גליון מספר ג’1-עדכונים

איזוהי הערכאה המוסמכת לדון בתובענה שעילתה ביחסי עובד ומעביד כאשר ברקע התובענה עומד סכסוך משפחתי? 2005-10-30
“עובדת בחברה נישאה לבעל החברה, אולם יחסיהם עלו על שרטון, והשניים החלו בהליכי גירושין. כשנה לאחר הגשת תביעת הגירושים על ידי הבעל לבית הדין הרבני, פוטרה האישה. לטענת האישה, הרקע לפיטורין הוא הסכסוך המשפחתי, ועל כן עליו להתברר בבית המשפט לענייני משפחה, בעוד שלטענת הבעל, הפיטורין נבעו ממניעים עסקיים, ועל כן עליהם להתברר בבית הדין לענייני עבודה. בית המשפט העליון פסק בבע”מ 9948/04 כי לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה יחסי עובד-מעביד, בעוד שסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בעניין הנובע מסכסוך בתוך המשפחה כפופה לסמכותו של בית הדין לעבודה, על פי חוק בית המשפט לענייני משפחה. סמכותו של בית הדין לעבודה קמה אם קיימים קשרי עבודה ועילה שביחסי עבודה, וקשרי משפחה לא שוללים סמכות זו. מאחר שאין חולק כי בענייננו ישנם קשרי עבודה ועילה שביחסי עבודה, סמכות הדיון מוקנית לבית הדין לעבודה.

שינוי הלכה משפטית כעילה למשפט חוזר 2005-11-09
במ”ח 8390/01 אקסלרוד נ’ מדינת ישראל (מיום 17.10.2005) נדונה השאלה האם מי שהורשעו בעבר על סמך הלכה ששונתה לאחר מכן, יוכלו לפנות בבקשה למשפט חוזר, מכוח סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, לפיו ניתן להורות על קיום משפט חוזר אם נגרם חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. הנשיא ברק קבע כי כאשר אין ספק כי אילו עמדה ההלכה החדשה בזמן הכרעת הדין הקודמת, והייתה גורמת לזיכויו של הנאשם, הרי שנגרם לו עיוות דין, והוא זכאי לתיקון העיוות על ידי ניהול משפט חוזר. פרשנות חדשה המיטיבה עם הנאשם צריכה להשפיע על החלטה חלוטה שהתקבלה לאור פרשנות קודמת. כדי לצמצם את הפגיעה בעקרון סופיות הדיון נקבע כי משפט חוזר ינוהל רק כאשר ישנו “שינוי ברור” של ההחלטה הקודמת, לשינוי ההלכה השפעה ישירה על האחריות הפלילית של המורשע, ושינוי ההלכה מעורר חשש של ממש לעיוות דין. קובץ מצורף

ניתן להגיש תובענות ייצוגיות בהתאם לחוק הגנת הצרכן בהסתמך על עילות שעניינן בשלב החוזי 2005-11-11
לקוח ביקש להגיש תביעה ייצוגית נגד חברת “בזק” מאחר שלא מסרה לו כי היא תתחיל לגבות ממנו תשלום עבור שירות אינטרנט מהיר באופן מיידי, הגם שהוא עדיין אינו יכול להנות מהשירות. הוא הסתמך על סעיפים 35א ו-35ב לחוק הגנת הצרכן, התשמ”א-1981, שעניינם הטעייה במחדל. “בזק” טענה כי חוק הגנת הצרכן מתיר הגשת תובענה ייצוגית רק בגין עילות שעניינן השלב הטרום חוזי. בבש”א (ת”א) 13928/02 שפירא ואח’ נ’ בזק חברה הישראלית בע”מ (מיום 10.10.2005) קבעה השופטת רונן, בניגוד לדעה שרווחה בבתי המשפט המחוזיים, כי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן מתיר הגשת תביעות ייצוגיות בקשר לעילות שעניינן בשלב החוזי (בנוסף לעילות שמקורן בשלב הטרום חוזי). לדידה, הן לשונו של הסעיף, הנפרשת על כל מצג העלול להטעות את הצרכן (בלי להבחין בין מצג המתקבל בשלב החוזי לבין מצג המתקבל בשלב הטרום חוזי), הן תכליתו – מתן אפשרות לצרכן לקבל החלטות על סמך מידע מדויק ואמין – אינן שוללות זכות תביעה לפי סעיף 2 רק משום שנחתם חוזה.

