אחריות חולי נפש בנזיקין 2007-12-08
אדם חולה נפש שנמצא אשם, אך לא בר עונשין, ברצח וניסיון לרצח במשפט הפלילי, נתבע בנזיקין בגין עוולת התקיפה. בית משפט השלום מצא כי התקיימו בו כל יסודות עוולת התקיפה ובכלל זה היסוד הנפשי כי הייתה “במתכוון”, ולפיכך קיבל את התביעה וחייבו בפיצויים. בית המשפט המחוזי דחה ברוב דעות את הערעור כנגד פסק דינו של בית משפט השלום. על פסק דין זה הוגשה בקשת ערעור לבית המשפט העליון. ברע”א 1272/05 גד כרמי נגד דניאל סבג (טרם פורסם, ניתן ב-2.12.2007) בחן בית המשפט העליון את פקודת הנזיקין והגישות השונות בנושא הטלת אחריות נזיקית על חולי נפש. בית המשפט העליון קבע כי הרציונאלים העומדים ביסוד הפטור שניתן לחולי נפש במישור הפלילי, אינם חלים בדיני הנזיקין אשר מטרתם מתן תרופה לניזוק והשבת המצב לקדמותו. תכלית זו מביאה למסקנה כי אי שפיות כשלעצמה לא תהווה הגנה בנזיקין, אלא רק העדר שליטה על תנועות הגוף, יהיה מקורה אשר יהא, תהוה הגנה בנזיקין. השופטת ארבל ציינה בחוות דעתה כי ייתכנו מקרים בהם יהא המזיק חולה הנפש פטור מתשלום פיצויים, באופן מלא או חלקי, בהתחשב בשיקולי צדק שונים. כמו כן ביקשה השופטת ארבל להותיר בצריך עיון את האבחנה בין מי שפעל בהיעדר שליטה על תנועות גופו לבין חולה נפש שפעל בעטיה של מחלתו.

מימון הוצאות לימודים אקדמיים לעובד כטובת הנאה החייבת בניכוי מס במקור 2007-12-11
בנק יהב מימן ל-44 מעובדיו תואר ראשון ותואר שני במנהל עסקים. פקיד השומה ראה השתתפות זאת בהשכלת העובדים כטובת הנאה החייבת במס במקור על ידי המעביד חרף העובדה שמדובר בלימודים בתחום הבנקאות שהבנק מפיק מהם יתרון. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של הבנק על ההחלטה. כנגד פסק דין זה ערער פקיד השומה לבית המשפט העליון. בע”א 3501/05 פקיד שומה ירושלים 1 נ’ בנק יהב לעובדי המדינה בע”מ (מיום 28.11.2007), קבע בית המשפט העליון שבס’ 2(2) לפקודת מס הכנסה נכללת גם ‘כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו’. על מנת לקבוע האם ניתן להחיל סעיף זה, התגבשו שני מבחנים: ראשית, הזיקה שבין הלימודים לתפקיד הנישום, הנמדדת בשניים: האם במהותם קשורים הלימודים בטבורם לתפקידו והאם חיוניים הם לו לשם מילוי התפקיד. ושנית, האם גורמת ההטבה לעובד להנאה ניכרת. במקרה זה, קבע בית המשפט, יש לבחון את ההטבה במשקפיים ‘אובייקטיביים’, ובבחינה כזו, מחויב הבנק בתשלום מס לפי שני המבחנים. הלימודים לתואר אקדמי שהבנק מימן לעובדיו חרגו מגדר ‘נוחות המעביד’, על אף שהפיק מהם יתרון, ואינם עומדים במבחן החיוניות לצורך ביצוע התפקיד. בנוסף, המימון הוא ‘טובת הנאה’ של ממש לעובדים, משום שהתארים האקדמיים שיפרו את מצבם ומעמדם גם מחוץ לתפקידם ולמקום עיסוקם הספציפי.

גרימת עיכובים בלתי סבירים בהשלמת החוזה כחוסר תום לב בקיום חוזה 2007-12-16
אילן אמיר חברה לבניין והשקעות בע”מ כרתה חוזה עם עיריית הרצליה, לביצוע פרויקט הוספת יציע לאצטדיון הכדורגל בהרצליה. בחוזה שנערך בין הצדדים, התחייבה החברה להשלים את ביצוע הפרויקט בתוך חצי שנה, הפרויקט הושלם רק כעבור שנה וחצי. לטענת החברה העיכוב נגרם באשמת העירייה שכן ביצעה שינויים מהותיים במהלך קיום החוזה. החברה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי ודרשה כי העירייה תפצה אותה על הנזקים שנגרמו לה בשל העיכוב בהשלמת הפרויקט. העירייה טענה שהעיכובים נגרמו עקב פעולות החברה. בית המשפט המחוזי קבע כי העירייה היא האחראית לעיכוב הפרויקט, אך קבע כי לא נגרם לחברה נזק ממוני ופסק לה פיצוי בגין נזק לא ממוני. בע”א 2239/06 אילן אמיר חברה לבנין והשקעות בע”מ נ’ עיריית הרצליה (טרם פורסם, 28.11.2007) ביהמ”ש העליון קבע כי היעדר הוראה מפורשת בחוזה באשר לעיכוב השלמת העבודות עקב התנהלות העירייה, אינו מהווה הסדר שלילי המקנה לעירייה זכות לגרום לעיכובים בלתי סבירים בהשלמת החוזה. עיכובים אלה פוגעים בהגשמת החוזה כפי שתוכנן, וכפי שתומחר על ידי הצד השני. גרימת עיכובים בלתי סבירים בהשלמת החוזה עשויה להוות חוסר תום לב בקיום חוזה והפרה של החוזה. בענייננו יש לראות בפעולות העירייה שעיכבו מעבר לסביר את מימוש החוזה כהתנהגות שאינה בתום לב וכהפרה של ההסכם. בנוגע לפיצויים, ביהמ”ש העליון קבע כי אומנם, הסכום שקיבלה החברה במסגרת החוזה גדל באופן ניכר עקב השינויים, אולם התשלום הנוסף אינו מכסה את כלל הנזקים שהתהוו עקב העיכובים. הטעם העיקרי לכך הוא שיש לקבל את טענת החברה כי העיכוב בהשלמת הפרויקט סיכל את יכולתה לקבל עבודות נוספות. מדיניות החברה הייתה שלא לבצע יותר מפרויקט אחד או שניים בפרק זמן נתון. בענייננו, כניסה לפרויקטים נוספים תוך הגדלת ההון הזר הייתה מנוגדת למדיניות החברה ולדרך פעולתה, והייתה מגדילה משמעותית את חשיפתה לסיכונים התפעוליים והפיננסיים.

הפיצוי המינימאלי בגין הפרת זכויות יוצרים גם מקום שאין נזק הממשי לתובע 2007-12-19
המערער, ד”ר ישעיהו רוטר, בעליו של אתר האינטרנט “רוטר.נט”, חויב בבית משפט השלום לפצות ב-50 אלף ₪ את המשיב, שלומי בוצ’צ’ו, צלם במקצועו, בגין הפרת זכויות יוצרים בחמש מתמונותיו שפורסמו באתר במשך תקופה של שנתיים ללא רשותו של האחרון. המדובר במתן הפיצוי הסטטוטורי המינימאלי של 10,000 ₪ בגין כל אחת מחמשת התמונות. כנגד פסק דין זה ערער המערער לבית המשפט המחוזי. המערער טען כי קיים פער בלתי סביר בין שווי התמונות לבין גובה הפיצוי. לאור פער זה טען המערער כי ראוי היה להימנע מפסיקת פיצוי בגין כל היצירות או בגין מקצתן. עוד טען כי יש לראות בפרסום התמונות “מסכת אחת של מעשים”, ואף הפנה כמקור להשראה פרשנית לחוק זכויות היוצרים, התשס”ז-2007, המבטל את הרף תחתון לפיצוי. המערער ביקש להצביע על קיומו של אשם תורם מצד המשיב שלטענתו לא נקט בצעדים להקטנת נזקו. כמו כן טען המערער כי בהתאם להלכת ניניו שנפסקה (ע”א 592/88 שמעון שגיא נ’ עזבון המנוח ניניו ז”ל, פ”ד מו(2), 254), המשיב לא הוכיח מינימום ראייתי לעניין ניזקו ולכן אין להפעיל את הפיצוי הסטטוטורי. לחילופין טען המערער כי יש לראות בו גולש תמים, ולא היה עליו לדעת על קיומן של זכויות יוצרים בתמונות (בהתאם לסעיף 8 לחוק זכויות יוצרים הפוטר מפיצוי אדם שלא ידע “ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה”). בע”א (מחוזי-ת”א) 3130/05 רוטר נ’ בוצ’צ’ו (מיום 12.12.2007) פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב בדחותו את הערעור כי: אין להידרש לטענותיו של המערער לעניין קיומו של אשם תורם מצד המשיב, משום שאין לאפשר הרחבת חזית במסגרת הערעור.כל עוד מסתפק הנפגע ברף פיצוי מינימאלי, אין הוא חייב בהנחת תשתית ראייתית כלשהי בדבר הנזק המוחשי שנגרם לו (הלכת ניניו תחול כאשר הנפגע מבקש פיצוי מעל לרף המינימאלי). פיצוי זה יש לפסוק גם במקרה בו היוצר לא סבל כלל נזק ממשי והמפר הרוויח מעט מאוד מההפרה.חוק זכויות יוצרים, התשס”ז-2007 אינו חל בענייננו ואין מקום גם להיזקק, ולו מבחינה פרשנית, לביטול או הפחתת רצפת הפיצוי הסטטוטורי (סעיף 56(א) לחוק החדש).בית המשפט קבע כי ממילא אין מקום לראות בהפרותיו של המערער “מסכת אחת של מעשים” לפי החוק החדש (סעיף 56(ג) לחוק), משום שהאחרון פרסם באתרו 5 תמונת שונות במועדים שונים שהתפרשו על פני למעלה משנתיים.לעניין סעיף 8 לחוק זכויות יוצרים, נפסק שאין מדובר בגולש תמים מאחר והוא בעליו של אתר אינטרנט. חזקה עליו שהיה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימות בתמונה זכויות יוצרים.” “לאחר תאונת דרכים שארעה למבקשת בהיותה נשואה למשיב הוגשה בשמה תביעת נזיקין לבית המשפט. במהלך ההתדיינות הושגה פשרה לפיה ישולם לבני הזוג סך של 2 מליון ₪ לסילוק התביעה. עקב פרידת השניים התעוררה מחלוקת כיצד יש לחלק ביניהם את סכום הפיצוי. בורר שמונה קבע כי המשיב יזכה בסכום העומד על 32.5% מסכום הפשרה, ושחלקה של המבקשת בסכום יעמוד על 67.5%. לאחר תום המועד להגשת בקשת ביטול פסק הבורר, פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בבקשה לאישור פסק הבורר ובית המשפט נעתר לבקשה. לאחר מספר ימים, עתרה המבקשת לביטול פסק הדין בטענה של חוסר סמכות עניינית היות והסמכות לדון בבקשה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, והוגשה בקשת רשות ערעור בה נטען בין היתר שהסמכות העניינית בנושא פסק הבורר נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.

