בקיץ 1992 נסעתי לארצות הברית ללימודי תואר שני במשפטים במימון הקרן החדשה לישראל. תוכנית המשפטנים של הקרן, שפעלה יותר מ–30 שנה, שמה לה למטרה להכשיר מנהיגות משפטית לקידום זכויות אדם וצדק חברתי בישראל. ההחלטה לתעל את הקריירה המשפטית שלי לעשייה בעלת חשיבות ציבורית, היתה טבעית לבית שבו גדלתי. סבי, אלימלך רימלט, ממנהיגי המפלגה הליברלית, רב בהכשרתו והומניסט בהשקפתו, הנחיל לנו את האמונה בחשיבות המאבק למען החלש והשונה, ולשוויון בין בני האדם.

השנה שביליתי בוושינגטון שינתה את חיי. לצד גיבוש הזהות הפמיניסטית שלי, קיבלתי כלים לחשוב באופן ביקורתי על מעמדן של נשים בחברה ועל האופן שבו ניתן לגייס את המשפט לקידום שינוי חברתי. למדתי להכיר בחשיבותם של ארגוני חברה אזרחית להגנה על דמותה הדמוקרטית של המדינה. הבנתי את החשיבות שבביצור מעמדן החוקתי של זכויות היסוד של הפרט, וניטעה בי התשוקה לשנות, לתרום ולהשפיע.

כשחזרתי לארץ, הקמתי במסגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובתמיכת הקרן החדשה את “‘המרכז לסיוע משפטי בזכויות אזרח”, שבו, בסיוע סטודנטיות וסטודנטים, ייצגנו בתיקים של אשפוז כפוי של חולי נפש, קידמנו את ההכרה בזכות לחינוך כזכות יסוד, ונאבקנו באפליה על בסיס מין ומוצא. העשייה המשפטית ההיא, בשנות ה–90, שימשה מודל לקליניקות משפטיות רבות שקמו בעשור שלאחר מכן בארץ.

קשה להפריז בחשיבות תרומתה של הקרן החדשה לביצור דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בדמוקרטיה ליברלית זכאי המיעוט להגנה מפני עריצות הרוב, וחופש הביטוי כולל גם את הזכות לומר דברים מכעיסים ושנויים במחלוקת. בדמוקרטיה מותר למתוח ביקורת על מה שקורה בעזה, ואפילו להתבייש בזה. למעשה, מדינה שאין בה מקום לביקורת ציבורית ולמחאה נגד רשויות השלטון, אינה דמוקרטיה. היא גם חותרת תחת המורשת של נביאי ישראל, שראו בשוויון ובהגנה על החלש והשונה ערך מרכזי: “הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו” (מלאכי, ב’, י’).

סבי היה מהארכיטקטים של הסכם גח”ל (גוש חרות־ליברלים) ב–1965. הקמת גח”ל העניקה לתנועת חרות את הלגיטימציה הציבורית שנזקקה לה, והעמידה אותה במרכז המפה הפוליטית. הרעיון ביסוד ההסכם היה יצירת אלטרנטיבה ימנית־מרכזית לשלטון אז. הברית הפוליטית בין חרות והליברלים הולידה את מפלגת הליכוד ב–1973, והביאה בסופו של דבר למהפך הפוליטי. שנים לאחר שכבר פרש מהפוליטיקה שאלתי את סבי לפשר החיבור בין המפלגה הליברלית לתנועת החרות. הוא הסביר לי שהוא עצמו תמך בהסכם גח”ל בשם הרעיון הדמוקרטי. סממן חיוני של דמוקרטיה הוא חילופי שלטון, טען סבי, ובשנות ה–60, הקמת אופוזיציה רבת ייצוג והשפעה נתפשה כמחזקת את הדמוקרטיה הישראלית הצעירה, ויצרה לראשונה אפשרות לחילופי שלטון.

מי שהגיעו לעמדת כוח בזכות תהליכים דמוקרטיים, עושים היום הכל כדי לחסל את הדמוקרטיה.ההסתה הפרועה נגד הקרן החדשה היא ירייה בלב הפועם, שבלעדיו שלטון ליברלי אינו יכול להתקיים, לא פחות. הדמוקרטיה, מתברר, היא מבנה שברירי. היא מבוססת על מערכת של איזונים ובלמים, שארגוני חברה אזרחית הם חלק הכרחי בה. היא גם תלויה בנכונות של כל הצדדים במשחק הפוליטי לאמץ כללי משחק מסוימים. הרגע שבו צד אחד שובר את כללי המשחק הדמוקרטיים, הוא הרגע שבו הדמוקרטיה הליברלית חדלה להתקיים.

תנועת “אם תרצו”, שהחלה את מסע השיסוי נגד הקרן החדשה, פירסמה לפני שנים דו”ח על השמאלנות באקדמיה הישראלית. מחברי הדו”ח טרחו ובדקו מיהם בוגרי תוכנית המשפטנים של הקרן החדשה באקדמיה, ומעצם השיוך הזה הודבקה לנו תווית אנטי־ציונית. עלי ועל בוגר נוסף בתוכנית נכתב כי אנו מטיפים תעמולה “אנטי־ציונית” בשיעורים באוניברסיטה.

תלמידי ותלמידותי, שהביאו את העניין לידיעתי, היו נרעשים והאיצו בי להגיב. אני סברתי שמדובר בדו”ח הזוי של ארגון קיקיוני, שעדיף להתעלם ממנו. בדיעבד מתברר שטעיתי בגדול. מה שהחל כמהלך שוליים, נהפך לתעמולה הרשמית של ממשלת ישראל.

המאבק החשוב כיום אינו מאבק בין ימין לשמאל, אלא בין אלה שרוצים רק מדינה יהודית, לבין אלה שמבינים כי אין משמעות למדינה יהודית, אם היא איננה דמוקרטית, אם אין בה שוויון זכויות, חמלה ודאגה לאחר ולחלש, ואם צדק חברתי אינו נר לרגליה. יתרה מזו: אלה שמגינים על הקרן החדשה בטיעון שעיקר הפעילות שלה אינה נוגעת בארגונים “שנויים במחלוקת”, מוסיפים חטא על פשע. כל מהותה של דמוקרטיה היא ביכולתה להכיל דעות ועמדות שנויות במחלוקת.

לאלה שעדיין מתלבטים, חשוב להזכיר כי בשם החופש לומר דברי ביקורת קשים יכלו מנהיגי הימין לקרוא תיגר על הסכמי אוסלו מהמרפסת בכיכר ציון בירושלים. חשוב גם לזכור, כי בעת צרה, כאשר רוצים את הגנתו של שלטון החוק, לא רק שמאלנים רצים לבג”ץ. בית המשפט העליון היה ונותר מפלטו של כל מי שקורא תיגר על מעשה שלטוני ודורש צדק ותיקון. כאשר הדמוקרטיה קורסת וזכויות היסוד של הפרט מתאיינות, לא רק “שמאלנים” משלמים את המחיר.

פרופסור רימלט היא מרצה וחוקרת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה