גליון מספר ה’3-עדכונים
- אין סמכות לבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין להאריך תקופת תנאי בעונשי השעיה 2009-08-20
המערער הורשע בבית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה בעבירות שונות והוטל עליו עונש של 9 חודשי השעיה בחופף לעונשי השעיה אחרים שהוטלו עליו עד אותה עת וכן תשלום פיצויים. בית הדין דחה בגזר הדין את טענת המערער כי יש בידי בית הדין הסמכות להאריך תקופת התנאי של עונש השעיה שתלוי ועומד כנגדו. על ההחלטה הגיש ערעור שנדחה על ידי בית הדין הארצי. ומכן הערעור לבית המשפט העליון. המערער טען הן כנגד ההרשעה והן כנגד העונש. לעניין העונש טען המערער כי הערכאות דלמטה שגו בקביעתן כי הן אינן מסמכות להאריך עונש השעיה על תנאי שהיה תלוי כנגדו. המערער טען כי העדר הוראה מפורשת בעניין אינו מהווה הסדר שלילי, בנוסף טען המערער לאפליה כיוון שאדם שנענש על עבירה לפי חוק העונשין, תשל”ז-1977 זוכה להגנת סעיף 56 לחוק זה המאפשר הארכת תקופת התנאי, כן טען המערער כי בדינים משמעתיים כגון משטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר קיימת אפשרות להארכת עונש על תנאי. בנוסף טען המערער לפגיעה בחופש העיסוק. בית המשפט העליון בעל”ע 2972/06 עו”ד אהוד כספי נגד לשכת עורכי הדין – ועד מחוז חיפה (מיום 12.8.2009) קבע כי לבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין אין סמכות להאריך תקופת תנאי בעונשי השעיה כיון שאין מדובר בלקונה חקיקתית אלא בהסדר שלילי. זאת בהתבסס על סעיף 68ב לחוק לשכת עורכי הדין,התשכ”א-1961, ומהשוואת החוק להסדרים בחוקים אחרים המעניקים לערכאה השיפוטית סמכות להארכת תקופת תנאי, וכן בהתבסס על תכליות החוק. - החסינות המוענקת לפרסומי לשון הרע במהלכו של דיון שיפוטי לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע התשכ”ה-1965 היא מוחלטת 2009-08-27
המשיב הגיש כנגד המערער תביעת לשון הרע בגין התבטאויות שהשמיע כנגדו האחרון במסגרת הליך שיפוטי. בית המשפט המחוזי קבע כי ההגנה המשפטית במסגרת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע התשכ”ה-1965, הקובעת כי פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון הינה פרסום מותר, מסויגת במקרים שבהם נעשה הפרסום בזדון וברשעות ושאין הוא קשור להליך השיפוטי. על החלטה זו הוגש ערעור. בית המשפט העליון ברע”א 1104/07 עו”ד פואד חיר נגד עו”ד עודד גיל (מיום 19.8.2009) קיבל את הערעור ברוב דעות (וכנגד דעתו החולקת של השופט א’ רובינשטיין) וקבע כי הדין המצוי אינו מסייג את החסינות שלפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ”א-1965. בית המשפט ציין כי הגבלה שהייתה קיימת בעבר הוסרה ממנו מפורשות וכי בית המשפט אינו רשאי לפרש את החוק בניגוד ללשון החוק ולתכליתו כפי שעולה מכוונת המחוקק, פרשנות שאף עלולה לפגוע במסגרת של חופש הביטוי. - העברת כספים על ידי הממשלה לרצועת עזה איננה פעולה האסורה לפי “חוק איסור ממון טרור” 2009-09-25