דחיית בקשת רשות ערעור למרות קבלת טענת חוסר הסמכות העניינית 2007-12-24
ברע”א 3640/03 יקירה דקל נ’ שוקי (יהושע) דקל (מיום 16.12.2007), דחה ביהמ”ש העליון את בקשת הרשות לערעור. אף שההחלטה התקבלה פה אחד חוות דעותיהם של השופטים נחלקו באשר לנימוקי ההחלטה: השופטת א’ פרוקצ’יה: בהליך בוררות רגיל הנשלט על ידי חוק הבוררות בית המשפט המוסמך לדון בענייני בוררות הוא בית המשפט המחוזי, למעט לעניין עיכוב הליכים (סעיף 1 לחוק הבוררות). עם זאת, בהתאם לצו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ”ו-1996, הסמכות לדון בבקשות לאישור וביטול פסק בורר העוסק ב”ענייני משפחה” נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. עניינים אלה כוללים מחלוקות כספיות בין בני זוג, לרבות בני זוג שנפרדו, כאשר נושא המחלוקת נובע מהקשר שנתקיים ביניהם בתקופת היותם בני זוג. סמכות זו חלה על הנושא שבמחלוקת. מדובר בסמכות ייחודית, המשתמעת מנוסחו של חוק בית המשפט לענייני משפחה והצו שהוצא על פיו, מהתכלית הרחבה העומדת ביסוד הקמתו של בית משפט מיוחד זה והסמכתו לדון בענייני משפחה בהקשרים שונים. עם זאת, העובדה כי המבקשת לא פעלה להגשת בקשה לביטול פסק הבורר, בין לבית המשפט המחוזי ובין לבית המשפט למשפחה, וביקשה את ביטול אישורו של פסק הבורר רק לאחר שהליך האישור שיזם המשיב הושלם, יוצרת השתק שיפוטי כלפיה. משלא הובאה כל הצדקה למחדלה הדיוני של המבקשת בהגשת בקשה לביטול הפסק במועד, וללא עילה בדיעבד להארכת המועד להגשת בקשה כזו, קם מחסום דיוני להעלאת הטענה בדבר בטלות אישור הפסק בידי בית המשפט המחוזי מחמת העדר סמכות עניינית. היתר להעלאת טענה כזו בשלב זה היה פוגע שלא כדין במשיב, אשר פעל בתום לב בהגשת בקשה לאישור פסק הבורר לבית המשפט המחוזי, גם אם טעה טעות משפטית בכך שלא פנה לבית משפט למשפחה בהליך זה. בנוסף, יהיה בכך גם כדי לפגוע ביעילות ההליכים השיפוטיים להפוך את ההליך בבית המשפט המחוזי להליך סרק ולתת בידי המבקשת כח תמרון ויתרון דיוני אף שהתרשלה מצידה באי הגשת בקשה לביטול פסק הבורר במועד. זאת ועוד, השופטת פרוקציה ציינה כי נראה שניתן לעגן מסקנה זו של דחיית הבקשה גם בדוקטרינת “הבטלות היחסית” לפיה החלטה שניתנה על ידי ערכאה שיפוטית, מקום שנשוא הדיון מצוי בסמכותה הייחודית של ערכאת שיפוט אחרת לא בהכרח תבוטל מחמת חוסר סמכות. לחיזוק ניתן להוסיף את העובדה כי החלטת אישור הפסק ניתנה בידי בית המשפט המחוזי, שהוא הערכאה בעלת הסמכות הכללית לדון בתובענות על פי חוק הבוררות, כשבמובן זה יש לו זיקה ישירה, גם אם לא סמכות ישירה, לנושאי בוררות בדרך כלל. כמו-כן, בית המשפט המחוזי הוא, בכל מקרה, ערכאת הערעור על פסיקות בית המשפט לענייני משפחה, שהוא הערכאה המוסמכת לענייננו, וגם מבחינה זו יש לו זיקה לנושא ההתדיינות, שבהקשר אליו נתן את פסקו. השופט גרוניס: נראה שהסמכות העניינית לאישור פסק הבורר אכן נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. אולם בניגוד לשיטתה של השופטת פרוקציה,קבע לדעתו של השופט גרוניס לא ניתן להחיל בעניין זה את דוקטרינת “השתק שיפוטי” ו”בטלות יחסית”. השופט גרוניס קבע כי דין הערעור להדחות מהטעם שבמקרה בו מתקבלת טענה של חוסר סמכות עניינית, על בית המשפט להעביר את העניין לבית המשפט המוסמך, כאמור בסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד-1984. אלא שבשל חלוף המועד, ובאין נימוק משכנע להארכת מועד – אין כל טעם בהעברת העניין לבית המשפט למשפחה שיהיה חייב לאשר ממילא את פסק הבורר. בשל כך אין כל צידוק לקבל את בקשת רשות הערעור לשם מהלך סרק שסופו ידוע מראש. השופטת חיות הצטרפה להחלטה לדחות את הערעור וציינה כי לצורך כך די בעיניה בנימוקו של השופט גרוניס לדחיית הערעור.

זכאות לקצבת שארים חרף מגורים בנפרד בשנתיים שבסמוך לפטירת בן הזוג 2008-01-15
המערערת, בת 86, היא אלמנתו של גמלאי “אגד”. המערערת והמנוח נישאו בשנת 1946 וחיו יחדיו כארבעים שנה. ב-1977 פרש המנוח לגמלאות. ב-1986 נפרדו השניים, וחיו בנפרד עד יום מותו של המנוח בשנת 2005. משנפטר המנוח, ביקשה המערערת לממש זכאותה לקצבת זקנה מקרן הפנסיה לגמלאות של חברי אגד. לאחר דין ודברים בין המערערת למשיבה, הגישה המערערת תביעה לבית-המשפט המחוזי למען יחייב המשיבה לאפשר למערערת לממש זכאותה. בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה בקובעו כי על-פי הוראות התקנון האחיד לקרנות הפנסיה, שנכנס לתוקפו בשנת 2003 (להלן – התקנון האחיד), אין המערערת זכאית לקצבת זקנה מקרן הפנסיה לגמלאות של חבר אגד, בעקבות פטירתו של בעלה – בנפרד. על-פי הוראת התקנון החדשה כדי לבוא בגדר אלמנת פנסיונר על האלמנה לחיות עם המנוח שנה או שנתיים (לפי המקרה) בטרם מותו, מה שאינו מתקיים במערערת. מכאן הערעור. בע”א 7654/06 רוזנשטראוך נ’ קרן הגמלאות של חברי אגד בע”מ (טרם פורסם, 30.12.07) בית-המשפט העליון קבע כי אמנם התנאי האמור בהוראת התקנון האחיד החדש אינו מתקיים במערערת, אך בסיפא להוראה זו נאמר, כי “לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת”. בני הזוג מעולם לא התגרשו, אך קיימו ביניהם הליכי בוררות לצורך חלוקת הרכוש. בפסק הבוררות נקבע כי על המנוח להבטיח למערערת את כל זכויותיה כאשת חבר “אגד”, לרבות הבטחת זכויות הפנסיה שלה. המחויבות לזכויות הפנסיה אושרה בפסק דין של בית-המשפט המחוזי. דעת הרוב סברה כי יש לראות את זכאותה של המערערת לקצבה על פי פסק הבוררות כמזונות לעניין הסיפא להוראת התקנון האחיד. כל זאת למרות שבפסק הבורורת נכתב כי אין הוא פוסק בעניין המזונות משום שאין פסיקתם של אלה בתחום סמכות הבוררים. עוד נקבע בדעת הרוב כי פסק הבוררות יחד עם הכרעת בית-המשפט המחוזי, הם בסופו של יום ערכאה שיפוטית מוסמכת לעניין הוראת התקנון האחיד. לחילופין, וכנימוק נוסף, נקבע כי גם אם הוראת התקנון האחיד היו מתפרשות כך שהמערערת לא זכאית על פיהם לקצבה הרי שתהיה בכך משום פגיעה בלתי מידתית בה והפלייתה לעומת עמיתי קרן אחרים. הפליה כזו תהיה בניגוד לעקרונות שנקבעו בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשס”א-2001 מכוחו הותקן התקנון, ולפיכך הוראה זו לא תחול על המערערת. כבוד המשנה לנשיאה השופט ריבלין, בדעת יחיד, הצטרף לתוצאה אליה הגיעה דעת הרוב אך זאת רק על בסיס הנימוק השני שהובא לעיל. עוד הוא הוסיף כי התקנון האחיד לא מכסה את כל “מקרי הקצה”. המקרה דנן מתייחד גם בכך שבמהות גובשו זכויות המערערת לאמיתן עם פרישת המנוח ב-1977, ולכל המאוחר לאחר פרידתם וההסדרים המשפטיים ביניהם, גם אם הזכאות הפורמאלית באה עם מות המנוח בשנת 2005, והוכחה הסתמכות משמעותית ורבת שנים של המערערת על הקצבה. הערעור התקבל.

סעד שלא נתבקש – רק בנסיבות חריגות 2008-01-17
המערער ביקש לערוך שיפוצים בדירה שבבעלותו. הוא הופנה לקבלן (משיב 3) שהגיש לו הצעת מחיר מטעם חברה קבלנית (המשיבה 1), והשניים הגיעו להסכמה שעל פיה תשופץ הדירה ונקבע המחיר. לאחר שהחלו העבודות הצטרף גם המשיב 2 לביצוען. בין הצדדים פרץ סכסוך באשר לתשלום מחד גיסא, ובאשר לליקויים, מאידך גיסא. המשיבה 1 הגישה תביעה שבה טענה שהמערער לא שילם את מלוא מחיר השיפוץ. המערער מצידו הגיש תביעה שכנגד, שאליה צרף גם את המשיבים 2-3 כנתבעים שכנגד, וטען לנזקים שנגרמו לו בביצוע העבודות ובשל האחור בביצוען. בימ”ש קמא דחה את תביעת המשיבה 1 אך חייב את המערער לשלם למשיבים 2 ו-3 סכומים שתבעה המשיבה 1, למרות שהמשיבים לא הגישו כל תביעה. על פסק דין זה הוגש הערעור. בע”א 3084/05 משה לינדן נ’ מ.ט. יזמים ובניה 2000 בע”מ (ניתן ביום 7.10.2007) בית המשפט (השופטים אילן ש’ שילה, אסתר דודקביץ ומאיר יפרח) קיבל את הערעור פה אחד וקבע כי: נראה שאין כל קשר משפטי או קשר אחר בין המשיבה 1 לבין המשיבים 2-3 לפי קביעת בית המשפט קמא. לפיכך נראה שאין למשיבים 2-3, שלא הגישו תביעה משל עצמם, כל זכות או מעמד לזכות בפירות תביעה שהגישה המשיבה 1. בנוסף, הכלל הוא שביהמ”ש אינו רשאי ואינו מוסמך לפסוק לזכותו של מי שלא היה בעל דין, לזכות מי שלא תבע כלל, או לפסוק לטובת תובע סעד אשר לא נתבקש. אכן, לעיתים נדירות ניתן לסטות מכלל זה (יש שבית המשפט מוסמך לזכות תובע בסעד שהוא לא ביקשו, והוא–אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד שנתבקש–ראה: ע”א 67/84 בכר נ’ בכר), אולם בנסיבות העניין נראה שאין הצדקה לסטות מכלל זה. בנוסף, נראה כי מסקנה זו מתבקשת מקל וחומר שכן לא מדובר רק בסעד שלא נתבע, אלא בבעל דין שמבקש לזכות גם כשלא תבע דבר. ע”א 3084/05 משה לינדן נ’ מ.ט. יזמים ובניה 2000 בע”מ (ניתן ביום 7.10.2007) ” “המערער שהועסק בעת הרלוונטית כמנהל מוסך בחברת המשיבה (להלן: חברת צמרת), עלה לגג המוסך, על מנת לתקן פגמים שנוצרו בעקבות שריפה במוסך. תוך כדי טיפוס על הגג נפל ונפגע. בית המשפט המחוזי קבע כי חברת הביטוח וחברת צמרת חבות בשיפוי המערער בגין נזקיו. עם זאת, בית המשפט קבע כי בהתחשב בכך שהמערער היה אחד המנהלים בחברה, היה עליו להיות ער לסיכונים וליזום אמצעי זהירות, ועל כן ייחס לו אשם תורם בשיעור של עשרה אחוזים. המערער מלין בערעורו על כך שיוחס לו אשם תורם, וכן לעניין גובה הנזק. חברת הביטוח ערערה על פסק הדין וטענה כי היא פטורה מחבותה על פי הפוליסה, שכן העבודה אותה ביצע המערער בעת שנפגע אינה נוגעת באופן ישיר לעבודה במוסך ומכאן שלא ארעה בתחום הסיכון המבוטח על ידיה וכי הפרשנות שנתן בית המשפט קמא לסיכונים המוגנים על ידי החוזה מרחיבה מעבר למידה הראויה. כמו כן, נטען כי הפיצויים מוגזמים ואינם תואמים את הנזקים שנגרמו למערער.

פרשנות חוזה ביטוח 2008-02-06
בע”א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע”מ נ’ אסרף (טרם פורסם, 30.1.2008) בית המשפט העליון קבע כי פרשנותם של חוזה הביטוח נעשית, תוך התחשבות בייחודו של חוזה הביטוח כחוזה אשר אינו מושפע רק מההסכמה החוזית שבין המבטח למבוטח אלא אף מאינטרסים נוספים ובהם עניינם של צדדים שלישיים, אינטרסים ציבוריים ושיקולים של מדיניות משפטית. כן יש להיעזר בכלל בדבר הפרשנות כנגד המנסח, ובמידת הצורך, יש לפנות לכלל זה בדבר ציפייתו הסבירה של המבוטח בדבר פרשנות החוזה. כמו כן, משיקולים של מדיניות משפטית, בנוגע לפרשנותם של חוזי ביטוח חבות מעבידים, בעת מתן הפרשנות לחוזה הביטוח יש להימנע מריקונו של הביטוח מתוכן, בכדי לשמור על האינטרס של העובד לקבל פיצוי אמיתי על הנזק שנגרם לו. יישום כללים ועקרונות אלו לענייננו, מוביל למסקנה כי הפרשנות הראויה לחוזה הביטוח שנערך בין הצדדים הינה כזו המכלילה בין עבודות העזר הנבלעות בתחום העיסוק של חברת צמרת בתחום פחחות וצביעת הרכב, כפי שהוגדרה בחוזה, גם את הפעילות שבה עסק המערער עת קרתה לו התאונה, תיקון גג המוסך, אשר מטרתה הייתה לתקן פגם המונע את העבודה הסדירה במוסך. מכאן יש לקבוע כי מדובר בפעילות החוסה תחת התחייבותה של חברת הביטוח לשפות את חברת צמרת במקרה שתידרש האחרונה לשלם פיצויים לעובדיה. פרשנות אחרת תהיה משום פגיעה הן בצפייתה הסבירה של חברת צמרת והן באינטרס של המערער לקבל את הפיצויים הראויים בגין נזקיו. עם זאת, בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של חברת הביטוח בחלקו וקבע כי הפיצויים שנפסקו למערער בבית המשפט קמא הינם גבוהים יתר על המידה באופן כזה המצדיק את התערבותה של ערכאת ערעור. כמו כן, דחה בית המשפט את ערעורו של המערער בנוגע להחלטת בית המשפט קמא לגבי אשם תורם בנימוק שהמערער אינו יכול להסתתר מאחורי טענתו לפיה לא ידועים היו לו אמצעי הזהירות הנדרשים בעבודה מסוג זה, והיה עליו להבין היטב כי עבודה מסוג זה דורשת אמצעי זהירות מיוחדים. ערעור המערער נדחה וערעור חברת הביטוח התקבל בחלקו.

