גליון מספר ו’2-עדכונים
- החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה), התשע”ג-2013 2014-09-25
ביום 6.8.2013 התקבל בכנסת החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל. מטרת החוק היא להתמודד עם השלכות הריכוזיות בשוק הספרים הנשלט כמעט בלעדית על ידי שתי רשתות ספרים. כך החוק מבקש להגן הן על הסופרים, הנפגעים כיום מגובה התמלוגים הנמוך, הן על הספרות, אשר מעמדה נפגע כתוצאה מהמחירים הנמוכים בהם נמכרים הספרים, והן על חנויות הספרים הקטנות, אשר אין ביכולתן להתחרות עם המחירים הנמוכים אותן מציעות שתי הרשתות הגדולות. המנגנון המרכזי המגן על הסופרים בישראל מצוי בס’ 3, בו קבועים תגמולים מינימליים אותם נדרש המוציא לאור לשלם. ההגנה על הספרות מעוגנת בעיקר בס’ 4, הקובע כי במסגרת תקופת ההגנה (המוגדרת בחוק כתקופה בת 18 חודשים מתאריך הוצאת הספר לאור), לא ניתן יהיה לשנות את המחיר לצרכן הקבוע לספר. קביעה זו מגנה למעשה גם על חנויות הספרים הקטנות, שכן היא מונעת מן הרשתות הגדולות למכור את הספרים במחירים נמוכים ומאפשרת לחנויות הקטנות להתחרות על קהל הצרכנים. - באין הפרה ישירה של זכויות יוצרים אין הפרה תורמת 2014-09-25
חברת צ’רלטון רכשה את הזכויות הבלעדיות לשידור משחקי המונדיאל בשטחי מדינת ישראל. חברת טלראן מכרה ללקוחותיה כרטיסים המאפשרים פענוח שידור לווייני מקודד של רשתות שידור זרות. השאלה שנדונה היא האם מכירת מכשיר המאפשר “עקיפת” אמצעי הגנה טכנולוגיים ע”י טלראן, מהווה הפרה של זכויות היוצרים של צ’רלטון, בעלת זכויות השידור. בית המשפט המחוזי קבע שטלראן הפרה את זכויות היוצרים של צ’רלטון בכך שהפיצה את השידורים לצרכי מסחר. טלראן ערערה על ההחלטה. בע”א 5097/11 טלראן תקשורת (1986) בע”מ נ’ צ’רלטון בע”מ (טרם פורסם, ניתן ב-2.9.2013) בית המשפט העליון הפך את ההחלטה, וקבע שטלראן לא הפרה את זכויות היוצרים של חברת צ’רלטון: לא הפרה ישירה, שכן הכרטיס שמכרה לא הפיץ או העביר את השידורים, ולכן הפצת הכרטיס עצמו אינה בגדר שידור, פעולה שהחוק ייחד לבעל זכות היוצרים; ולא הפרה עקיפה או הפרה תורמת, משום שלא התקיים התנאי של קיום הפרה ישירה ע”י צד שלישי. קביעה זו עמדה בניגוד לדעת ביהמ”ש בפרשת Premier League, שלפיה בנסיבות מסוימות ניתן להכיר בקיומה של הפרה תורמת גם כאשר אין הפרה ישירה. הדיון הוחזר לביהמ”ש המחוזי על מנת שידון בשאלה אם קמה לחברת צ’רלטון עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. קובץ מצורף - תקנת השוק תחול גם כאשר הזכויות נרכשו ממוכר שאינו הבעלים הרשום אלא מי שרכש את הזכויות מהבעלים הרשום. 2014-09-25
נכס שהיה רשום בלשכת רישום המקרקעין על שם המערער נרשם בשנת 1999 על שם אדם אחר בשם גבי אלבז, וזאת בשל תרמית. גבי אלבז העביר זכויותיו לאדם בשם זאב מואטי, אשר עוד בטרם השלים את הרישום בלשכת המקרקעין העביר את זכויותיו למשיבים. האם זכאים המשיבים ליהנות מתקנת השוק, אף שלא רכשו את הזכויות באופן ישיר מן הבעלים הרשום? בית המשפט העליון קבע בע”א 767/11 להיגי נ’ עזורי (פורסם בנבו, 27.8.2013) כי תקנת השוק שבסעיף 10 לחוק המקרקעין תעמוד גם לטובתו של קונה אשר רכש זכויות במקרקעין ממוכר אשר טרם נרשם כבעל הזכויות בעת כריתת החוזה, וזאת כאשר בהסתמך על זכות הבעלות הרשומה סבר הקונה כי הבעלים הרשום רשאי היה להעביר זכויותיו למוכר או לאחר שמכר זכויותיו למוכר. האמור מותנה בכך שהסיכון שהתממש הוא זה הנובע מן הטעות במרשם ולא מפגם שבהתחייבות שטרם נרשמה, מהפרתה או מכך שכלל לא נעשתה. בית המשפט הדגיש כי כמובן שיש לעמוד ביתר תנאי תקנת השוק; בית המשפט הוסיף וקבע כי הסתמכות על נסח בלתי עדכני של המרשם אינה גורעת מן ההסתמכות על המרשם כאשר לא חלו שינויים רלוונטיים מאז הוצאת הנסח; כמו כן פסק כי ידיעותיו של עורך דין אשר הגיעו אליו במסגרת ייצוגו את המוכר אל מול אחר, ואשר ייתכן ויש בהן כדי לשלול את תום הלב שבהסתמכות על המרשם, לא תיוחסנה לקונה כאשר עורך הדין מייצג אותו אל מול המוכר. קובץ מצורף - כלל משנה של ניקיון הכפיים אוסר על עשיית דין עצמי 2014-09-25
בבג”ץ 1318/12 נאות מזרחי בע”מ נ’ עיריית חולון (מיום 15.10.2012) טענה העותרת לאי-סבירותם וחוקיותם של תעריפי אגרת שילוט בגין שלטים המוצבים בשטחי הבנייה שלה בעיר חולון. התעריפים נקבעו בחוקי העזר העירוניים, מהם התעלמה העותרת משך שנים כאשר לא שילמה את האגרות. בית המשפט העליון דחה את העתירה על הסף וקבע כי כלל משנה של ניקיון הכפיים אוסר על עשיית דין עצמי. הווה אומר, אדם אינו רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, להפר חוקים על פני תקופה מתמשכת ובסופו של דבר אף לדרוש את חסותו של בית המשפט למעשים אלו כאשר הדבר רצוי בעיניו. גם במקרה שסבר העותר כי חוק זה או אחר עושה עמו עוול העולה כדי אי חוקיות, אין בידו אפשרות לבחור שלא לקיים את הוראות החוק. במקרה דנן, העובדה שמשך שנים התעלמה העותרת מחובתה החוקית לתשלום אגרות ומחובתה החוקית להסדיר רישיון לשילוט בשטחי הבנייה שלה, מספיקה כדי לקבוע כי העותרת לוקה בעשיית דין עצמי העולה כדי אי ניקיון כפיים ולדחות את עתירתה על הסף. קובץ מצורף - חובת מתן מזונות לילדו של בן זוג שאינו ילד ביולוגי ואף לא אומץ 2013-08-27
בנות זוג חד מיניות קיימו מערכת יחסים זוגית אשר נמשכה עשרים ואחת שנים. במהלך חייהן המשותפים, השתיים חיו יחד, קיימו טקס נישואין פרטי ואף רכשו דירה משותפת. בשנת 2004, התובעת נכנסה להריון באמצעות הפריה חוץ גופית וילדה ילד. התובעת טענה כי היא וזוגתה ראו בילד כבנם המשותף והוא נולד מתוך רצון והסכמה משותפים. משנפרדו בנות הזוג, התובעת טענה כי על הנתבעת לשאת במזונות הילד. מנגד, הנתבעת טענה כי לא הסכימה לשמש אם נוספת לקטין וכי אין בסיס משפטי על מנת לחייבה בתשלום מזונות. השאלה הנשאלת היא האם ישנה נורמה משפטית היכולה לחייב אדם במזונות ילדים עבור ילדים שאינם שלו (ביולוגית) ולא אומצו על ידו? בתמ”ש (ת”א) 21910-02-10 פלונית נ’ אלמונית (27.8.13) ענה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (השופטת אסתר ז’יטניצקי רקובר) על שאלה זאת בחיוב. אמנם לאור העבודה שבנות הזוג אינן נשואות לפי הדין האישי, לא ניתן לחייב את הנתבעת במזונות לפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות). עם זאת, בית המשפט בוחן את מערכת היחסים הזוגית באמצעות דיני החוזים. מבחינת כוונת הצדדים והתנהגותם במהלך חייהם המשותפים עולה כי אכן הייתה לבנות הזוג כוונה להיות אימהות משותפות לילד ולגדלו יחד. לפיכך, נקבע כי חלה חובת מזונות על הנתבעת כלפי הילד וזאת אף על פי שהוא אינו ילדה הביולוגי או המאומץ. - יוצר יידרש לקבל הסכמתם של כלל היוצרים החברים באקו”ם בטרם יוכל להחריג את זכויותיו ביצירה מרפרטואר היצירות של אקו”ם 2013-10-20
בשנת 2011, אישר בית הדין להגבלים עסקיים את פעילותה של אקו”ם כהסדר כובל, בכפוף לשורה של תנאים. בין תנאים אלו, נקבע מנגנון החרגה מצומצם לפיו- נדרשת הסכמת כל השותפים ביצירה לצורך החרגתה של היצירה מרפרטואר היצירות של אקו”ם. בע”א 5365/11 אקו”ם בע”מ-אגודת קומפוזיטורים נ’ הממונה על ההגבלים העסקיים (3.9.2013) דחה בית המשפט העליון את ערעורה של אקו”ם על קביעותיו של בית הדין להגבלים עסקיים כאמור וקבע כי למרות שדרישת ההסכמה מכלל בעלי הזכויות תכביד על היוצר הבודד, נראה כי מדובר בהכבדה מוצדקת בשים לב לתכליותיו של ההיתר הקבוע. כך, הרחבת האפשרות להחריג זכויות מניהולה של אקו”ם תפגע ביכולתה להציע רישיונות שמיכה וכפועל יוצא תקטין את התועלת הציבורית הנשקפת מפעילותה כהסדר כובל. כמו כן, הרחבת יתר של אפשרות זו תפגע בתועלת הציבורית הנשקפת מפעילותה, העולה על הנזק שעשוי להגרם כתוצאה מפעילותו של ההסדר הכובל. כך לדוגמא, משתמש שיבקש לעשות ביצירה שימוש כדין ייאלץ לשאת ולתת עם היוצר המחריג, בנוסף לרכישתו של הרישיון הגורף מאקו”ם. כמו כן, הדבר עלול היה לאפשר ניצול אופורטוניסטי של יכולת ההחרגה על ידי חלק מהיוצרים, וכן לעורר תופעות של “סחטנות” ו”טרמפיזם”. אשר על כן, קבע בית המשפט העליון כי ניהול זכויות יוצרים באמצעות גוף כדוגמת אקו”ם היא הדרך המקובלת לניהול זכויות יוצרים בודדים, ולפיכך חריגה מהסדר זה מהווה החלטה “מיוחדת” אשר צריכה להתקבל פה אחד על-ידי כלל היוצרים החברים. קובץ מצורף - מבטח יהיה חייב בתשלום פיצויים בהתאם לפוליסת הביטוח חרף התרשלותו של המבוטח 2013-10-20
בנסיבות המקרה דובר בתביעה שהגיש מר אליהו סלוצקי נגד תאגיד הביטוח הבריטי “לוידס”. סלוצקי ביטח את התכשיטים בדירתו בתאגיד הביטוח לוידס, אשר דרשה כי סלוצקי יתקין בדירתו כספת ויפקיד בה את התכשיטים, בכל עת שהדירה לא תהיה מאוישת. סלוצקי התקין את הכספת, אולם באחת הפעמים שנעדר ממנה שכח להפקיד את התכשיטים בכספת והם נגנבו. מאחר שסלוצקי לא קיים אחר דרישות התנאי המוקדם, הביטוח כלל לא נכנס לתוקף – ולכן חברת לוידס טענה כי הינה פטורה מכל תשלום בגין קרות האירוע. בברע”א 3260/10 (ניתן ביום 15.9.2013)- כב’ השו’ דפנה ברק ארז קיבלה את גישתו של סלוצקי וקבעה כי- התוצאה העולה במשולב מסעיפים 21 ו-18(ג) לחוק חוזה הביטוח היא שאי-נקיטת אמצעי להקלת סיכונו של המבטח בזמן שנקבע לכך אינה גוררת, באופן אוטומטי, שלילה של הכיסוי הביטוחי, אלא הפחתה יחסית של שיעור התגמולים – ע”פ היחס בין דמי הביטוח ששולמו לבין דמי הביטוח שהיו משתלמים במצב שבו לא ננקט האמצעי, והכול בכפוף למצב שבו אף מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה שאינו מחייב נקיטת אותו אמצעי. הסדר זה מהווה דוגמא חשובה למגמתו הצרכנית של החוק, הבאה לחזק את מעמד המבוטח מול המבטח. כפי שעולה מדברי ההסבר לחוק, חיזוק מעמד המבוטח מתבטא, בין השאר, במספר הוראות המרככות את הגישה של ‘הכל או לא כלום’ ומביאות לכך ש”חטא” שחטא המבוטח, או המוטב, אינו משחרר את המבטח מחבותו כליל אלא רק מפחית את תגמולי הביטוח. בנוסף נקבע כי ראוי לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח, על מנת למעט במקרים שבהם נשללת כליל תחולתו של כיסוי ביטוחי, במיוחד בשים לב לצורך להגן על מבוטחים, שעלולים לא להיות בקיאים באשר למשמעות של אי-קיום תנאי ולמצוא עצמם, ביום פקודה. בנוגע לגובה הפיצויי היחסי קבעה השו’ ברק- ארז כי במקרה של הפרת תנאי מיגון, נטל ההוכחה מוטל על חברת הביטוח ועומדות בפניה שתי אפשרויות בלבד: הראשונה, להוכיח כי לה עצמה יש פתרון יקר יותר בדמות פוליסה שאינה דורשת אמצעי מיגון. במקרה כזה חברת הביטוח תשלם למבוטח תשלום חלקי לפי היחס שבין הפוליסה הזולה יותר (עם אמצעי המיגון) לבין הפוליסה היקרה יותר (ללא אמצעי המיגון). האפשרות השנייה היא להוכיח כי שום חברת ביטוח לא הייתה מבטחת את המבוטח, בעד שום הון שבעולם, ללא הדרישה לקיום אמצעי מיגון. מאחר שבמקרה של סלוצקי חברת הביטוח לא הביאה כל הוכחה – לא לפוליסה חלופית יקרה הקיימת אצלה, ולא לנוהג של חברות הביטוח לסרב לבטח ללא תנאי ההפקדה בכספת – סלוצקי זכה במלוא תגמולי הביטוח. קובץ מצורף - אב הנושא באופן ישיר בהוצאות ילדיו פטור מתשלום מזונות לידי האם 2013-10-21
בתמ”ש (תל אביב-יפו) 49165-10-10 פלונית נ’ פלוני, שניתן ביום ה-5 לאוגוסט 2013 ע”י בית המשפט לענייני משפחה מחוז תל- אביב- יפו מפי השופט יהורם שקד, עסק בתביעה למזונות שלושה ילדים הנמצאים במשמורת משותפת של ההורים. בפס”ד זה לראשונה פטר בית המשפט למשפחה, אב מתשלומי מזונות לידי האם כשהילדים במשמורת משותפת. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהואיל והאב משלם עבור הוצאותיהם באופן ישיר, אין לחייבו בתשלום כפול גם לידי האם. סעיף 3(א) לתיקון לחוק דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט – 1959, קובע כי אדם חייב במזונות ילדיו הקטינים לפי הוראות הדין האישי החל עליו. הנתבע הוא יהודי ודינו האישי הוא הדין העברי. משכך, האב נתבע במזונות ילדיו עד גיל גדלות, כדי צרכיהם הכרחיים או צרכיהם מדין צדקה, בהתאם ליכולתו הכלכלית. בית המשפט קבע שאין לפסוק מזונות מיום הגשת התביעה ועד למועד החלטה זו, משום שגם שעל פי עדות האם נשא האב בצרכי הילדים, או בחלק מהם, באופן ישיר. - באופן חריג ניתן לקבל הפטר ממזונות בהליכי פשיטת הרגל 2014-09-25
בשל הליכי גבייה שהוגשו כנגד יוסף גמזו בגין חוב מזונות, ביקש החייב להצטרף להליך פשיטת הרגל. לאור הנסיבות המיוחדות, ביניהן העובדה כי ביתו בת 32 וכי מר גמזו יצר את חובותיו בתום לב, הוחלט להכריזו פושט רגל. בשנת 2007 ביקש יוסף גמזו מתן צו הפטר מחובותיו בתיק פש”ר 1253/06 מחוזי תל אביב, המנוהל בעינינו. לאחר הליך משפטי סבוך בו בית המשפט המחוזי קבע שיש להיעתר לבקשתו תמת הלב להפטר. אולם בשל סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, הקובע כי צו הפטר אינו פוטר את פושט הרגל מחבות לפי פסק דין של מזונות,קבע המחוזי שיש להסדיר את חוב המזונות בבית משפט לענייני משפחה. בית המשפט למשפחה הכריע שגמזו לא הוכיח תום לב וכי צו ההפטר לא חל על חוב המזונות. מר גמזו ערער לבית המשפט המחוזי תל אביב בניסיון להפסיק את הליכי ההוצאה לפועל נגדו, ברם בקשתו נדחתה. בערעור על ההחלטה זו שהגיש מר גמזו, קבע בית המשפט העליון כי הליכי פשיטת הרגל טרם הסתיימו, ולכן החזיר את התיק לביהמ”ש המחוזי תל אביב להכרעה בסוגיה. השופטת תמר אברהמי קיבלה את בקשת ההפטר ופטרה את גמזו מתשלום חוב המזונות בסך 2.5 מיליון שקל. בדבריה קבעה כי לולא היה מדובר בחוב מזונות, נראה כי לא הייתה מחלוקת בעניין מתן ההפטר. לטענתה, לאור העובדות שמדובר בחייב בא בימים, הנמצא בהליך מעל 12 שנה ומצבו הבריאותי לקוי יש מקום להחריג את הוראת סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל. השופטת התבססה בהחלטתה על הסיפה של הסעיף, הקובעת כי צו הפטר אינו פוטר את החייב מחוב מזונות..” להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות”. השופטת אברהמי פסקה שכוונת המחוקק הייתה להותיר לבית המשפט מרווח של שיקול דעת בכל הנוגע לחוב מזונות, בשונה מחובות שנוצרו במרמה, קנסות וכיוצא באלה, הנזכרים בסעיפים 69(א)(1) ו-69(א)(2) לפקודה. משכך, קבעה השופטת אברהמי שמקרה קונקרטי זה ובנסיבות כבעניינו במבחן האיזון בין האינטרסים השונים של הצדדים, הכף נוטה לאפשר לחייב את ההזדמנות לפתוח דף חדש כאשר חוב המזונות אינו עומד עוד לפתחו. - יש לפרש בצמצום את סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין העוסק בייחוד המקצוע 2014-09-25
לשכת עורכי הדין בישראל הגישה תביעה כנגד המרכז למימוש זכויות רפואיות בע”מ לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בגין הסגת גבולות מקצוע עריכת הדין לפי סעיפים 1, 20, 98-96 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961. בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה וקבע, בין היתר, כי על הנתבעת לחדול מפעילותה במתכונת שפעלה, וכן כי יש לפרש את סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין באופן שיביא לפגיעה מינימלית באוטונומיה של האדם לבחור את מייצגו ובחופש העיסוק של אלה המעוניינים לספק שירותים מקביליים לתחום מקצוע עריכת הדין. על פסק דין זה הגישה הנתבעת ערעור. בע”א 4223/12 המרכז למימוש זכויות רפואיות בע”מ נ’ לשכת עורכי הדין בישראל (פורסם בנבו, 25.6.2014) ציין בית-המשפט העליון כי תכליתו של סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, היא להגן על הציבור מפני מתן שירות משפטי בלתי נאות. בנוסף, סקר בית-המשפט את פגיעותיו השונות של סעיף ייחוד המקצוע בחופש העיסוק, באוטונומיה של הרצון הפרטי אשר באה לידי ביטוי בחירותו של אדם לבחור לעצמו את מי שייצגו, וכן את הפגיעה בנגישותו של הציבור למערכת המשפט והצדק ומימוש זכויותיו. לאור זאת, קבע בית-המשפט העליון כי יש לפרש את הוראת סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, כך שתחום ייחוד הייצוג יצומצם רק למקרים שבהם דרוש הייחוד להגנה על האינטרס הציבורי. בהמשך פסק הדין, ציין בית-המשפט כי הבחינה באם שירותים או פעולות מסוימות, נכללים בתחום ייחוד המקצוע ולמעשה עונים על תכלית סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, תעשה על-פי הנסיבות המסוימות של כל מקרה. לצורך מענה על שאלה זו, התווה בית-המשפט העליון שלושה מבחני עזר. ראשית, היקף הפעלת שיקול הדעת בביצוע השירות או הפעולה ובתוך כך, בחינת היקף המטריה המשפטית ומורכבותה. שנית, היקף פוטנציאל הנזק שיגרם ללקוח עקב קבלת שירות לקוי. שלישית, בחינת החלופה העומדת לציבור לצורך מימוש זכויותיו והנגישות למערכת המשפט, באם לא יותר ללקוח להסתייע במי שאינו עורך דין לצורך מימוש זכויותיו. לאור המבחנים המוצעים, קיבל בית-המשפט העליון בצורה חלקית את הערעור וקבע, בין היתר, כי חלק מהפעולות והשירותים שהמרכז למימוש זכויות רפואיות נתן בעבר הן חוקיות ועולות בקנה אחד עם תכליות סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין. קובץ מצורף - תקנות בית-המשפט לענייני משפחה (אגרות), התשנ”ו-1995 חלות אך ורק בבית-המשפט לענייני משפחה ואינן חלות בהליכי הערעור על החלטות בית-משפט זה 2014-09-25
המערער הגיש תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה ולאחר מכן הגיש ערעור על החלטתו לבית-המשפט המחוזי. יחד עם הערעור, הגיש המערער בקשה לפטור מתשלום האגרה שחלה ברגיל על הגשת ערעור. רשמת בית-המשפט המחוזי דחתה בקשה זו, לאחר שקבעה כי אינה עומדת בתנאי תקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס”ז-2007. זאת, משום שלא היה בידו להוכיח את שני תנאי התקנה: העדר יכולת כלכלית וקיום עילת תביעה. המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי, בטענה כי תקנות האגרות הכלליות אינן חלות בעניינו, אלא יש להחיל את תקנות בית המשפט לענייני משפחה (אגרות), התשנ”ו-1995 אשר במסגרתן הוכחת סיכוי התביעה כתנאי למתן פטור מאגרה אינו חל. בית-המשפט המחוזי דחה בקשתו ועל החלטה זו הוגשה בקשת ערעור לבית-המשפט העליון. בע”מ 6276/13 פלוני נ’ היועץ המשפט לממשלה (פורסם בנבו, 8.7.2014) סקר בית-המשפט העליון את הוראות תקנות האגרות לענייני משפחה המותקנות מכוח סעיף 26(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה-1995. בית-המשפט קבע כי נוסח הסעיף מורה כי תקנות המותקנות מכוחו, יחולו בבית-המשפט לענייני משפחה. כל שכן, גם נוסח תקנות 10,9,2,1 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה מלמד כי התקנות נועדו לחול על הליכים המתקיימים בבית-המשפט לענייני משפחה בלבד ולא לערעורים על החלטותיו בבית-המשפט המחוזי. לאור האמור, תקנות האגרות לענייני משפחה אינן חלות במקרה דנן וככלל יחולו אך ורק בבית-המשפט לענייני משפחה. קובץ מצורף - מהי הפרשנות הנכונה למונח “התקופה הארוכה ביותר” המצוי בסעיף 45 לחוק העונשין 2014-09-25
נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום שונים בגין עבירות אחרות, בערכאות שונות. הערכאה הראשונה גזרה על המערער עונש מאסר בפועל (9 חודשים). בעודו מרצה עונש זה, גזרה הערכאה השנייה גם כן עונש מאסר בפועל וזאת בניכוי ימי המעצר של המערער בתיק השני (10 חודשים). כך, למעשה, המערער החל לרצות את העונש שנגזר עליו בערכאה השנייה עוד לפני שהתחיל לרצות את העונש שנגזר עליו בערכאה הראשונה. דבר זה הוביל לכך שתאריך שחרורו הצפוי ממאסר בהתאם לגזר הדין הראשון הוא 31.7.2014. בעוד מועד שחרורו ממאסר בהתאם לגזר הדין השני הוא בתאריך ה-28.2.2014. נקבע כי תקופת מאסרו תסתיים בתאריך ה-31.7.2014. המבקש ערער על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי בטענה כי בהתאם לסעיף 45(ב) לחוק העונשין, עליו לרצות את תקופת המאסר הארוכה יותר מבין שני גזרי הדין. קרי, את גזר הדין השני (10 חודשים) ולהשתחרר בהתאם בתאריך ה-28.2.2014. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו ובית-המשפט העליון אישר את בקשתו למתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט קמא. ברע”ב 2720/14 מחיסן נ’ שירות בתי הסוהר (פורסם בנבו, 22.7.2014) סקר בית-המשפט העליון את הוראות סעיף 45 לחוק העונשין וקבע כי במקרה של שני עונשי מאסר שנגזרו בתיקים ובמועדים שונים יש לפעול בהתאם לשלושה שלבים. בשלב הראשון, יש לבחון כל גזר דין בפני עצמו בהתאם לעקרונות שהותוו בתיקון 113 לחוק העונשין, ובתוך כך ייקבע משך תקופת המאסר ואופן חישובה. בשלב השני, במצב בו הנאשם נידון למאסר בטרם סיים לרצות עונש מאסר קודם, על הערכאה השנייה לבחון האם תיתכן חפיפה בין שני המאסרים שנגזרו על הנאשם בערכאות השונות. ייתכן שריצוי אחד מעונשי המאסר יחל עם מועד גזר הדין כברירת המחדל בחוק (סעיף 43 לחוק העונשין), בעוד שמועד תחילת ריצוי עונש המאסר האחר יידחה (סעיף 87 לחוק העונשין). כלומר, תיתכן חפיפה מסוימת בין המאסרים. בנוסף, יש להדגיש כי אין מדובר בחפיפה מספרית (תיאורטית), אלא בחפיפה קונקרטית לאחר שמביאים בחשבון את משך תקופת המאסר ואת אופן חישובה, לרבות שאלת אופן ניכוי ימי המעצר, ככל שהיא רלוונטית בכל גזרי הדין. השלב השלישי חל באם מתקיימת חפיפה קונקרטית. בשלב זה, על הערכאה השנייה להכריע בנוגע לשאלת היחס בין שתי תקופות המאסרים- האם תקופת המאסר תהיה חופפת או מצטברת. במקרה בו הערכאה השנייה שתקה ביחס לשאלה זו, תחול ברירת הדין הקבועה בסעיף 45(ב) לחוק העונשין, שלפיה האסיר יישא רק בעונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה יותר. ודוק- אין הערכאה השנייה רשאית לשנות או לגרוע מהעונש הראשון שנגזר על הנאשם בתיק האחר, כפי שנקבע ברע”ב 542/11 מדינת ישראל נ’ ספיר (פורסם בנבו, 13.2.2011). לאור האמור, קבע בית-המשפט העליון כי דין הבקשה להידחות. זאת, משום שהערכאה השנייה התייחסה לחפיפה הקונקרטית שנוצרה בין תקופת המאסר שנגזרה בערכאה הראשונה לבין השנייה, וקבעה כי תתקיים חפיפה חלקית בין שתי תקופות המאסר. בנוסף, אין הערכאה השנייה מוסמכת ככלל, כאמור, לשנות מהעונש הראשון שנגזר על הנאשם בתיק הראשון. קובץ מצורף - ספירת מניין תקופת 90 הימים המצויה בסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו-2006, תחל ממועד הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית לבית-המשפט 2014-09-25
תובע ייצוגי רשאי להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשות מנהלית להשבת כספים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר (סעיפים 3 ו-11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו-2006). סעיף 9 לחוק קובע תקופה בת 90 ימים, שבמהלכה בית-המשפט לא ייזקק לתביעת השבה כנגד הרשות. כמו-כן, סעיף 9(ב) קובע כי רשות מנהלית יכולה לשקול את חוקיות הגבייה ולהודיע לבית-המשפט כי תחדל ממנה, בתוך תקופת 90 הימים. באם יוכח כי הרשות חדלה מגבייה זו, לא תאושר הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. בית-המשפט העליון נדרש לקבוע מהו המועד שלפיו מתחילה תקופת 90 הימים, וכן האם יש למנות את ימי פגרת בי-המשפט במסגרת תקופה זו. בר”מ 7689/13 מינהל מקרקעי ישראל נ’ דהאן (פורסם בנבו, 29.6.2014) קבע בית-המשפט העליון כי המועד הקובע לספירת תקופת 90 הימים הקבועה בסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, הינו מועד הגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית לבית-המשפט. כן נקבע כי אין למנות את ימי פגרת בית-המשפט ככל שעסקינן במועד האחרון בו רשאית הרשות המנהלית לחדול מהגבייה בפועל. אולם, אין למנות את ימי הפגרה בכל הנוגע למועד האחרון בו רשאית הרשות להודיע לבית-המשפט על הפסקת הגבייה. קובץ מצורף - תאגיד יכול לבצע צו שירות לתועלת הציבור ולהיות כפוף לצו מבחן 2014-09-25
חברת נמלי ישראל הועמדה לדין בעקבות זיהום מי הים, בידי קבלן משנה של קבלן משנה של קבלן ראשי של החברה. במסגרת הסדר טיעון הודתה החברה בעבירות לפי חוק למניעת זיהום הים (הטלת פסולת) תשמ”ג-1983, והוסכם כי שאלת ההרשעה של החברה תונח לפתחו של בית המשפט. בערכאה הראשונה נקבע כי עקרונית ניתן להימנע מהרשעת החברה, וכי אין מניעה מהטלת צו שירות לתועלת הציבור או צו מבחן על תאגיד. ערכאת הערעור קבעה כי עקרונית ניתן שלא להרשיע תאגיד, אך מאחר שלא ניתן להימנע מהרשעה ללא צו שירות או צו מבחן, ומאחר שאין אפשרות ישימה ליתן תסקיר שירות מבחן לגבי תאגיד, המסקנה היא שלא ניתן להימנע מלהרשיע תאגיד. ברע”פ 8487/11 חברת נמלי ישראל נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ב-30.7.2012) סקר בית המשפט העליון את הכלל בדבר אי-הרשעה ואת המבחן, שנקבע בהלכת כתב, שקובע מהם שני הגורמים אשר בהתקיימם ניתן להימנע מהרשעה. מסקנת בית המשפט הייתה כי הטעמים להימנעות מהרשעת אדם יכולים להתקיים בשינויים המחויבים גם אצל תאגיד, ומשכך ראוי באופן עקרוני כי האפשרות להימנע מהרשעה תעמוד גם לתאגיד. בהמשך קבע בית המשפט כי הוראות הדין מחייבות הטלת צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור לצורך אי-הרשעה, וכי הטלת צווים אלו על תאגיד הינה אפשרית, ואף מוצדקת מבחינת תכליתה, שכן היא מגוונת את דרכי הענישה באשר לתאגיד, ומאפשרת לבית המשפט – אם ימצא לעשות כן, לבכר את “שיקום” התאגיד אם קיימים שיקולים מהותיים לעידוד התאגיד לקיום החוק מזה וצמצום האפשרות לנזק לו מזה. קובץ מצורף - במצבי חדלות פרעון אין להכיר בעדיפות בנק לגבי שעבוד תיק ניירות ערך שלא שוכלל בדרך של רישום 2014-09-25
בנק המזרחי העמיד לחברת אי.אס.אם הלוואה אשר הובטחה על ידי שעבוד של תיק ניירות ערך סחירים, אך לא נוצר הסכם שעבוד ספציפי על המניות ואף לא נרשם השעבוד ברשם החברות. לימים נקלעה החברה לידי חדלות פרעון כאשר הבנק טוען לעדיפות על פני המפרק מכוח שעבוד שנוצר על ידי סעיף כללי עליו חתמה החברה בתנאי פתיחת החשבון בבנק, שקובע בין היתר כי לבנק זכות שעבוד על כל נכס של הלקוח המצוי בחשבון (“סעיף הסל”). הערכאה הראשונה קבעה כי אין להכיר במעמדו של הבנק כנושה מובטח מכוח אותו משכון שנוצר על ידי “סעיף הסל”. בע”א 1339/12 בנק מזרחי טפחות בע”מ נ’ אי.סי.אם יצרני מיזוג אויר בע”מ (בפירוק) (פורסם בנבו, ניתן ב- 27.04.14), עמד בית המשפט על הבעייתיות בהכרה ביצירת שעבוד על תיק ניירות ערך מכוח “סעיף הסל” בלבד, וזאת לאור העדר התקיימותן המלאה של דרישות גמירות הדעת והמסוימות החוזיות. סעיף 178 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ”ג-1983, מחייב רישום שעבוד על נכסי החברה ברשם החברות לצורך מתן תוקף כלפי צדדים שלישיים. בנסיבות המקרה, לא נרשם שעבוד ברשם החברות כנדרש, ולכן נקבע כי השעבוד שנוצר לא שוכלל כדין ולפיכך אינו תקף כלפי נושים אחרים של החייב ובכללם מפרק החברה. עם זאת, נקבע כי לשעבוד מכוח “סעיף הסל” קיים תוקף במערכת היחסים בין הבנק והלקוח, כך שרשאי הבנק לממש את תיק ניירות הערך באופן עצמאי – ללא צורך בפניה לבית משפט או להוצאה לפועל – בכפוף להוראות חוק המשכון. קובץ מצורף - לבית-המשפט קיימת סמכות להורות על הארכת מעצרו של חשוד שחקירתו הסתיימה, גם בהיעדר הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ”ו-1996 2014-09-25
נוסחו של סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ”ו-1996, קובע כי באם נעצר אדם וחקירתו הסתיימה, ישוחרר ממעצר, אלא אם הצהיר התובע כי עומדים להגיש כנגד העצור כתב אישום ובית-המשפט שוכנע כי קיימת עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים. בבש”פ 4829/17 פלוני נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 8.7.2014) קבע בית-המשפט העליון כי לפי פרשנות תכליתית לרישא של הוראת סעיף 17(ד), יש לבחון באם נתקיימו עילות המעצר של מסוכנות ושיבוש הליכים המנויות בסעיפים 21, 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ”ו-1966. בהתאם, בית-המשפט רשאי להורות על חלופת מעצר בשלב הביניים הקיים בסעיף 17(ד)- שלב בו תם שלב חקירת העצור והוא בחזקת חשוד לפי סעיף 13 לחוק, לבין השלב בו יוחלט להגיש כנגד החשוד כתב אישום והוא יהיה בחזקת נאשם לפי סעיף 21 לחוק. לאור זאת, לבית-המשפט קיימת סמכות להורות על הארכת מעצרו של חשוד שחקירתו הסתיימה, גם בהיעדר הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד). קובץ מצורף - החוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע”ד-2013 2014-09-25
ביום 9 בדצמבר, 2013 התקבל בכנסת החוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, המבוסס על המלצות הוועדה להגברת התחרותיות במשק שהגיעה למסקנה כי ריכוזיות היתר בישראל מעוררת חשש לפגיעה בחוסן המערכת הפיננסית, בתחרות העסקית ואף בציבור החוסכים. לפיכך, מבקש החוק לקדם את התחרות והיעילות בשוק על ידי פישוט מבנה הקבוצות העסקיות הפועלות במשק הישראלי, ביזור השליטה בו ואסדרת אופן הקצאת הזכויות. החוק מתמקד בשלושה מישורי הפעולה מרכזיים. פרק א’ לחוק, עוסק בהסדרת החלוקה של נכסי הציבור לאור שיקולי ריכוזיות כלל-משקית ושיקולי תחרותיות ענפית, המבקשים להגביל את יכולתו של “גורם ריכוזי” לפעול ב”תחום תשתית חיונית”. פרק ב’ לחוק, עוסק בהגבלת השליטה בקבוצות הבנויות בצורה פירמידיאלית והחמרת כללי ממשל תאגידי תקין, שמטרתם להפחית את החשש לפגיעה במשקיעים. פרק ג’ לחוק, מתמקד בהפרדה בין תאגידים ריאליים לבין גופים פיננסיים משמעותיים מתוך הרצון להפיג את החשש ששליטה חופפת תפגע בשיקול הדעת של הגוף הפיננסי כמקצה אשראי לפעילות ריאלית במשק. - חוק ההגבלים העסקיים (תיקון מס’ 14), התשע”ד-2014; חוק קידום התחרות בענף המזון, התשע”ד-2014 2014-09-25
ביום 19 במרץ 2014 התקבלו בכנסת חוק ההגבלים העסקיים (תיקון מס’ 14), התשע”ד-2014; וכן חוק קידום התחרות בענף המזון, התשע”ד-2014. מחד, מבקש “חוק המזון” להסדיר את פעילות הסיטונאים והקמעונאים בענף המזון ובכך למנוע יצירת הסדרים שונים בין ספקים לרשתות שיווק, לבזר את הריכוזיות הגיאוגרפית בשוק הקמעונאי וליצור שקיפות במחירי רשתות שיווק המזון. מאידך, מתמקד התיקון לחוק ההגבלים בצמצום ה”פטור החקלאי” (סעיף 3(4) לחוק), כך שיחול על הסדרים שהצדדים להם מגדלים תוצרת חקלאית רק בנסיבות מאד מסוימות כפי שנקבע בתיקון. “חוק המזון” יוצר הבחנה בין גודל הקמעונאים, ומטיל מגבלות וחובות רחבות על קמעונאים (וספקים) גדולים. בין היתר, נאסר על קמעונאי וספק להתערב במחיר או באופן שבו נמכר מצרך אצל קמעונאי או ספק מתחרה (ס’ 4-7 לחוק); נקבע איסור על ספק וקמעונאי גדול להיות צד לתמחור אסור (ס’ 8 לחוק); עוד נקבע כי הממונה מוסמך למפות אזורי ביקוש לחנויות של קמעונאים גדולים, ולהודיע לקמעונאי גדול שחלקו באזור פלוני עולה נתח שוק מסוים אשר החל ממנו הוא מחויב לקבל אישור הממונה לפתיחת חנות נוספת באזור. בגין הפרת הוראות החוק, יכולת להיות מוטלות על קמעונאים וספקים סנקציות פליליות של מאסר וקנס. - נחקק חוק האוסר עישון באצדיוני ספורט 2014-09-02
ב-7 ביולי 2014, ט’ בתמוז התשע”ד, התקבל בכנסת תיקון 4 לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים וחשיפה לעישון. החוק הרחיב את הגבלה על עישון במקומות ציבוריים. כך שבעקבות התיקון, איסור העישון חל גם באצדטיוני ספורט, למעט מקומות מיוחדים שהוקצו לעישון בידי הנהלת האצטדיון. יוקצו שני אזורים הקטנים מרבע ממספר המושבים באצדיון בהם יהיה מותר לעשן וחדר נפרד לחלוטין ששטחו אינו עולה על רבע מהשטח שהוקצה לציבור להמתנות בהפסקות. - אין להתנות את יציאתו מן הארץ של ערב לנאשם בהליך הפלילי, עד לשובו של הנאשם ארצה. 2014-09-25
עם הגשת כתב האישום כנגד הנאשם, הוגשה בקשה להטלת ערבויות על המשיב ומתן צו עיכוב יציאה מהארץ, לפי סעיפים 44, 46, 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים). זאת בכדי להבטיח כי הנאשם לא יימלט מהארץ. בית-המשפט המחוזי אישר את בקשת הערבות, ובתוך כך קבע כי בני משפחתו של הנאשם יחתמו על ערבות צד ג’. כמו-כן, קבע בית-המשפט המחוזי כי בתקופה שבה יימצא הנאשם בחו”ל, בני משפחתו אשר חתמו על ערבותו, לא יוכלו לצאת מן הארץ עד לחזרת הנאשם ארצה. המדינה ערערה על החלטת בית-המשפט קמא לאפשר לנאשם לצאת מן הארץ בכפוף לתנאי הערבות, וכן טענה כי מגבלת יציאת הערבים עד לשובו של הנאשם ארצה מעוררת קשיי אכיפה. בבש”פ 5474/14 מדינת ישראל נ’ אוחנה (פורסם בנבו, 28.8.2014) קבע בית-המשפט העליון כי החלטת בית-המשפט המחוזי בטלה. בית-המשפט ציין כי אומנם קיימת פרקטיקה לכרוך את יציאתו לחו”ל של ערב בדין האזרחי. כך למשל, במסגרת הליכי הוצאה לפועל ובהליכי פשיטת רגל. יחד עם זאת, בעוד שבדין האזרחי המטרה היא להבטיח את קיומו של תשלום החוב, הרי שבדין הפלילי המטרה היא להבטיח את התייצבותו של הנאשם למשפט. כך למעשה, תשלום הכסף בתחום הפלילי אינו התכלית אלא האמצעי. בנוסף, סעיף 46(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) מורה כי כאשר בית-המשפט קובע את שחרורו של אדם בתנאי ערבות, עליו לעשות זאת “במידה שאינה עולה הנדרש כדי להשיג את מטרות הטלת הערובה.” לאור זאת, בית-המשפט קבע כי עיכוב היציאה מן הארץ של הערבים בהליך הפלילי, עשוי שלא יעמוד במבחני המידתיות, וכן אינו אפקטיבי. קובץ מצורף - לא ניתן להטיל עיקול זמני על זכות לקוח בנק לקבל אשראי בחשבון הבנק המנוהל על ידו 2014-09-25
משה אלבס הגיש תובענה לבית המשפט בה טען כי אברהם שיף הפר הסכם גישור שחייבו לשלם סכומי כסף שונים. לבקשת אלבס הטיל בית המשפט עיקול זמני על כל “הנכסים, הכספים והזכויות” של שיף. בהמשך, הגיש אלבס בקשה לבית המשפט כי יאשר את העיקול שהוטל על מסגרת האשראי בחשבון הבנק, מכיוון ששיף מנהל את עסקיו השוטפים כרגיל, באמצעות מסגרת האשראי הניתנת לחשבונו בבנק ואשר ניתנת לעיקול. בערכאה הראשונה אושרה הבקשה לאישור העיקול על מסגרת האשראי בנימוק שאמנם אין מדובר בזכות שהתגבשה, אך מדובר בזכות בעלת משקל כלכלי שקיימת הסתברות גבוהה למימושה בעתיד. בע”א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע”מ נגד משה אלבס ואח’ (פורסם בנבו, ניתן ב-16.01.2014) קבע בית המשפט העליון, בשונה מבית המשפט קמא, כי הזכות הנתונה ללקוח לקבל אשראי בסכום נתון מאת תאגיד בנקאי בהתאם להסכם מסגרת אשראי שנקשר ביניהם, הינה זכות קיימת ולא זכות עתידית. עם זאת, נקבע כי מדובר בזכות חוזית אשר איננה בת-עיקול לאור מאפייניה השונים, כגון: מדובר בזכות אשר מימושה מגדיל את מצבת חובותיו של הלקוח, ובכך נוגדת את עקרונות דיני העיקול; הזכות לקבל אשראי הינה בעת סממנים אישיים השוללים את היותה עבירה; הטלת העיקול על היתרה הבלתי מנוצלת כופה על החייב נטילת האשראי בפועל. בנוסף, סבר בית המשפט כי מדובר בפגיעה בלתי ראויה בחופש ההתקשרות בהסכמי אשראי, וממילא שוקל הבנק טרם ההחלטה להקצות ללקוח אשראי את מאפייניו האישיים והעסקיים של הלקוח. קובץ מצורף - מערכת הצילום האוטומטי של המשטרה, מערכת א-3, אשר מנפיקה באופן אוטומטי צילומים המכילים נתוני עבירות תנועה, הוכרה כראייה קבילה בבית-המשפט 2014-09-25
בית-המשפט המחוזי, תת”ע (ב”ש) 6359-11-12 מדינת ישראל נ’ סורוקה ואח’ (פורסם בנבו, 1.9.2014) נדרש להכריע לראשונה בשאלת קבילותה של ראיה המופקת ממערכת א-3 המשטרתית. בית-המשפט המחוזי קבע כי מערכת א-3 המתעדת עבירות תנועה באופן אוטומטי ומפיקה תמונה עם נתונים שונים, עומדת בתנאי התקן הישראלי הנדרש לפי סעיפים 8(א), 12 לחוק התקנים, התשי”ג-1953, עומדת בתנאי תקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), התשנ”ז-1997, וכן עומדת ביחס לנתונים הנדרשים לפי סעיף 27א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ”א-1961. לאור זאת, קבע בית-המשפט המחוזי כי ראיה המופקת ממערכת א-3 הינה ראיה קבילה ובעלת משקל ראייתי מלא להליך הפלילי. - בעל מניות בחברת-אם יכול להגיש תביעה בשם חברה המצויה במורד שרשרת ההחזקות – “תביעה נגזרת מרובה” 2014-09-25
שמואל שקדי הינו בעל מניות בחברת הנדל”ן הציבורית, אינטרקולוני. באחד הפרויקטים בטיפולה, הוחזק המגרש שעליו נבנה הפרויקט על ידי חברה “נכדה” של אינטרקולוני. שקדי סבר כי נוכח הפרויקט מתעוררות תהיות רבות המצביעות על רווחים עצומים שהשיא מנכ”ל חברת אינטרקולוני על חשבון החברה הנכדה, ולכן הגיש לבית המשפט בקשה מכוח סעיף 198א בחוק החברות, לגילוי מסמכים לפני הגשת תביעה נגזרת. בערכאה הראשונה נקבע כי אין מניעה עקרונית מלאפשר הגשת תביעה נגזרת גם בגין חברות נוספות בשרשרת ההחזקה, ובלבד שמתקיימת “שרשרת של שליטה” בין החברות. ברע”א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע”מ נ’ שמואל שקדי (פורסם בנבו, ניתן ב-27.08.2012) דן בית המשפט בשאלה האם יש להכיר בתביעה נגזרת “מרובה” במשפט הישראלי. במסגרת זו, נסקרו פסיקות קודמות, עמדות שהובעו בספרות ואף משפט משווה אשר הצביעו כולם על כך שראוי להכיר במוסד זה גם בדין הישראלי. על אף שבחוק החברות עוגן הסדר הנוגע לתביעה נגזרת, קבע בית המשפט כי אין מדובר בהסדר שלילי מכיוון שתכלית החוק היא לפתור את הבעיה המתעוררת כאשר אורגני החברה אינם רוצים או מסוגלים למצות את הסעדים המשפטיים בשמה, והדבר תקף גם בנושא של תביעה נגזרת “מרובה”. עוד ציין בית המשפט כי תביעה נגזרת הינה, למעשה, מקרה פרטי של הרמת מסך “חלקית” המאפשרת לייחס את זכות התביעה לבעל מניות והדבר אפשרי אף במסגרת אשכול חברות. נקודת מבט נוספת היא לראות בחברה הבת כנכס של החברה האם ומכאן שכל פגיעה בחברה הבת או בנכסיהּ עשויה להוביל לפגיעה בערכו של הנכס של חברת האם ולירידה בשווייה. עם זאת, קבע בית המשפט כי על מנת שתתאפשר הגשת תביעה נגזרת “מרובה” תידרש התקיימותה של שליטה, בין אם על ידי החזקה בחמישים אחוזים או יותר ממניות החברה, ובין אם מתקיים מבחן השליטה בהתאם לנסיבות המקרה. קובץ מצורף - ככל שניתן לבטל בנפרד רכיב מסוים בתוך הזמנה אחת, יש לראותו כעסקה נפרדת לצורך גביית דמי ביטול
צמח הזמין שני כרטיסי טיסה באתר האינטרנט של חברת “אל-על”. בסמוך לאחר מכן, ביטל את העסקה והתבשר על ידי החברה כי עליו לשלם דמי ביטול עבור כל אחד מן הכרטיסים. על רקע זה, הגיש המערער בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד החברה בגין הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן, ובפרט סעיף 14ה(ב) הקובע כי דמי ביטול עסקה יהיו בשיעור שלא יעלה על 5% ממחיר העסקה הכולל, או 100 ₪, לפי הנמוך מביניהם. בערכאה הראשונה נדחתה הבקשה ונקבע כי אל על הייתה רשאית לפעול באופן האמור, הן בשל מטרת דמי הביטול לפצותה על הפסדים אפשריים והן משום אופיו המיוחד של כרטיס הטיסה כחוזה למתן שירות אישי. בטרם התקבלה ההכרעה בערעור, ניתן פסק דין בבית המשפט העליון בעניין “גוליבר” שם נקבע כי הזמנה אחת במועד אחד על ידי צרכן אחד תישא בחיוב אחד של דמי ביטול. בע”א 7187/12 ליאור צמח נ’ אל על נתיבי אויר לישראל (פורסם בנבו, ניתן ב-17.08.2012) סקר בית המשפט את חוק הגנת הצרכן ותכליותיו, וציין כי זה נועד לתקן את היעדר הסימטריה שבין העוסק לצרכן באמצעות הוראות המגנות באופן מובהק על האינטרסים של האחרון. ברם, לשונו של סעיף 14(ה)(ב)(1) האמור מלמדת כי ניתן לכאורה לראות בכל כרטיס טיסה כ”חוזה” נפרד, שכן המזמין הוא צרכן לאורך כל הדרך (ממעמד הרכישה ועד קבלת השירות), וגם הנוסעים האחרים בהזמנה הם לכאורה צרכנים מרגע קבלת השירות. באשר למונח “חוזה” – כל כרטיס טיסה הוא חוזה ולכן בגין ביטולו של כל כרטיס יש לשלם דמי ביטול, כאשר כרטיסיהם של הנוסעים האחרים בהזמנה הם “חוזה לטובת צד ג'”. אשר לשאלה, כיצד ניתן לקבוע לאילו רכיבים תפורק עסקה נתונה, סבר בית המשפט כי המבחן הוא: ככל שניתן לבטל רכיב מסוים בתוך הזמנה אחת באופן נפרד, יש לשלם דמי ביטול בגין כל רכיב ואין נפקות לכך שהביטול נעשה באופן נפרד או בצוותא חדא. עוד הוסיף בית המשפט כי תוצאה פרשנית זו עולה בקנה אחד גם עם תכליתם של דמי הביטול. לאור האמור, קבע בית המשפט כי מאפייני העסקאות והמגמה הכללית של דיני הגנת הצרכן אינם מובילים למסקנה הפרשנית שהתקבלה בעניין גוליבר ולכן הייתה רשאית אל על לגבות דמי ביטול בגין כל כרטיס טיסה בנפרד. קובץ מצורף - אמות מידה לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין שליחת הודעות דואר אלקטרוני המכילות “דבר פרסומת” 2014-09-25
חזני, אשר בשימושו 13 כתובות דואר אלקטרוני, הגיש נגד הנגבי תובענה כספית לפיצוי בסך 27,000 ₪ (1000 ₪ בגין כל הודעה) ולפיצוי בסך 3,000 ₪ בגין הטרדה, פגיעה בפרטיות ועגמת נפש, בטענה שהמשיב אחראי למשלוח 27 הודעות דואר אלקטרוני המכילות “דבר פרסומת”, כהגדרתו בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ”ב-1982, לתיבות הדואר האלקטרוני שבשימושו. בערכאה הראשונה נפסק למערער פיצוי בסך של 1,000 ₪ בלבד. הערעור על פסק הדין נדחה ואף נקבע כי על המערער היה להקטין את נזקו באמצעות שליחת בקשה למפרסם להסיר את כתובות הדואר האלקטרוני שלו מרשימת תפוצה שכתובתו נכללה בה בלא שביקש זאת. ברע”א 1954/14 חזני נ’ הנגבי (פורסם בנבו, ניתן ב-04.08.2012) סקר בית המשפט בהרחבה את התחום הטכנולוגי הקשור לשליחת מסרים פרסומיים וכן את ההשפעות השליליות הרבות של שליחת המסרים הפרסומיים בעולם המודרני. בבואו של בית משפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בגין שליחת הודעות דואר אלקטרוני המכילות “דבר פרסומת” עליו להתייחס לשני שיקולים עיקריים: ראשית, נסיבות ביצוע ההפרה, ובתוך שכך: תוכן הפרסום, התנהגות המפרסם (הנתבע), הרווח הצפוי מהפרסום, מספר הודעות הפרסומת שנשלחו, מספר הפעמים שנתבקשה הסרה ושיקולים דומים אחרים; שנית, השיקול בדבר עידוד הגשת תביעות יעילות, במסגרתו יש להתייחס לעלויות ניהול ההליך ביחס לתועלת שתופק ממנו כך שייפסק גמול מיוחד בגין טרחתו בהגשת התביעה. בפרט, נקבע כי חזני זכאי לפיצוי בסכום של 10,000 ₪ בגין שליחת 27 הודעות בניגוד לחוק וכן סך של 15,000 ₪ בגין הוצאות ניהול ההליך (שלוש ערכאות). קובץ מצורף - תלמידים חרדים לא יחויבו בלימודי ליבה 2014-09-25
בשנת 2010 פנו העותרים לבג”ץ בבקשה לקבוע כי חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, אשר מקנה למוסדות חינוך חרדיים פטור מלימודי ליבה, ועם זאת קבוע שהם יתוקצבו בשיעור של 60% מתקצוב של תלמידים הלומדים במוסדות חינוך על-יסודיים במסלול לימודים עיוני, אינו חוקתי. זאת, משום שהפטור מלימודי הליבה פוגע ביכולת ההשתלבות של ילדים חרדיים בחברה ובשוק העבודה, ולכן פוגע בזכויותיהם החוקתיות לכבוד האדם ולחופש העיסוק. בג”ץ, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, דחה את העתירה ברוב של שבעה שופטים מול שניים, וקבע כי על אף שלא ניתן להתעלם מתרומתם של לימודי ליבה תיכוניים להשתלבות בחיי החברה והמשק, אין בכך כדי להראות שהחוק פוגע בזכות חוקתית. נשיא בית המשפט, השופט אשר גרוניס, קבע העותרים כי העותרים ביקשו לקדם אינטרס ציבורי כללי, ולא להגן על זכותו של הפרט. לעניין זה קבע כי העתירה הוגשה בלא תשתית עובדתית מספיקה לצורך ביסוס טענת הפגיעה בזכויות החוקתיות. לבסוף קבע כי גם אם הקשיים שבהם נתקלים חברי הקהילה החרדית ברצותם להשתלב במעגל העבודה הם בבחינת בעיה חברתית, לא מדובר בהכרח בסוגיה חוקתית. במסגרת הדיון נדונה גם השאלה אם הזכות לחינוך היא זכות חוקתית ואם החוק פוגע בה פגיעה בה בלתי מידתית. השופטים נאור, פוגלמן ארבל, חיות, ג’ובראן ורובינשטיין קבעו כי הזכות לחינוך, במובנה הבסיסי, היא זכות חוקתית. השופט הנדל קבע כי רק היבטים מסוימים של הזכות, אשר עומדים בגרעין כבוד האדם וחירותו, ייחשבו לזכות יסוד חוקתית. עם זאת, רוב השופטים קבעו כי בעתירה האמורה לא הוכחה פגיעה בזכות לחינוך. השופטים עדנה ארבל וסלים ג’ובראן היו בדעת מיעוט וסברו כי יש לקבל את העתירה. קובץ מצורף - בג”ץ דחה עתירות נגד ועדות הקבלה בישובים קהילתיים 2014-09-25
בג”ץ, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, דחה את העתירות נגד “חוק ועדות הקבלה” (החוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס’ 8)) שהגישו ב-2011 ארגוני זכויות אדם, ברוב של חמישה נגד ארבעה שופטים. החוק מאפשר לוועדות הקבלה ביישובים קהילתיים לסנן מועמדים למגורים באמצעות קריטריונים שייקבעו בתקנון היישוב, וקובע רשימת עילות בגינן רשאית ועדת הקבלה לסרב לקבל מועמד ליישוב, ובהן, קביעה כי המועמד אינו מתאים לחיי חברה בקהילה או כי אינו מתאים למרקם החברתי-תרבותי של היישוב הקהילתי. בצד זאת קובע החוק כי אסור לוועדת הקבלה לדחות מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית. בג”ץ קבע כי העתירות אינן “בשלות” להכרעה, בטענה כי “טרם התברר כיצד החוק ייושם הלכה למעשה”, וכי בית המשפט לא יעסוק בבירורן של טענות היפותטיות ותיאורטיות. לצד זאת נקבע כי לאחר יישום החוק, כאשר יתקבל מידע רחב על יישומו הלכה למעשה, יוכלו בעלי הדין להעלות את טענותיהם בשנית. השופטת בדימוס עדנה ארבל והשופטים סלים ג’ובראן ויורם דנציגר, בדעת המיעוט, סברו כי השיקולים הצריכים לעמוד בפני ביהמ”ש בבואו לבחון טענת אי בשלות הם עצמת הפגיעה שעלולה להיגרם לפרט אם לא תבורר העתירה וקיומו של הליך חלופי לבירור יעיל יותר של הטענות. במקרה דנן סברו כי העתירות בשלות להכרעה. לגופו של עניין סברו שופטי המיעוט כי יש להורות על בטלות הסעיפים בחוק שמאפשרים לסרב לקבל מועמד ליישוב בעילה של חוסר התאמה לחיי החברה בקהילה ובעילה של חוסר התאמה למרקם החברתי-תרבותי של היישוב הקהילתי, בשל אי-עמידתם בתנאי פסקת ההגבלה. השופט ניל הנדל, גם הוא בדעת מיעוט, סבר שמרבית השאלות בעתירות אינן בשלות להכרעה. בצד זאת סבר כי יש להורות על ביטול הסעיף הקובע את הרכב ועדת הקבלה, אשר מעניק רוב לבני היישוב הקהילתי אליו מבקש המועמד להתקבל. זאת משום שלטענתו, בהרכב זה קיימת בעייתיות מובנית וסכנה ממשית להפליה בלתי מודעת ולפגיעה בשוויון, אשר אינן עומדות בפסקת ההגבלה. קובץ מצורף - דין תיקון מס’ 4 לחוק למניעת הסתננות – בטלות 2014-09-25