רשלנות מוסד רפואי בגין היערכות לקויה ללידה 2005-11-11
התובע נולד עם שיתוק וטען באמצעות הוריו כי השיתוק נגרם בשל רשלנות הצוות הרפואי בעת הלידה. הנתבעת, קופת חולים כללית, טענה כי מדובר באירוע בלתי צפוי ובלתי נמנע, וכי הטיפול הרפואי שניתן בבית החולים לא סטה מהסטנדרט המקובל. בת”א (ת”א) 3121/00 כהן נ’ קופת חולים כללית (מיום 19.10.2005) מצא בית המשפט המחוזי שנתוני האם והעובדה שמדובר בקדם לידה הגדילו את הסיכון להתרחשות השיתוק במהלך הלידה. בנוסף, בית החולים התייחס להערכת המשקל האחרונה שבוצעה כפי שהיא, ללא התחשבות בטווח הטעות האפשרי. עוד לא נשקל במסגרת היערכות ללידה כרטיס מעקב היולדת מקופת החולים, שבו היו חסרים לצוות המיילד נתוני בסיס, שלא ניתן להתעלם מהם. כל אלה יחדיו היו אמורים להדליק נורה אדומה אצל הצוות הרפואי, ועל בית החולים היה להיערך ללידה עם סיכון גבוה מסוים. לאור הסיכונים המתוארים לעיל לא היה די בנוכחותה של מיילדת, אך בית החולים לא דאג שרופא מיומן יפקח על הלידה. בית המשפט הגיע למסקנה כי מאזן ההסתברויות מצביע על קיום רשלנות לכאורה מצד בית החולים. מאזן זה וגיליון הלידה הלאקוני והבלתי מפורט העבירו אל כתפיו של בית החולים את נטל ההוכחה כי לא התרשל והביאה לנזקי התובע.

זכאות חברי מושב לקבל חלקות בשטח הרחבה 2005-11-11
המבקשים, חברי מושב, טענו כי הם זכאים להיכלל ברשימת המועמדים מטעם המושב לשם קבלת חלקות בשטח הרחבה לפי החלטה 737 של מינהל מקרקעי ישראל. על פי ההסכם בין המינהל, הסוכנות היהודית והמושב, הקרקע – שבבעלות המינהל – מושכרת לסוכנות והמושב הוא בר-רשות בה. חברי המושב אינם מוגדרים כבעלי זכות ישירים, אך ניתן להם רישיון שימוש בחלקות החקלאיות. בה”פ (י-ם) 3349/04 תבורי נ’ בקוע – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע”מ – אגודה שיתופית (מיום 29.9.2005) דן בית המשפט המחוזי בשאלה האם למבקשים קיימת זכות בשטח ההרחבה או ציפייה בלבד. בית המשפט מצא כי חברי המושב הם הנהנים מהזכויות הבאות בגדר ההרחבה לפי החלטה 737, שהרי המושב נשלט על ידי חבריו והרציונל בהחלטה הוא לאפשר מגורים לדור ההמשך. למרות זאת הזכות על הקרקע נמצאת בידי המושב. טובת ההנאה שנוצרה לחברי המושב מן ההסכם, אינה יוצרת בהכרח זכויות. המבקשים אמנם פרעו את חובותיהם למושב מתוך ציפייה שבכך יבטיחו את זכותם לרכישת קרקע בשטח ההרחבה, אבל התשלום אינו מחייב את המושב לראותם כמועמדים לרכישה. מעמד המושב כבעל זכות בקרקע מחליש את זיקתם אליה ומונע את התגבשות טובת ההנאה לכדי זכות.

אוניברסיטאות ומכללות לא יוכרו כ”מוסדות חינוך” לצורך קבלת פטור מתשלום ארנונה 2005-11-12
בעת”מ (ת”א) 1288/05 מכללת הדרום, עמותה לקידום החינוך הגבוה באשדוד ובאזור הדרום נ’ הממונה על מחוז תל אביב (מיום 10.10.2005) דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית דין לעניינים מנהליים, עתירה של מכללה להכיר בה כ”מוסד חינוכי” לעניין סעיף 4(א)(4)(א) של פקודת מיסי עירייה ומיסי ממשלה (פטורין) 1938 אשר קובעת את הזכאים לקבלת פטור מתשלום ארנונה. נקבע כי מוסד חינוכי, תפקידו הקניית ערכים התורמים לגיבוש אישיותו ואופיו של התלמיד באמצעות תהליך שיטתי, ארוך ומאורגן, בניגוד למוסדות השכלה, שכל תפקידם הוא הקניית ידיעות. עקב כך נפסק כי תכלית הפקודה היא הענקת הפטור אך ורק למוסדות “נמוכים יותר”, המצויים ברובד הבסיסי והחיוני ביותר לקהילה עירונית.