המעמד הראייתי של תעודת בדיקה שניתנה על ידי מעבדה מאושרת 2008-03-18
בת”א (שלום – תל-אביב-יפו) 14675/06 פנחס אסולין נ’ אחרק עבודות הנדסה (1987) בע”מ נדונה שאלת מעמדה הראייתי של תעודת בדיקה שניתנה על ידי מעבדה מאושרת. באותו עניין ביקשה הנתבעת להגיש תעודת בדיקה למעקה מתכת, שנעשתה על ידי איזוטופ בע”מ, שהיא חברה פרטית המחזיקה בתעודה כי הינה מעבדה מאושרת על ידי הממונה על התקינה לצורך הבדיקה האמורה. הנתבעת טענה כי מעמדה של תעודה שניתהנ על ידי מעבדה מאושרת כזו היא כשל זו הניתנת על ידי מכון התקנים הישראלי וכי מעמד שניהם הוא כשל תעודה ציבורית על פי סעיף 29 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א- 1971. בית המשפט קבע כי גם באשר לתעודה שניתנה על ידי מכון התקנים, אין כל אישור – לא בחוק ולא בפסיקה – כי התעודות המוצאות על ידי מכון התקנים מהוות תעודות ציבוריות במובן הקבוע בפקודת הראיות. כמו כן ציין בית המשפט כי על פניו צודק התובע בטענה כי איזוטופ איננה נמנית ואף אין היא יכולה להימנות בין הגופים המנויים בסעיף 29 לפקודת הראיות. בית המשפט קובע כי בין כך ובין כך קיימת בחוק התקנים, תשי”ג-1953 הוראה ספציפית הדנה במעמדה הראייתי של תעודה שניתנה על ידי מעבדה ראשית – סעיף 12(ב) לחוק התקנים, תשי”ג-1953. סעיף זה קובע כי תעודה כזו יכלהל להיות מוגשת כמו שהיא, וכי כל עוד לא הוכח אחרת, חזקה על תוכנה שהוא אמת. סתירת החזקה נעשית על ידי הצגת ראיה או חוות דעת נוגדות ו/או על ידי חקירת עורך התעודה. בהקשר זה מוסיף בית המשפט וקובע כי הדעת נותנת כי מעמדה של תעודה אשר נערכה על ידי עובד מעבדה מאושרת – וגם מכון התקנים הישראלי – לא יעלה על מעמדה של תעודת עובד ציבור הניתנת בהתאם לסעיף 23 לפקודת הראיות, כפי שניתן לדרוש לחקור את עובד הציבור, יש לאפשר את חקירתו של מיש ערך את תעודת הבדיקה בהתאם לחוק התקנים.

חובת גילוי מוגברת כלפי מוטב ביחס לשינויים הנעשים בפוליסה 2008-04-15
המשיבים החזיקו בכרטיס אשראי של חברת כרטיסי אשראי כ.א.ל. (להלן – החברה) המבוטחת אצל המערערת, הראל חברה לביטוח בע”מ. בחודש אוגוסט 2005 נסעו המשיבים לדרום-אפריקה, ובמהלך השהות שם נזקקה המשיבה 2 לטיפול רפואי דחוף. בתביעתם לקבל החזר הוצאותיהם הרפואיות, סירבה המערערת, בטענה שהכיסוי הביטוחי לא חל היות ולא הודיעו מראש על נסיעתם. התברר כי תנאי פוליסת הביטוח שונו בשנת 2004, כך שנדרשת לפי התנאים החדשים הודעה מראש מטעם מחזיק כרטיס האשראי על נסיעתו לחוץ-לארץ כדי שתחול עליו הפוליסה. המשיבים תבעו את המערערת בבית-המשפט לתביעות קטנות אשר דחה את תביעתם בקביעה כי לא התקיימה יריבות חוזית בינם לבין המערערת. ערעור המשיבים לבית-המשפט המחוזי התקבל ונקבע שם כי ישנה יריבות חוזית. לגופו של עניין נקבע, על בסיס הוראות הפוליסה, ועל בסיס הוראות סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, התשמ”א-1981, כי המשיבים היו המוטבים בחוזה הביטוח שנחתם בין המערערת, היא המבטחת, לחברה, היא המבוטחת. בית המשפט קבע, כי במקרה דנן, בו מדובר בחוזה ביטוח לטובת מספר אנשים בלתי מסוים, אף שלא ניתן בסופו של יום לדרוש הסכמה פוזיטיבית של כלל המוטבים, כדרישת הוראת סעיף 36 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973, מוטלת על המבטחת חובת גילוי מוגברת בכך שעליה להודיע למוטבים כראוי על השינוי שנעשה. בית-המשפט קבע כי לא הוכח שאכן הודעה מפורטת ונהירה נשלחה למשיבים. מכאן ערעור המערערת. בע”א 4897/07 הראל חברה לביטוח בע”מ נ’ בן עדי (טרם פורסם, 9.3.2008) בית המשפט העליון קבע כי במקרה הנדון מדובר בחוזה ביטוח ייחודי, שכן החוזה לא נקשר עם צרכנים רגילים, אלא עם גוף מוסדי בעל עמדה שווה למבטח. מדובר בחוזה ביטוח בין שני תאגידים, ומוטביו של חוזה הביטוח הם הצרכנים. יחד עם זאת, אף במקרה זה מתקיימים הרציונאלים העומדים בבסיס חוק חוזה הביטוח מבחינת יחסי הכוח הבלתי סימטריים שבין המבטח לבין הצרכן. נהוג לראות את חוזה הביטוח כמחייב חובת גילוי מוגברת, ואין נפקא מינה אם מנגד המבטח עומד המבוטח או המוטב שכבר הודעו לו זכויותיו על פי הפוליסה. מכיוון שאף לדעת בית-המשפט העליון לא הוכח כי נשלחה הודעה מפורטת למשיבים נקבע כי דין הערעור להידחות.

הוצאות שכר מטפלת כהוצאה מוכרת לניכוי מס 2008-04-28
המערערת, עו”ד פרטית, ביקשה לנכות כהוצאה מוכרת את הוצאות ההשגחה על ילדיה, שכן היא שלחה את ילדיה למסגרות אלה משיקולים כלכליים גרידא, על מנת שתוכל לצאת לעבודה. פקיד השומה דחה את בקשתה, שכן לדידו מדובר בהוצאות “העשרה פרטית”, ולכן אין לאשר ניכויין במס. כנגד החלטתו של פקיד השומה זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בעמ”ה 1213/04 ורד פרי נ’ פקיד שומה גוש דן (מיום 03/04/08), קבע השופט אלטוביה מגן, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, כי ניכוי חלקי של הוצאות מטפלת, מועדונית ומעון יום, מותר כהוצאה בייצור הכנסה לצורכי מס הכנסה. במרכזו של פסק הדין עומדת עמדתו של בית המשפט, שלפיה “הנחת היסוד היא כי זכותו של כל אחד מיחידי בני הזוג להגשים את שאיפותיו המקצועיות, את זכותו לממש את רצונו לעסוק בעיסוקו וליצור פרנסה לו ולבני ביתו. השמת ילדים הזקוקים להשגחת מבוגר, לרבות על פי דין, נעשית לשם יציאת ההורים לעבודה ולשם ביצוע העבודה.”בית המשפט דחה את טענות פקיד השומה באשר לקיום מרכיב ההעשרה דומיננטי בהוצאות, וכי לפיכך אין להתירן בניכוי, ופסק כי “העשרה עקיפה זו הולכת היא אחר העיקר שהיא ההשגחה ומשנית לו.” בית המשפט ביצע על דרך של אומדן, הפרדה בין המרכיב ההשגחתי בהוצאה (המרכיב המותר בניכוי), לבין המרכיב שיש בו העשרה או מזון (המרכיב שאינו איננו מותר בניכוי), וקבע כי המשיב יתיר ניכוי של שני שלישים מתוך סכום הוצאות שתבעה המערערת. הואיל והוצאות הקייטנה לא נתבעו מלכתחילה בידי המערערת, לא הובאו הוצאות אלו בכלל ההוצאות שיותרו בניכוי. את הדיון לגבי ההוצאה בגין קייטנה בית המשפט משאיר בצריך עיון, בשל אופייה הייחודי המקטלג אותה בד”כ כפעילות המהווה העשרה אישית.

מעביד אינו רשאי לקרוא דואר אלקטרוני של עובדיו ללא הסכמתם המפורשת 2008-05-06
בע”ב (נצ’) 1027,1158/06 אפיקי מים נ’ רני פישר נידונה בקשתו של הנתבע אשר עתר להוצאתן של תכתובות הדואר אלקטרוני, שצורפו לתצהירי המשיבות, משום שאלה הושגו תוך פגיעה בפרטיותו. בא כוח המשיבות טען כי החומר נאסף משרת הנמצא בבעלות החברה ומפחי האשפה במשרדיה ולכן הייתה רשאית לעשות בו שימוש. בית הדין לעבודה פסק כי לכל משתמש ברשת ציפייה סבירה לפרטיות. לאור ציפייה זו ומעמדה של הזכות לפרטיות, כל עוד אין ויתור מפורש של העובד על זכותו לפרטיות, יקשה מאד ללמוד ויתור זה בהסכמה מכללא. בית המשפט פסק לגבי נסיבות המקרה כי אין לראות בכך שהעובד ידע כי המידע נשמר בשרתי החברה או בכך שהשליך את התכתובת לפח כהסכמה מכללא לפגיעה בפרטיותו. משקבע בית הדין כי התכתובות הושגו תוך פגיעה בפרטיות בחן את השאלה האם יש מקום להתיר קבלתן כראיות למרות פגיעה זו. בית הדין קבע כי באיזון בין הפגיעה החמורה בפרטיות – הכרוכה בעיון בתוכן התכתובות להבדיל מכותרתן גרידא – לבין התועלת המצומצמת שתצמח מהן למשיבות – שסביר להניח שיוכלו לבסס טענותיהם על ידי ראיות אחרות שביקשו להגיש – יש להכריע לטובת פסילתן של הראיות.