ב- 16.9.2013פסק בית המשפט העליון בהרכב מורחב של 9 שופטים כי תיקון מספר 3 לחוק למניעת הסתננות אינו חוקתי ודינו בטלות. בעקבות פסק הדין חוקקה הכנסת תיקון חדש לחוק, אשר אפשר את הקמת מתקן חולות, וקבע חובת התייצבות במתקן שלוש פעמים ביום, וכן חובת לינה במתקן. בבג”ץ 7385/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית ואח’ נ’ ממשלת ישראל (טרם פורסם, ניתן ב- 22/9/2014) דן בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של 9 שופטים, בשתי עתירות במאוחד: האחת (בג”ץ 8425/13) תקפה את חוקתיות החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס’ 4 והוראת שעה) בשל פגיעתו בזכויות המסתננים. העתירה השנייה (בג”ץ 7385/13) תקפה בעיקרה את אופן יישומו של התיקון, בטענה כי המדינה אינה עושה די כדי להבטיח את זכויותיהם ושלומם של תושבי דרום תל-אביב נוכח תופעת ההסתננות. בית המשפט דחה את העתירה השנייה וקיבל את העתירה הראשונה, בקבעו כי ההסדרים שקבע התיקון החדש לחוק – סעיף 30א לחוק ופרק ד’ לחוק – פוגעים בזכות המסתננים לכבוד ולחירות בצורה מהותית, עמוקה ויסודית, ואינם עומדים בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ברוב של שישה שופטים מול שלושה הורה בג”ץ לבטל את סעיף 30א בחוק, אשר התיר לעצור ללא משפט לשנה את מי שנכנס לישראל בלי היתר לאחר חקיקתו, וקבע תחתיו יחול ההסדר הקבוע בחוק הכניסה לישראל. שופטי הרוב קבעו כי החזקה במשמורת פוגעת בזכות לחירות ובזכות לכבוד, ופנו לבחון את עמידת הפגיעה במבחני פסקת ההגבלה. ביחס לתכלית החוק, קבע בית המשפט כי התכלית שעניינה “מיצוי אפיקי יציאה מהארץ” ראויה כשלעצמה, אולם התכלית השנייה, שעניינה “מניעת הישנות תופעת ההסתננות”, היא תכלית הרתעתית במהותה ועל כן מעוררת קושי. ביחס למידתיות החוק קבע בית המשפט כי מתקיים קשר רציונאלי בין החזקה במשמורת לבין מניעת הישנות תופעת ההסתננות, אולם הביע ספק אם המשמורת אמנם מקדמת את יציאתו מן הארץ של מי שאין אפשרות להרחיקו. ביחס לקיומו של אמצעי שפגיעתו פחותה קבע בית המשפט כי אף שקיימים אמצעים כאלה, לא ניתן להצביע על אמצעי חלופי שפגיעתו פחותה אשר יגשים את תכליות החוק במידה דומה של אפקטיביות להחזקה במשמורת. לבסוף, בית המשפט קבע כי התועלת היחסית שבחוק אינה מקיימת יחס מידתי ראוי למול שלילתה הממושכת של הזכות לחירות. הנשיא גרוניס והשופטים הנדל ועמית בדעת מיעוט התנגדו לביטול סעיף זה. ברוב של שבעה שופטים מול שניים הורה בג”ץ לבטל את פרק ד’ לחוק, שאפשר את הקמת מתקן חולות, והורה לשחרר את כל מי שנשלחו אליו בתוך 90 יום. כן נקבע כי עד לסגירת המתקן תבוטל חובת מבקשי המקלט השוהים בו להתייצב לרישום נוכחות בצהריים. ביחס לתכליות פרק ד’, קבעו שופטי הרוב כי התכלית הנוגעת ל”מתן מענה לצורכי המסתננים” ראויה היא. בצד זאת עמד בית המשפט על האפשרות שלפרק ד’ לחוק תכלית נוספת, נסתרת, ובעייתית, של עידוד עזיבה “מרצון”. בבחינת הסדרי פרק ד’ לגופם, מצאו שופטי הרוב כי ההסדר הדורש התייצבות שלוש פעמים ביום פוגע בזכות לחירות ובזכות לכבוד באופן שאינו מידתי. עוד קבע בית המשפט כי העדרן של הוראות המגבילות את משך השהייה במרכז השהייה או קובעות עילות לשחרור ממנו מעצים את הפגיעה בזכות לחירות, ופוגע פגיעה עצמאית בזכות לכבוד, באופן שאינו מידתי. ההסדר שעניינו סמכות מינהלית להעביר מסתנן למשמורת נמצא ככזה הפוגע הן בזכות לחירות, הן בזכות להליך הוגן, בשל העובדה שלהחלטת הרשות המינהלית לא נלווית ביקורת שיפוטית יזומה. נמצא כי פגיעה זו אינה מידתית. לבסוף, נקבע כי פרק ד’ לחוק כמכלול אינו מידתי גם נוכח הצטברותם של ההסדרים הבלתי חוקתיים המרכיבים אותו. הנשיא גרוניס והשופט הנדל בדעת מיעוט סברו כי יש לבטל רק את חובת ההתייצבות השנייה (בצהריים), ולהותיר על כנה את חובת ההתייצבות בבוקר ובערב. קובץ מצורף - על בתי המשפט למסור מידע באשר למספר התיקים הפתוחים של כל שופט 2014-09-25
בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים חייב את הנהלת בתי המשפט למסור לעיון עיתון דה-מרקר והעיתונאית הילה רז מידע בדבר מספר התיקים הפתוחים הנידונים בפני שופטי בית המשפט העליון ובפני שופטי בתי המשפט המחוזיים, וכן באשר למשך הזמן שחלף מאז נפתח כל תיק. זאת, תוך ציון שמות השופטים. המדינה ערערה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, בטענה כי מסירת מידע פרסונלי מהסוג שהתבקש עלולה לפגוע באמון הציבור ובעצמאות השיפוטית, ומכאן לשבש, באופן קרוב לוודאי, את תפקוד המערכת. משכך, לטענת המדינה, בהתאם לסעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע, לא חלה עליה חובה למסור את המידע. בעע”מ 3908/11 מדינת ישראל הנהלת בתי המשפט נ’ עיתון דה מרקר עיתון הארץ בע”מ (טרם פורסם, ניתן ב- 22/9/2014) דחה בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים בהרכב מורחב של שבעה שופטים את הערעור, וקבע כי על המדינה למסור את המידע לעיתון דה-מרקר ולעיתונאית הילה רז, שכן חוק חופש המידע חל עליו. בית המשפט, מפי השופטת ארבל, קבע כי על אף שיש ממש בטענת המדינה כי אין במידע המבוקש כדי ליצור תמונה מהימנה של העומס על המערכת או על השופטים עצמם, וכי הוא אינו נותן ביטוי לגורמים העשויים לגרום להתמשכות הטיפול בתיק, לא קיימת ודאות קרובה לשיבוש בתפקוד מערכת בתי המשפט כתוצאה ממסירת המידע, לו טענה המדינה. בית המשפט ציין כי נתן בהחלטתו משקל לזהות הצדדים: המידע שהתבקש הוא אודות הרשות השופטת, שבשל השפעתה הרבה על הפרט ועל המדינה קיים אינטרס ציבורי ברור בהכרת פעילותה. לעניין זה קבע כי שקיפות פעולת בתי המשפט אינה רק מערכתית, אלא גם פרסונלית. מנגד, מבקשי המידע עשו כן לשם מילוי תפקידם העיתונאי, שפעילותם ופעילות כלי התקשורת היא ערובה לקיומה של חברה חופשית ומתוקנת. בית המשפט קבע כי על-מנת לאפשר למדינה להיערך, חובת מסירת המידע תחול ביחס לסיום שנת המשפט 2015. לעניין זה, השופט דנציגר סבר יש להורות על גילוי המידע כבר ביחס לשנת המשפט תשע”ד. השופט הנדל, בדעת מיעוט, סבר כי יש לקבל הערעור, בשל החשש שפרסום המידע הפרסונלי יפגע ביעילות עבודתם של שופטים רבים ושל מערכת השפיטה בכללותה. השופט רובינשטיין סבר כי יש לקבל הערעור באופן חלקי, כך שתחילה יפורסם מידע אודות בית המשפט העליון, ובהתאם לקחים שיופקו, ניתן יהיה להחליט אם להחיל את חובת פרסום המידע גם על בתי המשפט המחוזיים. קובץ מצורף
