש לקבל את הערעור רק בחלקו ולהעניק למערערת פטור חלקי מהשבה ולא מלא, מפאת השוני המעמדי של הצדדים בהפעלת המשחק האסור. פערי הכוחות ופערי המידע בין המערערת לבין המשתתפים מעלה כי עליה לשאת באחריות רחבה יותר, ולכן יש לבצע את ההשבה בצורה חלקית.

דרישת סעיף 14(א)(3) לחוק המתווכים שהמתווך יהיה זכאי לתשלום רק אם היה הגורם היעיל בביצוע העסקה היא קוגנטית. עם זאת, החזקה הסטטוטורית הקבועה בסעיף 14(ב) לחוק המתווכים ניתנת לסתירה 2017-04-20
ברע”א 4036/16 קבוצת בראל נכסים בע”מ נ’ בנימין (20.7.2016) נידון עניינו של המשיב אשר חתם עם בראל נכסים בע”מ חוזה תיווך במקרקעין שכולל תנית בלעדיות. במהלך תקופת הבלעדיות המשיב מכר את הנכס לרוכשים שביקרו בנכס מספר ימים טרם החתימה על הסכם הבלעדיות עם מתווך ממשרד תיווך אחר. המבקשת דרשה לקבל דמי תיווך מהמשיב בגין מכירת הנכס, אך זה דחה את דרישתה וטען כי שילם כבר את דמי התיווך למשרד אחר, אשר לטענתו הוביל לביצוע המכירה. הן בימ”ש השלום והן ביהמ”ש המחוזי כערכאת ערעור סברו כי המבקשים אינם זכאים לדמי תיווך מהטעם שבראל לא הייתה הגורם היעיל שהביא להתקשרות בין המשיב לבין הרוכשים. בית המשפט העליון מפי השופטת דפנה ברק ארז קיבל את הערעור. ראשית, נקבע כי הדרישה הקבועה בסעיף 14(א)(3) לחוק, שהתשלום למתווך יהיה מותנה בכך שהיה הגורם היעיל ביסוד העסקה היא תנאי קוגנטי וזאת גם בהסכם בלעדיות. קרי, זכאותו של מתווך לתשלום מותנית תמיד בכך שהוא יהיה הגורם היעיל שביסוד העסקה, גם אם מדובר במתווך בלעדי. שנית, בית המשפט מפרש את החזקה הסטטוטורית שנקבעה בעניין בסעיף 14(ב), לפיה מתווך שיש לו חוזה בלעדיות וביצע פעולות שיווק מהווה הגורם היעיל בעסקה. נפסק כי לפי לשון החוק והתכלית הצרכנית שביסוד תיקון 4 לחוק, וכעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, חזקה זו ניתנת לסתירה. אולם, לא ניתן לסתור אותה בנקל. שלישית, ביהמ”ש קובע מספר אמות מידה, או שאלות מנחות, אשר יסייעו בהכרעה בשאלה האם הורם הנטל לסתירת החזקה הקבועה בסעיף 14(ב) לחוק. למשל, יש לתת משקל למועד שבו ראו הרוכשים את הנכס – לפני תקופת הבלעדיות או במהלכה. בית המשפט מוסיף ומפרט שיקולים נוספים שיש לבחון, כדי להכריע האם החזקה נסתרה. במקרה הספציפי, בית המשפט קובע שהתמונה העובדתית אינה מספקת כדי להכריע בעניין סתירת החזקה. לפיכך, הוחלט להשיב את התיק לבימ”ש השלום על מנת שיכריע בשאלה זו – ובה בלבד – לאור העקרונות שנקבעו בפסק הדין.

בחוזה מתנה שצופה פני מיתה יש לפרש את אומד דעת הצדדים באשר לזמן שבו התכוונו להעביר את המתנה. ככל שהכוונה היא להעביר את המתנה לפני המיתה, הרי שהחוזה תקף 2017-04-20
המערער והמנוח חתמו על הסכם לפיו האחרון יעביר לראשון את זכויותיו בבית שרכשו יחדיו. בהסכם המתנה נקבע כי המערער לא יוכל להעביר את הזכויות שניתנו לו בנכס לצד שלישי, אלא בהסכמתו. בנוסף נקבע כי למנוח זכות מגורים בנכס עד ליום מותו כמו גם הזכות לקבל דמי שכירות בגינו. כחצי שנה לאחר מכן, המנוח ביקש לחזור בו מהמתנה והוא ביטא רצונו זה הן בצוואה חדשה והן במכתב ביטול ששלח לעוה”ד שערך את הסכם המתנה. בהמשך לכך הוגשו תביעות הדדיות בין המנוח והמערער. ביהמ”ש המחוזי קבע כי הסכם המתנה בטל בהיותו “מתנה מחמת מיתה” האסורה לפי סעיף 8(ב) לחוק הירושה. על כך הוגש ערעור זה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דן בפרשנות ס’8(ב) לחוק הירושה וכן בפרשנות חוזה המתנה שנכרת בין הצדדים ומקבל את הערעור, במובן זה שקובע שהחוזה להעברת הזכויות תקף. השופטת ברון, בהסכמו של השופט פוגלמן, קובעת כי יש לפרש את ס’8(ב) לחוק הירושה בצמצום, בשל פגיעתו בחופש החוזים ובחירות הפרט. לפיכך, יש להחיל את הסעיף רק במקרים שבהם כוונת נותן המתנה היא להעניק אותה לצד השני לאחר מותו. כלומר, אין להחיל את הסעיף במקרה שבו כוונת הנותן הייתה להעניק את המתנה לאלתר. במקרים כאלה, חוזה המתנה יהיה תקף. השופטת ברון קובעת כי במקרה זה כוונת המנוח הייתה להעניק את המתנה באופן מיידי ולא לאחר מותו, ולכן קובעת שהחוזה תקף. למסקנה זו היא מגיעה תוך בחינה של לשון ההסכם, נסיבות כריתתו וכן, התנהגות הצדדים לפני ואחרי כריתתו. השופט עמית בדעת מיעוט סובר שיש לדחות את הערעור, שכן הנסיבות מצביעות על כך שהמתנה מהווה מתנה שלאחר מיתה ונכנסת לגדרי ס’ 8(ב) לחוק הירושה, זאת בהתבסס על פסק דין דומה בעניין התאחדות עולי רומניה.