הוכרה אפשרות אימוץ קטין ללא בירור הסכמת אביו הביולוגי 2005-11-12
אישה ביקשה למסור את בנה לאימוץ. היא מסרה פרטים מזעריים על האב לצרכים רפואיים עתידיים של הקטין ולמניעת אפשרות חיתון אחים בלבד, ולאחר שהובטח לה שלא ייעשה בהם ניסיון לאתר את האב. האם סירבה לנסות לאתר את האב לאחר שהתנער מאחריותו כלפי ההיריון כשניסתה בעבר לשתפו בעניין, ומפאת החשש מתגובת משפחתה להריון. היועץ המשפטי לממשלה ביקש להכריז על הילד כבר אימוץ ללא הסכמת האב משום שנתמלא התנאי הקבוע בסעיף 13(1) לחוק אימוץ ילדים, התשמ”א-1981: אין “אפשרות סבירה” להשיג את ההסכמה. נטען כי יש לכבד את זכות האם לפרטיותה ולשמור על האינטרס הציבורי שביחסי האמון שבמסגרתם מסרה האם פרטים על האב תוך הבטחת פקידת הסעד לחשאיותם. בבע”מ 5082/05 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלוני (מיום 26.10.2005) קבע בית המשפט העליון מהי “אפשרות סבירה” לאיתור ההורה הנעדר. נפסק כי “אפשרות סבירה” משמעותה נורמטיבית, ולא היכולת הפיזית לאיתור ההורה הנעדר. למושג שסתום זה יש להכניס שיקולים ערכיים ולאזן ביניהם. השיקולים הרלוונטיים הם זכות האב הביולוגי למימוש הורותו; טובת המאומץ: התחשבות בממד הזמן וזכותו להגדרה עצמית ולסיכוי לגדול עם אביו הביולוגי; אינטרסים של האם: פרטיותה וחששותיה מפרסום שיזיק לה; והאינטרס הציבורי: הרתעת אמהות עתידיות מחשיפת פרטי אמת, פרטיות צדדים שלישיים ועלויות האיתור. בביצוע האיזון בין השיקולים הרלוונטיים פסקה דעת הרוב כי אף אם מסרה האם פרטים מסוימים שבאמצעותם ניתן לאתר בקלות יחסית את האב, יש לבחון את מכלול הנסיבות ואת התועלת האפשרית מניסיון איתור האב מול הנזק האפשרי. כאן אין ראיה ממשית לרצון האב לקחת אחריות על ילדו, הוא התנער בשיטתיות מההיריון ומיחסיו עם האם, ולאם חששה כבד מהשלכות הפרסום על חייה. לכן יש להעניק משקל רב יותר לאינטרס האם שזהות האב תישאר חסויה. לאב אין זיקה מספיקה לקטין מעבר לזיקה הביולוגית, ולכן אין בנסיבות אלו “אפשרות סבירה” לאיתור האב. השופטת פרוקצ’יה גרסה בדעת מיעוט כי האיזון בבחינה מהי “אפשרות סבירה”, הוא שונה. יש לתת מעמד על לזכות הטבעית להורות של האב והקטין כאחד, ומפניה נסוגה זכות הפרטיות של האם ושל צדדים שלישיים. הרשות חייבת לבצע חיפוש סביר אחר האב, באמצעים הקיימים בידיה – מאגרי המדינה וצה”ל – למען בירור עמדתו בשאלת אימוץ בנו.