עמותת הפורום המשפטי למען ארץ ישראל עתרה כנגד ראש הממשלה, שרים בממשלה ונגיד בנק ישראל בבקשת כי בית המשפט ימנע את העברתם של 175 מיליון שקלים מהבנקים באזור יהודה ושומרון לרצועת עזה. וזאת בטענה כי העברה זו מנוגדת לחוק איסור מימון טרור, תשס”א-2005, כי לא מתקיים החריג לאיסור בסעיף 9(ב) לחוק. וכי החלטה זו איננה סבירה באופן קיצוני. בית המשפט דחה בקשה זו בפה אחד. בשל מספר נימוקים. ראשית, האיסורים הקיימים בסעיפים 8-9 לחוק מחייבים יסוד נפשי של מודעות כי הפעולות ברכוש נועדו להשיג מטרה של קידום מעשה טרור או מימון פעילות של ארגון טרור, יסוד נפשי זה איננו מתקיים אצל ראש הממשלה וחברי הממשלה. שנית, החוק איננו מכוון או יכול למנוע פעולות של הממשלה שמטרתן לממש מדיניות שעניינה קידום אינטרס הציבור. ועמידה בחובתה של ישראל כלפי תושבי האזור במישור ההומנטירי במסגרת המשפט הבינלאומי. לבסוף, קבע בית המשפט כי אין מקום להתערבות שיפוטית למניעת פעולה זו לפי עילות ביקורת שיפוטית כלליות על מעשי הממשלה הנובעות מתוקף המשפט הציבורי. - הגשת בקשה להעברת בורר מתפקידו אינה מעכבת את הליכי הבוררות באופן אוטומאטי 2010-10-22
ברע”א 5418/10 ישראל דז’לושינסקי נ’ אפרים קליין (טרם פורסם, מיום 14.10.2010) נידונה במסגרת אמרת אגב של השופט דנציגר, השאלה האם הגשת בקשה לבית המשפט המוסמך להעברת הבורר מתפקידו מעכבת באופן אוטומאטי את המשך הליכי הבוררות. כאשר מוגש ערעור בגין סירובו של שופט לפסול עצמו בהליך אזרחי, חלה תקנה 471(ג)(א) לתקנות סדר-דין אזרחי, התשמ”ד-1984 המחייבת את השופט להפסיק את הדיונים בתיק, אלא אם נקבע אחרת. בית המשפט ציין כי אמנם, תקנה 2 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ”ט-1968 מחילה את תקנות סדר הדין האזרחי על הליך הבוררות בבית-המשפט, ולכן לכאורה הוראת העיכוב חלה. עם זאת קבע בית המשפט כי הוראת סעיף 18 לחוק הבוררות, התשכ”ח-1968 הקובעת כי הגשת בקשה לבית המשפט בקשר לבוררות “אין בה כדי לעכב את מהלך הבוררות”, גוברת הן מכוח היותה חקיקה ראשית והן מכוח היותה “דין מיוחד” המניח בבסיסו תכליות מיוחדות. ומכאן, שבהיעדר הנחייה מפורשת מאת השופט/ת או הבורר/ת, אין מתעכב הליך הבוררות באופן אוטומאטי. - הכרעה בין הגישה לפרשנות כפי שנקבעה בהלכת אפרופים לבין גישתו החולקת של השופט דנציגר בנוגע לפרשנות הוראות סותרות בחוזה 2010-10-22
המערערת היא גרושתו של המשיב. בהסכם הגירושין שניתן לו תוקף של פסק דין נדונה סוגיית חלוקת הרכוש בין בני הזוג. נקבע כי חלוקת הרכוש בין בני הזוג תיעשה באופן שוויוני שעל פיו הדירה תימכר בסכום שלא יפחת מ 470.000$ והאישה תקבל מחצית הסכום. לאחר מכירת הדירה התעוררה מחלוקת בין הצדדים לאור העובדה שהדירה נמכרה בשווי של 528.000$ ולאישה נמסר סכום של 235.000$ בלבד שמשקף מחצית מהסכום שנקבע בהסכם עצמו ולא לפי מה שנעשה בפועל. מכאן שהמחלוקת שעלתה בין בני הזוג נוגעת לעניין פרשנות ההוראות בהסכם הגירושין. ברמש (י-ם) 4044-10 פלונית נ’ פלוני (מיום 18.10.2010), דן ביהמ”ש בפרשנות החוזה או הסכם הגירושין על פי הגישות השונות שננקטו בפסיקתו של בית המשפט העליון. על פי גישתו של השופט ברק בעניין אפרופים נקבע כי יש להתייחס לכל הוראה ומסמך באופן רחב יותר. אין להסתפק בפירוש המילולי בלבד ויש לתת את הדעת גם לנסיבות החיצוניות שהביאו לכריתת החוזה. לגישה זו ניתן למצוא תימוכין בפס”ד מגדלי הירקות ובפסיקה נוספת שהייתה לאחר מכן. על פי גישה זו הסכם הגירושין שנכתב בין הצדדים מושתת על עיקרון השוויון לכן ישנו צורך לפרש את ההסכם כך שהאישה תקבל את מחצית הסכום שבו נמכרה הדירה. מנגד, בשנתיים האחרונות החלה להתפתח מגמה שונה בפסיקה היא גישתו של השופט דנציגר שלפיה בעת פרשנות חוזה יש להיצמד ככל האפשר לאומד דעת הצדדים. רק בהיעדרותה של האחרונה ניתן לפנות לנסיבות החיצוניות ולהיעזר בהן דבר שצריך להתקיים במקרים מעטים ביותר. גישה זו של השופט דנציגר מצאה לה תימוכין בגישתה של פרופ’ ג’ שלו. קביעתו של ביהמ”ש במקרה זה הייתה שיש לקבל את בקשת רשות הערעור שהוגשה. בית המשפט קבע שלמרות גישתו של השופט דנציגר יש לפרש את הסכם הגירושין הן לפי אומד דעת הצדדים והן לפי עיקרון השוויון שעומד בבסיסו של ההסכם. - פרקטיקה רפואית מקובלת בארץ זרה אינה יכולה כשלעצמה לסתור את חזקת הפרקטיקה המקובלת בארץ 2010-10-22
בע”א 2087/08 אורלי מגן נ’ שירותי בריאות כללית (טרם פורסם, מיום 12.8.2010) עמדה שאלה בדבר התקיימות יסוד ההתרשלות בנוגע לטיפול בחומר הרדמה אשר היה מצוי בשימוש בישראל באותה תקופה. עיקר הפרשה עסק בהליך הרדמה שעברה אמה של המערערת לפני כשלושים שנה בישראל. במהלך הטיפול נעשה שימוש בחומר הרדמה אשר אמנם היה בגדר “פרקטיקה מקובלת” בישראל, אך בניגוד לכך,חומר זה מעולם לא הותר לשימוש בארה”ב בשל הסיכון הכרוך בו, ותקופה קצרה לאחר מכן הופסק השימוש בו גם בישראל.אמנם הלכה היא, כי לא ניתן לבחון או להשוות סטנדרטים של סבירות בטיפול רפואי מלפני שלושים שנה לאלו של היום, ועצם העובדה שהשימוש בחומר הופסק לאחר זמן מה אינה יכולה להוות מכשול לחזקת הפרקטיקה המקובלת דאז. עם זאת, עוד באותה תקופה ממש, הקהילה הרפואית בארה”ב, המהווה מקור חשוב ומשמעותי לנוהג וידע רפואי מתקדם אז וגם היום, ראתה בחומר זה כמסוכן ואסור לשימוש. בית המשפט העליון, מפי השופט הנדל, קבע כי אמנם הרפואה בישראל נותנת חשיבות לידע ולפרקטיקה המקובלת בתחום בארה”ב,אך תשתית התקשורת והטכנולוגיה באותה תקופה לא אפשרו לידע להגיע מארץ לארץ באותה קלות כמו היום עד כדי שיתאפשר לראות בה כסטנדרט מקובל של זהירות. בנוסף לכך, גם אם ניתן יהיה לראות בה ככזאת, מחלוקת בין אסכולות רפואיות בנוגע לטיפולים מסוימים וסיכונם היא עובדה מוכרת ועל כן ניתן לראות בפרקטיקה המקובלת בישראל כמקימה סטנדרט עצמאי אשר לא בקלות יהיה מושפע מהמתרחש במדינות הים. יש לציין, כי השופט ריבלין הוסיף בדעת מיעוט, כי למעשה ייתכן שניתן היה לראות בחוסר עירנותם של הרופאים לפרקטיקה הנוהגת בחו”ל כהתרשלות. לא ניתן לדידו להתעלם מפרקטיקה הנוהגת במקומות הנחשבים כ”פסגת הידע” בתחום, ואף המגבלות הטכנולוגיות אשר כביכול פגעו בזמינותו של הידע המקובל אז, אינן מציבות קושי כה מהותי ביחס לאינטרס החשוב שבחיי אדם ומתן טיפול רפואי נכון. - קבילותם של זיכרונות מודחקים ומשקלם הראייתי 2010-10-22
בע”פ 5582/09 פלוני נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם, מיום 20.10.2010) בית המשפט העליון זיכה פה אחד מחמת הספק, אב שהורשע בבית המשפט המחוזי באינוס בתו בהיותה קטינה. המתלוננת טענה כי רק בגיל 23 עלה לתודעתה כי האב הוא שפגע בה מינית וכי זיכרונה עלה בהדרגתיות באמצעות “טריגרים” שונים, כגון פגיעה מינית שחוותה מידיד של אביה וחוות דעתם של מטפלים שונים אשר קשרו את אביה לבעיות הנפשיות מהן סבלה. בית המשפט דן במשקלם של זיכרונות מודחקים שבהם להבדיל ממקרים אחרים, לקורבן העבירה הבגיר אין זיכרון רציף ונגיש להתעללות המינית שבוצע בו בקטנותו. הדברים הודחקו ונשכחו עד שהגיחו אל המודעות שנים רבות לאחר העבירה הנטענת. השופט עמית ציין כי מקרה זה הוא הראשון מסוגו שמגיע לבית המשפט העליון במסגרת הליך פלילי, וקבע כי ככלל זיכרונות מודחקים הם קבילים. בצד האמור קבע בית המשפט מספר מבחנים, המהווים רשימה פתוחה, אותה על בית המשפט לבחון בבואו להכריע בתקפותם של זיכרונות מודחקים: מטרת התהליך הטיפולי, החשש מסוגסטיה, תיעוד על ידי המטפל, הכשרת המטפל ומקצועיותו, עדויות מומחים מטעם הצדדים וקיומן של ראיות תומכות. בנסיבות המקרה דנן קבע בית המשפט כי קיים ספק בעדותה של המתלוננת המבוססת על זיכרונות מודחקים שקשה להכריע האם הם אמיתיים או כוזבים. המומחים מטעם התביעה היו אנשי מקצוע שטיפלו במתלוננת ולא מומחי תביעה חיצוניים ובית המשפט פסק שכל אלה מכרסמים בדיות ואיכות הראיות מטעם המדינה. קובץ מצורף - הגדלת תשלום דמי ביטוח לאומי לאוכלוסייה מסוימת לתקופה קצובה אינה מס מוסווה והיא חוקתית 2010-10-22
בעקבות המשבר הכלכלי האחרון, ועל מנת לאפשר למשק לחזור לצמיחה חיובית, נחקק חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009-2010), התשס”ט-2009. סעיף 142(א) בחוק מכפיל את תקרת ההכנסה, שלפיה משולמים דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות, לתקופה של 17 חודשים, וזאת על מנת לממן את הקיצוץ בתקציב המוסד לביטוח לאומי. העותרות, לשכות שחבריהן נפגעים מהחוק (בעלי הכנסה שנעה בין 40 אלף ₪ ל-80 אלף ₪), פנו לבית המשפט בבקשה לבטל את החוק מפאת פגמים בתכלית החוק, פגמים בהליך החקיקה ופגיעת החוק בזכויות חוקתיות: שוויון, חופש העיסוק וזכות הקניין. לטענתן מדובר בהטלת מס מוסווה על מגזר מסוים. המדינה השיבה כי הפגיעה היא סבירה ומידתית, וכי מדובר בענייני מדיניות כלכלית שקובעים מעצבי המדיניות הנבחרים ברשות המבצעת והמחוקקת. בית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ דחה את העתירה בבג”ץ 6304/09 לה”ב – לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל ואח’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה ואח’ (טרם פורסם, 2.9.2010). בית המשפט העליון קבע פה אחד, מפי כבוד השופטת פרוקצ’יה, כי הדרישה בסעיף 1(א) בחוק-יסוד: משק המדינה לקביעה ושינוי של שיעורי מס ותשלומי חובה אך ורק בחוק התקיימה בנסיבות העניין, ולא נפל פגם בהליך החקיקה. כמו כן, קבעה השופטת כי אין כל מגבלה חקיקתית לקבוע או לשנות מס או תשלום חובה בחוק שתכליתו אינה פיסקאלית. בנוסף דחתה השופטת פרוקצ’יה על הסף את הטענה בדבר הפגיעה בחופש העיסוק. באשר לפגיעה בשוויון וזכות הקניין מצאה השופטת פרוקצ’יה כי החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה. השופטת פרוקצ’יה קבעה כי הפגיעה בפלח אוכלוסיה מזערי, המורכב מבעלי יכולת כלכלית גבוהה, משרתת את מטרת חוק ביטוח לאומי, ועומדת בקנה אחד עם תפיסת הביטחון הסוציאלי במדינת ישראל, שבבסיסה עומדות נורמות של מוסר חברתי, סולידריות וערבות הדדית. - פסלות שופט בעקבות התבטאויות בעניינים קודמים של נאשם 2010-10-22
בע”פ 6777/10 פלוני נ’ מדינת ישראל נדונה שאלת פסלות שופטת מדיון בתיק בו מיוחסות לנאשם עבירות מין. השופטת, שדנה בתיקים קודמים של הנאשם העוסקים אף הם בעבירות מין התבטאה באופן נחרץ נגד העבריין ואף ציינה בעבר כי “ברור לעין כי עם שחרורו מהכלא, תוך זמן כלשהו, ישוב לסורו, ימשיך ויפגע בקטינים וחוזר חלילה. מעגל נוראי שיש לקטוע אותו”. אף על פי כן, דחתה השופטת את בקשתו הנוכחית של הנאשם לפסול אותה מלדון בעניינו, בשל החשש (הנובע מסמיכות הזמנים) למשוא פנים. בית המשפט העליון, בפסק דין של הנשיאה ביניש, קיבל את בקשתו של הנאשם לפסילת השופטת בציינו כי על אף שבעבר נקבע שחשיפה של שופט לעבירות קודמות, התבטאויות חריפות של שופט ואף ניהול משפט קודם כנגד אותו נאשם, אינן מקימות עילת פסלות, אולם במקרה זה לאור ההתבטאות הקיצונית והניבוי של חזרת העבריין לסורו מצדיקות במקרה זה את פסלות השופט, לפחות מטעמים של מראית עין. קובץ מצורף - דיור מוגן בדירת מגורים של בני זוג במקרה של פירוק שיתוף שיזם צד שלישי 2010-10-22
ברע”א 8233/08 כובשי נ’ שוורץ (מיום 10.10.2010) נידון עניינו של המשיב שמונה לשמש כונס נכסים כנגד חייב, בעלה של המבקשת, והוקנתה לו הסמכות לפעול למימוש נכס מקרקעין המשמש כביתו הפרטי של החייב. הבית הוחזק בבעלות משותפת של המבקשת ושל החייב, בחלקים שווים. המשיב פנה לבית-משפט שלום בתביעה לפירוק השיתוף בבית ולמכירתו כפנוי. המבקשת הביעה התנגדותה לפירוק השיתוף ולמכירת הבית וטענה שגם אם יימכר, יש לאפשר לה להוסיף ולהתגורר בו כדיירת מוגנת ולמוכרו כתפוס, מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל”ב-1972. לטענת המבקשת לא חל סעיף 40א לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 השולל את תחולת סעיף 33 האמור ומעניק הסדר מגורים חלופי לילדי החייב ולבן זוגו המחזיק במקרקעין, שכן היוזמה לפירוק השיתוף מקורה בצד שלישי ולא בצד מבין בני הזוג כחלק מהליך גירושין. בית-המשפט העליון קבע פה אחד, כי סמכותו של כונס נכסים הקבועה בסעיף 54(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 כוללת אפשרות לדרוש את פירוקו של שיתוף, וכי בנסיבות המקרה הנדון השימוש בסמכות זו היה מוצדק. בשאלת הדיור המוגן של המבקשת קבע בית-המשפט (ברוב דעות השופטת ארבל והשופט מלצר אל מול דעתו החולקת של השופט ג’ובראן כי במקרה של פירוק שיתוף דירת מגורים של בני זוג על-ידי כונס נכסים לצורך פירעון חוב, אין תחולה של סעיף 40א לחוק המקרקעין וכי בן הזוג המחזיק בבית יזכה להוסיף ולהתגורר בבית שיימכר כדייר מוגן. בהתייחסה לשאלת פרשנותו של סעיף 40א, ולאחר שקבעה שקיים עיגון לשוני לשתי הפרשנויות המוצעות, העדיפה השופטת ארבל (שכתבה את פסק הדין העיקרי) את הפרשנות הרואה בסעיף 40א כזה החל רק על מקרים של פירוק שיתוף שיוזם אחד מבני הזוג לקראת פרידה. זאת, לאור התכלית הסובייקטיבית של הסעיף, ולאור התכלית האובייקטיבית של החוק הכוללת יעדים שונים ובהם בעיקר הרצון שלא ליצור דיסהרמוניה בחקיקה (שכן פרשנות הפוכה תביא למצב בו דווקא קיומה של זכות בעלות רשומה לבן זוגו של החייב, תמנע ממנו וממשפחתו לממש את זכותם לדיירות מוגנת). עם זאת, עמדה השופטת ארבל גם על הרצון לצמצם את תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ועל שיקולים נוספים שמנגד, וציינה שראוי שהסדרת מערך הדינים בנושא תיוותר ותיעשה בידי המחוקק. קובץ מצורף - פרשנות הסכם גירושין לעניין המועד הקובע לחישוב חלקו היחסי של בן זוג בגמלת פנסיה 2010-10-22
בתמ”ש 22575-03 פ’ ל’ נ’ פ’ ש’ (טרם פורסם, מיום 1.08.2010) נידון עניינם של בני הזוג חתמו על הסכם הגירושין באפריל 2006, אשר קיבלת תוקף של פסק דין. באחד מסעיפי ההסכם נכתב על-ידי שני הצדדים כי “האשה תהא זכאית לחלקה במשכורת/קצבה השוטפת של הבעל […] ע”פ החלק היחסי המגיע לה ממועד הנישואין ועד מועד הקרע”. למרות לשונו של ההסכם הגירושין פסק בית המשפט כי יש לקבל את העמדה שלפיה יש לחשב את זכאות בת הזוג בפנסיה לפי המשכורת האחרונה וזאת מהנימוקים שפרק הזמן בין מועד הקרע לפרישה במקרה זה הוא קצר יחסית (שלוש שנים) וכי החתימה על ההסכם הייתה לאחר מועד פרישתו של בן הזוג. לפיכך, יש לייחס את עליית השכר במועד זה לתרומת בת הזוג במהלך השנים שקדמו לפרישה. כבוד השופט נפתלי שילה אבחן את המקרה דנן מפסק הדין עליו הסתמך הנתבע (בעמ”ח 1014/06 פלוני נ’ אלמונית) באומרו כי במקרה פלוני פרק הזמן בו האישה הייתה אמורה לצאת לגמלאות היה ארוך יותר וכן צופה פני עתיד. - חובה על עורך דין להסביר ללקוחו את מלוא משמעויות ההליך של פסק דין על דרך הפשרה 2010-10-23
בת”א (חי’) 907-05 משה מרקו נ’ איילון חברה לבטוח בע”מ (טרם פורסם, מיום 5.09.2010) נידונה תביעה לקוחות כנגד עורכי דין, בין היתר בשל העדר הסבר מלא על כל משמעויותיה של הסכמה לפסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף ס’ 79א’ לחוק בתי המשפט התשמ”ד-1984. בית המשפט קבע כי התובע היה זכאי לכך שהנתבעים יפרשו בפניו את כל השיקולים הקשורים בבחירה במסלול שמתווה ס’ 79א לחוק בתי המשפט התשמ”ד-1984 ולא רק את היתרון שבקיצור ההליך והחיסרון הטמון בסיכוי שייפסק לטובתו סכום נמוך יותר. על עורך הדין מוטלת החובה להסביר לו גם שבהליך זה פתור בית המשפט מכבלי הדין המהותי, דיני הראיות, סדרי הדין, כי הוא פוסק לפי מיטב הבנתו ושיקול דעתו ועל צמצום אפשרות הערעור. משזה לא נעשה לא ניתן לראות בהסכמתו של התובע הסכמה מדעת. מחדלו של עורך דין לידע לקוח כאמור היא פגיעה באוטונומיה של הלקוח המהווה נזק בן פיצוי. - נפסלה הוראה בפקודת נציבות בתי הסוהר שאוסרת על מפגש בין עציר בטחוני לעו”ד אלא דרך מחיצה 2010-10-23
בעת”א (נצרת) 49300-07-10 מחול נ’ שרות בתי הסוהר (מיום 31.8.2010) קבע בית המשפט, מפי סגן הנשיא אברהם אברהם, כי סעיף 20(ג) פקודת נציבות 04.34.00 הקובע כי ככלל מפגש בין עו”ד לעציר ביטחוני לא ייעשה אלא דרך מחיצה בטל. בית המשפט נימק החלטתו בכך שהסעיף האמור חורג אינו מתיישב עם החקיקה המסמיכה – סעיף 45 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל”ב -1971 – המגבילה את הנושאים שבהם רשאי מחוקק המשנה להגביל פגישה בין עורך דין לעציר. עוד ציין בית המשפט כי אפילו לא חרג מחוקק המשנה מהחקיקה המסמיכה, עדיין דין הוראת סעיף 20(ג) להתבטל: ראשית, אין הצדקה בהקשר של פגישה עם עורך דין להבחנה בין עצירים ביטחוניים לבין שאינם ביטחוניים, ושנית, הפקודה באיזון בין זכות ההיוועצות של העציר עם עו”ד, שהיא זכות יסוד בשיטתנו, לבין הפגיעה האפשרית בביטחון הציבור כתוצאה מפגישה ללא מחיצה, גוברת בעניינו זכות ההיוועצות. - יש לפרש את חוק ההגנה על עובדים בשעת חירום כאוסר על פיטוריו של עובד רק אם נבצר ממנו לבצע את עבודתו בשל סיבות שאינן נתונות לשליטתו 2010-10-23
בע”ע 400/09 רפאל לב ארי נ’ עיריית מעלות-תרשיחא (טרם פורסם, מיום 13.10.2010) דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעורו של עובד עיריית מעלות-תרשיחא לפיצויי פיטורים בעקבות היעדרותו בתקופת מלחמת לבנון השנייה. באחד מטיעוניו נסמך המערער על חוק ההגנה על עובדים בשעת חירום, התשס”ו- 2006, שלפיו אין לפטר עובד בשל היעדרות או אי-ביצוע עבודה בשעת התקפה או בעת מצב מיוחד בעורף. בית הדין עמד על כוונת המחוקק להגן על עובדים אשר בשל סיבות שאינן נתונות לשליטתם מנועים מלהגיע למקום עבודתם או לבצעה. במקרה זה, העובד יכול היה להגיע לעבודתו אך בחר שלא לעשות כן מטעמים הנעוצים בסכסוך אישי בינו לבין ראש העיר, מעסיקו. עוד קבע בית הדין כי העובד נמנע מביצוע פעולות אפשריות במסגרת תפקידו ממקום הימצאו, במרכז הארץ, ולא יצר קשר עם כל גורם שהוא בעירייה לשם כך. לאור זאת, ההגנה המוקנית בחוק אינה חלה עליו ותביעתו באשר להפרשי שכר לחודשי המלחמה נדחתה. - פירוש ס’ 14 לחוק ההתיישנות כך שהשעיית תקופת ההתיישנות תתקיים לאור קושי ממשי להגשת התביעה בישראל 2010-10-30
ברע”א 10179/05 הארגון לשחרור פלסטין נ’ סופי צ’סר (מיום 5.10.2010) נדון ערעור שהוגש על-ידי הארגון לשחרור פלסטין; הערעור הוגש על דחיית בית-המשפט המחוזי את טענתו שיש לדחות תביעה נזיקית, שהוגשה נגדו בגין רצח שהתרחש בשנת 1985, בשל התיישנות. בשנת 2000 הגישו בישראל בנות משפחתו של ליאון קלינגהופר, יהודי-אמריקאי שנרצח בעת חטיפת הספינה Achille Lauro בשנת 1985, תביעה נזיקית נגד הארגון לשחרור פלסטין. הנאשם טען שיש לדחות את התביעה, שכן תקופת ההתיישנות, שמשכה 7 שנים, הסתיימה זה מכבר. מאידך, טענו המבקשות שמאחר שהנתבעים שהו בתוניסיה עד שנת 1994, ולאור העדר היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לתוניסיה, יש להשעות את תקופת ההתיישנות עד שנת 1994. זאת לפי ס’ 14 לחוק ההתיישנות, הקובע שאין למנות במסגרת תקופת ההתיישנות תקופה שבה נמצא אחד מבעלי הדין במדינה שבה לא ניתן לקיים את ההליך, מחמת הנסיבות או היחסים עם ישראל. טענה זו התקבלה בבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט העליון דחה את הערעור על ההחלטה, בקובעו שעיקר המניעה בה עוסק ס’ 14 נוגע לחוסר יכולת לקיים את הבירור המשפטי בישראל. כן נקבע, שגם קושי ממשי לקיום ההליך (להבדיל מקיום נסיבות אשר אינן מאפשרות לקיימו כליל) ימלא את התנאי הקבוע בחוק ויצדיק השעיית התקופה. פרשנות מצרה זו של החוק מתבקשת במטרה לאפשר את זכות הגישה לערכאות, מתוך נסיון לקיים את ההליך באופן יעיל (שכן הערמת קשיים תביא לפגיעה בתנאים ובקצב ההתקדמות של ההליך) וכן בהתייחס לחשש שקשיים בניהול ההליך יפגעו בעשיית הצדק ויגרמו נזק לבעלי הדין. במקרה הנדון אף אם היו בין מדינת ישראל לבין תוניסיה יחסים דיפלומטיים מסוג זה או אחר בתקופה הרלבנטית, לא ניתן להתעלם מכך שהיחסים בין מדינת ישראל לבין המבקשים היו עד שנת 1994 במצב לוחמה, ומכאן שיש לדחות את הערעור ולהחיל את הסעיף.