מבחני הכשירות הדיונית של הסובלים מפיגור שכלי 2008-05-13
כנגד המערער ושני נאשמים נוספים הוגש כתב אישום המאשימו בתקיפת ילדה בת 10, ביצוע מעשה מגונה, ניסיון לאינוס וניסיון לבצע מעשה סדום. בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם בעבירת מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל”ז – 1997, וזיכה אותו מיתר העבירות בהן הואשם. במישור הכשירות הדיונית קבע בית המשפט המחוזי כי המבחנים לצורך קביעת הכשירות הדיונית של המערער זהים למבחנים בהם נעשה שימוש לצורך קביעת הכשירות הדיונית של מי שלוקה בנפשו. כנגד הכרעת הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר כוון הן כנגד קביעתו של בית המשפט קמא לפיה הפיגור השכלי בו לוקה המערער איננו עומד בתנאי הפטור על פי סעיף 34ח לחוק העונשין והן כנגד קביעת בית המשפט כי המערער כשיר לעמוד לדין בהתאם לסעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ”ט-1969 (להלן – חוק הסעד). בית המשפט העליון, בע”פ 7924/07 פלוני נ’ מדינת ישראל (מיום 5.5.2008), קבע כי בהתאם להוראת סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ב-1982 אשר עוסק בתוצאת ההכרזה על נאשם הלוקה בשכלו, ולאחר השוואה למצב המשפטי בשיטות זרות, אכן ראוי להשתמש במבחנים הנהוגים לבחינת הכשרות הדיונית של לקויי נפש גם לגבי לקויי שכל. דהיינו, יש לבחון: 1. האם לנאשם יש יכולת לתקשר עם עורך דינו באופן בסיסי על מנת למסור לו את גרסתו וליפות את כוחו. 2. האם הנאשם מבין באופן בסיסי את ההליך המשפטי, מבחן זה יבדוק האם הוא מודע להימצאותו באולם בית המשפט, יכולתו לזהות את בעלי התפקידים השונים ולהבין את האישומים כנגדו. 3. האם הנאשם מבין את העדויות באופן בסיסי, ומסוגל לזהות האם הן משרתות את טובתו או פועלות נגדו. בית המשפט ציין עוד כי אין מקום לקבוע כלל גורף לפיו יש לבחון את גילו המנטאלי של הנאשם או את מנת המשכל של כל נאשם הסובל מפיגור שכלי על מנת לקבוע ממצאים בדבר כשירותו הדיונית. עם זאת, מנת המשכל או גילו המנטאלי של הנאשם בהחלט יכולים לשמש כלי עזר בידיו של בית המשפט, בבואו לקבוע האם כשיר הנאשם לעמוד לדין אם לאו.

גם בלון גז הוא נשק 2008-05-14
אדם שתקף את חברתו, בין היתר באמצעות פתיחת והדלקת בלון גז, הורשע בחבלה בכוונה מחמירה בבית המשפט העליון. זאת לאחר שערער על החלטת בית המשפט המחוזי וטען כי בלון גז אינו כלי שייעודו קטלני, ובהעדר יסוד נפשי של כוונה מיוחדת – לא ניתן להרשיעו בחבלה בכוונה מחמירה. בע”פ 7085/07 מ”י נגד פלוני (05.05.2008) קבע ביהמ”ש העליון כי את המונח “נשק” בסעיף 329(א)(2) לחוק העונשין (חבלה בכוונה מחמירה) יש לפרש באמצעות ההגדרה המופיעה בסעיף 144(ג) (עבירות בנשק). בנוסף קבע, כי גם חפץ שייעודו בד”כ חיובי אך ניתן לעשות בו שימוש למטרות קטלניות – ייחשב כנשק. במקרה בו הוכח יסוד נפשי של כוונה מיוחדת – כל חפץ בעל פוטנציאל לגרימת חבלה ייחשב כנשק.

זכאותו של אסיר לתקופה ממושכת להחזיק דירה בתורת “דייר ממשיך”. 2008-05-18
המערער, שהינו אסיר, ביקש לאפשר לו להחזיק בדירה בתקופת מאסרו וזאת בשל היותו “דייר ממשיך” אף שאינו מתגורר בה במשך תקופת אסירותו. לטענתו, המאסר נכפה עליו והוא ביקש להקיש לעניינו מההלכה שנקבעה בע”א 715/76 דמתי נ’ בוליוש, פ”ד לא(2) 113 (להלן – עניין דמתי) לפיה אין במאסר כדי לשלול זכויותיו של דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל”ב-1972. המשיבה (חברת “עמידר”) התנגדה מהטעם שישנם רבים הממתנים לקבלת דיור ציבורי. במסגרת הערעור לבית המשפט העליון – רע”א 3798/07 משה זריהן נ’ עמידר (פורסם ביום 12.5.2008)– הסכימה המשיבה להניח כי המשיב רכש זכאות למעמד של “דייר ממשיך” קודם מאסרו. השאלה שעמדה לבחינה היא האם ניתן היה לבטל זכאות זאת לאור הנסיבות. השופט רובינשטיין, בדעת יחיד, סבר כי בתקופת מאסר לתקופה ממושכת יש כדי להצדיק את ביטול הזכאות. לעניין זה אבחן את עניין דמתי שכן בו מדובר ביחסי שכירות חוזיים פרטיים, ולא בדיור ציבורי. עוד ציין כי לעניין זה לא הרי אסיר כהרי חייל בשירות חובה, שכן המבקש המיט על עצמו ביודעין את “אסירותו”, שלא כחייל הנדרש לשרת את המדינה על פי חוק. במקרה זה יש להעדיף את טובת הכלל וגישה של צדק חלוקתי ואין סיבה שבשעה שהמערער מצוי בכלא תעמוד הדירה הריקה, כשמאות ממתינים לה בדיור הציבורי. דעת הרוב (המשנה לנשיאה ריבלין והשופט מלצר) הותירה בצריך עיון את השאלה האם בשאלה העקרונית בדבר זכאותו של אסיר, המרצה עונש מאסר לתקופה ארוכה, לראות בדיור הציבורי שעמד לרשותו קודם למאסר – את ביתו ואת שאלת תחולתה של ההלכה בעניין דמתי במקרים כגון דא. עם זאת, בית המשפט פסק פה אחד שבנסיבות המקרה יש לדחות את ערעורו של המערער, שכן הוא קיבל במהלך תקופת מאסרו מענק של 14,000 ₪ כהשתתפות בשכירות דירה, תוך שהוא מוסר כתובת פלונית של דירה אחרת ששכר, בירושלים. בנסיבות אלה יש להצדיק ביטולו זכאותו לדיור הציבורי בשל נטישה. קובץ מצורף