אין לאפשר העלאת טענת “אין להשיב לאשמה” בתחום האזרחי אלא כאשר הנתבע מוותר על הבאת ראיות מטעמו 2005-11-12
“חברת ביטוח, אשר נתבעה על ידי בנק שנגרמו לו נזקים כבדים כתוצאה ממעשי מעילה של עובדים בכירים בו, טענה בבית המשפט המחוזי כי התביעה נגדה לא הוכחה על פי הראיות, דהיינו תצהיר החקירה הראשית מאת התובע, ועל כן יש לדחותה. טענה זו דומה לטענת “אין להשיב לאשמה” המקובלת בהליך הפלילי. ברע”א 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס נ’ הכונס הרשמי (מיום 26.10.2005) דן בית המשפט העליון בשאלה אם ניתן להעלות טענה זו בהליך אזרחי. בתקנות סדר הדין האזרחי אין התייחסות לסוגיה, ועל כן ההחלטה התקבלה על בסיס שיקולי מדיניות, המורים על אפשרות העלאת הטענה רק כאשר הנתבע מוותר על הבאת ראיות מטעמו וזאת לשם חיסכון בזמן שיפוטי ומניעת עיכוב ההליך. הרציונל להבדלה בין ההליך האזרחי לבין הליך הפלילי, שבו הנאשם רשאי להביא ראיות מטעמו גם לאחר העלאת הטענה, הוא העדר הצורך באיזון פער הכוחות בין הצדדים, הקיים בהליך הפלילי אך לא בהליך האזרחי. בנוסף, בהליך הפלילי אין אפשרות לנאשם להשיג על החלטת ביניים, בעוד בהליך האזרחי יכול הנתבע להשיג על החלטת ביניים הדוחה את טענת “אין להשיב לאשמה”, והדבר עלול להביא לעיכוב ברצף ההליך בערכאה הדיונית ולהטלת עומס נוסף על בתי המשפט.

חובה על ראש ההוצאה לפועל לוודא רצוניות הוויתור על דיור חלופי במימוש משכנתא 2005-11-12
ראש ההוצאה לפועל החליטה לא לבטל את פינוי המבקשת וילדיה הקטינים ממקום מגוריהם. ראש ההוצאה לפועל טענה שהמבקשת ויתרה על הדרישה לסידור חלופי, אשר מופיעה בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל התשכ”ז-1967, ולכן זכות הזוכה לשמור על קניינו על ידי מימוש המשכנתא עדיפה על הזכויות החוקתיות של החייבת. בבר”ע (ב”ש) 526/05 בן ורון נ’ בנק העצמאות (מיום 6.11.2005) מצא בית המשפט המחוזי כי כאשר גביית החוב מותירה את החייב ומשפחתו ללא קורת גג, גוברת זכותו של החייב לדיור על זכות הזוכה לפרוע את חובו. הדרישה לדיור חלופי נועדה לפתור את מתקל הזכויות ולאפשר את גביית החוב תוך שמירה על כבוד האדם של החייב. בית המשפט הזכיר עוד כי דרישה זו היא דיספוזיטיבית, וניתן להתנות עליה בשטר המשכנתא, אם הוויתור נעשה מרצון והוא ודאי וברור. בענייננו קבע בית המשפט שכאשר החייב מעלה טענה של אי בהירות בסעיף הוויתור שבשטר המשכנתא, החובה לבדוק את מהות הוויתור מצד החייב ולוודא שאכן נעשה במודע ומרצון, מוטלת על ראש ההוצאה לפועל מתוקף תפקידו כמוציא לפועל של פסקי דין הקובעים סידור מגורים חלופי. זאת משום שהתנאי של ויתור מרצון הוא תנאי מהותי, ולא פורמלי.

חגירת חגורה בטיחות שלא בדרך המקובלת – עברה על החוק 2005-11-12
נהג הואשם בעבירה על תקנה 83ב לתקנות התעבורה בשל נהיגה ברכב בזמן שיושבי המושב האחורי אינם חגורים בחגורת הבטיחות. התקנה מחייבת את הנהג והנוסעים להיות חגורים בחגורת בטיחות. לפני תחילת הנסיעה וידא הנאשם שהנוסעים חגורים, אך בתו, שישבה בצד השמאלי של המושב האחורי הורידה את החגורה מעל כתפה בזמן הנסיעה כיוון שהחגורה לחצה עליה. בת”ת (י-ם) 13712/05 מדינת ישראל נ’ בן מאיר (מיום 26.10.2005) קבע בית-המשפט לתעבורה ש”חגירה” היא חגירה לפי תכנון היצרן. הסיבה לכך מעשית: קיימת הנחה שהשימוש צריך להיות בהתאם להוראות היצרן, והכלל הוא שכאשר החוק מחייב לפעול בדרך כלשהי, הכוונה לפעול בדרך המקובלת והפשוטה, ולא בצורה המתחכמת לחוק. בנוסף, ישנה סיבה בטיחותית: חגורה אלכסונית מיועדת להימתח קדימה כאשר יש בלימה של הרכב, ואם לא תהא צמודה לכתף ולמותן לא תוכל להגן על הנוסע. במושב האמצעי ההיתר לחגורת מותניים ניתן בשל הקושי הטכני, אך ברכבים החדשים כבר מותקנות חגורות אלכסוניות. מכאן שחגירת חגורה שלא לפי ההוראות היא עברה על החוק. קובץ מצורף

חתימת מבוטח על גבי שיק מחברת ביטוח אינה כחתימה על כתב ויתור או כתב סילוק כספי 2005-11-13
בת”א (חד’) 2442/04 אטרש נ’ הכשרת היישוב חברה לביטוח בע”מ (מיום 27.10.2005) קבע בית משפט השלום כי ככלל, גם אם נכתב על שיק שהוא מהווה כתב סילוק סופי, חתימה על גביו היא חתימת היסב בלבד. יחד עם זאת, נפסק כי חתימה על כתב ויתור המצוי על גבו של שיק, יכולה להיות כתב סילוק סופי ומוחלט בתנאי שגמירות הדעת של החותם לחתום על כתב סילוק סופי ומוחלט, ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. בית המשפט הדגיש כי כל ספק בדבר גמירות הדעת של המבוטח החותם יפעל לחובתה של חברת הביטוח. בית המשפט הוסיף כי חברת ביטוח המבקשת להימנע מספקות ומחלוקות, ראוי שתשלח למבוטחיה כתב קבלה וויתור נפרד, שלא על גבי שיק, ואף תחייב את המבוטח לחתום בפני עורך דין, בפני סוכן הביטוח או בפני נציג חברת הביטוח, אשר יסביר למבוטח את תוכנו של כתב הסילוקין, עליו הוא עתיד לחתום ואת משמעותו.

זכאות בעלי מניות לסעד הערכה לפי ס’ 338(א) לחוק החברות 2005-11-13
המבקש נמנה על קבוצת בעלי מניות שהיו הרוב שהסכים להצעת רכש מלאה של החברה. הוא ביקש כי בית המשפט יצהיר כי המחיר בהצעת הרכש נמוך מהשווי ההוגן של המניות, לפי סעיף 338(א) לחוק החברות. סעיף זה מאפשר ל”כל מי שהיה ניצע בהצעת רכש מלאה” להגיש בקשה כזו. בבש”א (ת”א) 4148/03 שקולניק נ’ קניאל אריזות משקה בע”מ (מיום 2.11.2005) קבע בית המשפט המחוזי כי גם בעלי מניות שהסכימו להצעת הרכש, הם “ניצעים”. נקבע כי הפירוש תואם את תכלית הסעיף, שמטרתו לאפשר רכישה ללא חשש מסחיטת המיעוט את הרוב או ממצב של העדר רוב לרכישה. בית המשפט ציין את החשש שמתן סעד הערכה באופן רחב יגרום לאפאטיות רציונאלית אצל הניצעים בשלב ההסכמה לרכישה, ושהפירוש המוצע מנוגד לדיני החוזים. הפתרון לכך יכול להיות שהסכמת הרוב עשויה להקים חזקה נגד הניצעים כי מחיר המניות בהצעת הרכש היה הוגן.

יישום חוק המזונות ועקרון השוויון בו בחיוב מזונות ילדים כלפי הורים בעלי דין אישי המחייב חלוקת מזונות באופן שונה מהוראות החוק 2005-11-17
בתביעה למזונות ילד קטין מהאב נפסקו בהסכמה מזונות זמניים לקטין. סכום המזונות מזונות הופחת בהחלטת בית המשפט בשל ירידה בהכנסת האב-הנתבע. הדין האישי של האב – המשפט העברי – מחייבו במזונות לילדו. בסעיף 3א לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי”ט-1959 נקבע עקרון ברור ושוויוני במהותו באשר לחבות הורים במזונות ילדיהם: אביו ואמו של הקטין חבים שניהם במזונותיו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור. אולם סעיף 3(א) לחוק המזונות קובע כי חובתו של חייב במזונות ילדיו תיקבע על פי הדין האישי שלו בלבד, “והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה”. הדין העברי מטיל על האב חובה לסיפוק מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עד גיל 15 באופן מוחלט, ללא חובת השתתפות של האם. חובת ההשתתפות של האם בסיפוק מזונותיהם של ילדים בגילאים אלה מעבר לצרכים ההכרחיים קמה בכל הנוגע לסיפוק האמצעים אשר יקנו לילדיה את קיום רמת החיים שאליה הורגלו, או שהם ראויים לה, מכוח דיני הצדקה. בתמ”ש (ת”א) 50770/03 כ’ י’ נ’ כ’ א’ (מיום 8.11.2005) בחן בית המשפט לענייני משפחה כיצד השתמש עד כה בית המשפט העליון בעקרונות גמישים מהדין העברי, כגון דין הצדקה, כדי לנסות ליישם את עקרון השוויון בין בני זוג בדרכים עקיפות גם על מי שקיים לגביו דין אישי. בית המשפט לענייני משפחה הדגיש את הצורך לשנות את ההלכה הלא שוויונית. כל עוד היה האב המפרנס העיקרי של המשפחה, התוצאה הסופית הייתה צודקת גם אם לא תמיד מאוזנת ושוויונית, אולם משהשתנתה מהותית המציאות, ובפרט עם חקיקת חוקי היסוד בדבר זכויות האדם והעלאת ערכו של עקרון השוויון, יש צורך בשינוי ההלכה. בית המשפט סקר פסקי דין מהשנים האחרונות המשתיתים חיוב במזונות על עקרונות שוויוניים, ופסק לקבוע את המזונות במקרה שלפניו על פי איזון כולל בין הכנסות ההורים וצרכי הקטין. האב יחויב בתשלום מזונות חודשי, ומנגד האם תישא מהכנסותיה שלה בתשלומים אחרים, שיהיו השתתפותה בהוצאות הקטין.

החלת הלכת השנים האבודות בתביעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים 2005-11-18
בתא (י-ם) 6456/04 פינץ נ’ הראל חברה לביטוח בע”מ (מיום 14.11.2005) נדונו שתי מחלוקות עקרוניות הנוגעות לראש הנזק של אובדן ההשתכרות בשנים האבודות. הראשונה – האם הלכה זו חלה אף בתביעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים? שכן, הלכת אטינגר לא נפסקה על פי חוק הפיצויים, מאחר שלא היה מדובר בתאונת דרכים, אלא על פי פקודת הנזיקין. השניה נוגעת לאופן חישוב הפיצויים, בין בתביעות על פי חוק הפיצויים ובין בתביעות על פי חוק אחר. בית המשפט המחוזי קבע כי משהנתבעת אינה חולקת על כך שהלכת אטינגר הפכה את הלכת גבריאל, אשר נדונה על פי חוק הפיצויים, די בכך כדי לקבוע כי הלכת אטינגר פורסת את כנפיה אף על תביעות על פי חוק הפיצויים. בנוסף, מזכיר בית המשפט פסקי דין רבים שבהם הוחלה הלכת אטינגר על תביעות על פי חוק הפיצויים. בנוסף, נקבע ששיטת חישוב הנזק אשר הוצעה בפסק הדין אטינגר אינה הלכה מחייבת. הן על פי המתווה של הלכת אטינגר, הן על פי כללי האחידות המשפטית ושקיפות הדין, יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות של המנוח בשנים האבודות על פי שיטת הידות, בדרך ההסתמכות על נתונים סטטיסטיים. כל זאת על אף שאופן החישוב אינו אחיד בפסיקה: ניתן למצוא הן פסיקה על פי שיטת הידות, הן פסיקה על פי שיטת האחוזים, הן פסיקה על דרך האומדנא. בית המשפט המחוזי בחן מהו שיעור השכר שעל פיו יש לקבוע את אובדן כושר השתכרותו של הקטין, וקבע כי כאשר חוסר הוודאות רב, יש לשער את אובדן כושר השתכרותו של הקטין על פי השכר הממוצע במשק. כמו כן, נקבע שככלל יש להוכיח הוצאות אשר הוצאו לצרכי הלוויה וקבורה, אולם כאשר אין מחלוקת על כך שהוצאו הוצאות לצרכים אלו, ניתן לפסוק פיצויים אף על דרך האומדנא. אף כאשר יש מחלוקת לגבי הוצאות אלו, והן לא הוכחו, לא ניתן לומר כי לא הוצאו הוצאות כלשהן בראש נזק זה, ומכאן שניתן לפסוק סכום גלובלי על דרך אומדנא.