גליון מספר ח-עדכונים

  • מונולוג סוגסטיבי הוא אמצעי חקירה פסול וכן ראוי להקדיש משאבים לכך שהקלטות הנעשות בחקירה יהיו באיכות המאפשרת שימוש בהן לשם תכליתן 2014-02-05
    בתיק ע”פ 10049/08 ראתב אבו עצא נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.08.2012) דחה בית המשפט העליון את ערעור המערער על הרשעתו בדקירת שוטר במהלך ניסיון המלטות מזירת אירוע. לדעת כל חברי המותב, אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר. למרות דחיית הערעור, העיר השופט דנציגר כי היו פגמים בחלק מקביעותיו המשפטיות של ביהמ”ש המחוזי בהקשר ללגיטימיות תרגילי החקירה שננקטו במקרה דנן וכן בנוגע להשלכות הפגמים שדבקו בניהול חקירתו של המערער. לדעתו, חוקרת המשטרה קצב נקטה בשיטת חקירה נפסדת המכונה “מונולוג סוגסטיבי” ע”י הטעייתו של העד בכך שהדגישה שוב ושוב את פער הענישה בין רצח להריגה במטרה לשכנעו למסור הודעה מפלילה בעבירה חמורה פחות. לדעתו, כתוצאה מכך, הדבר הביא לכך שנשללה מהמערער אוטונומיית הרצון החופשי וטקטיקת חקירה זו עמדה בניגוד לזכותו להליך הוגן. כמו כן, העירו השופטים נאור וג’ובראן כי איכות הקלטות החקירה והדיבוב נמוכות ולכן, כתוצאה מכך היו תמלילים החסרים. לדעתם יש לצייד את המשטרה בציוד טכנולוגי הראוי לפענוח דברים הנאמרים במסגרת הקלטות. קישור

  • הרחבת חובת הזהירות של בנקים בנוגע לחשבונות משותפים 2014-02-04
    פסק דין ע”א 9040/10 פנחס גדעון ובניו בע”מ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ, בפסק דינו של השופט י’ עמית נקבע, כי על אף שהחשבון היה רשום רק על שם המערערת, מה שלכאורה נותן לה זכות לפעול בחשבון כראות עיניה, הרי שידוע כי בפועל הוא נוהל באופן שיתופי ועל כן אין הוא יכול להתעלם מהעובדה כי נוצר סכסוך בין השותפים, גם אם פורמאלית אין לכך השפעה על ניהול החשבון. נפסק כי הבנק נהג נכון שעה שלמעשה הרחיב את חובת הזהירות שלו, והקפיא את החשבון, נוכח הידיעה שהחשבון מנוהל בפועל באופן שונה מהאופן בו הוא אמור להתנהל באופן רשמי, וזאת לאור סכומי הכסף הרבים והעובדה כי הכסף שייך לצדדים שלישיים.

  • תיקון 42 לחוק ההוצאה לפועל – “מסלול מזונות” 2014-02-04
    התיקון לחוק, אשר התקבל ביולי 2013, חולל מהפכה שקטה, שעה שהנהיג מסלול חדש להוצאה לפועל – במסלול מזונות. עיקרו של התיקון הוא במיסוד מסלול המעניק ללשכות ההוצאה לפעול סמכויות נרחבות בהוצאות לפועל של בעלים החייבים במזונות וקדימות בתיקים אלו, וזאת על מנת לצמצם את הפגיעה בנשים ותוך הכרה במעמדן המיוחד. הסמכות להתקין תקנות במסלול זה מונחת בפתחו של מנהל מערכת ההוצאה לפועל, והן מאפשרות חופש מרחיק לכת בייחוד בתחום מסירת המידע והדיווחים אודות הנישום, אולם אינן מעניקות סמכויות להוצאת צווי מעצר.

  • תקנה 256 א’ לתקנות סדר הדין האזחי – פסק דין בהיעדר דיון בהמרצת פתיחה 2014-02-04
    תיקון לתקנה 256 לתקנות סדר הדין האזרחי (256א), המאפשר מתן פסק דין בהיעדר דיון כאשר המשיב בהמרצת פתיחה אינו מגיש תשובה ואינו מבקש לקיים דיון עד תום המועד להגשת תשובה. התיקון, אשר בוצע על ידי שר המשפטים, מתוקף סעיף 108 לחוק בתי המשפט, בא על רקע פסק דין ספדיה נ’ גלעד, בו דן השופט גרוניס, בתוארו אז, בשאלת נחיצותו של דיון בטרם מתן פסק דין בהליך המרצת פתיחה (שנועד להיות קצר ויעיל יותר), בו אין שיתוף פעולה של הנתבע.

  • החמרה בעניין הוצאת נכסים מחברה ציבורית על ידי בעל שליטה, או נושא משרה 2014-02-04
    ת”פ (ת”א) 40213-05 מ.י. פרקליטות מחוז ת”א-מיסוי וכלכלה נ’ אריה גבעוני – פסק דין שעניינו הוא הרשעה בדין הפלילי באשמת מרמה והפרת אמונים בתאגיד ועבירות דיווח של מפכ”ל המשטרה לשעבר רפי פלד, לצד פלד הורשעו בעבירות חמורות יותר 3 נוספים, באשר להתנהלותם בשורת עסקאות פסולות בחברות ציבוריות, אשר הביאו לבסוף לקריסתן. שופט ביהמ”ש המחוזי בת”א חאלד כאבוב, קובע כי הוצאת נכסים מחברה ציבורית על ידי בעל שליטה או נושא משרה תיחשב לעבירה פלילית גם אם ישנה כוונה להחזיר את הנכסים מאוחר יותר, בהיעדר ידיעה וודאית כי הדבר יהיה אפשרי.

  • הגדרת מידע המופיע ב”נט המשפט” כידיעה שיפוטית 2014-02-04
    בש”א 7935/13 אורי סייג נ’ ‏Citi Bank NA Tel Aviv בקשה להעברת מקום דיון בהליך פשיטת רגל מבית המשפט המחוזי בת”א לבית המשפט המחוזי בב”ש, וזאת בשל השגות על שיפוטה של השופטת (בדימוס) ורדה אלשיך ולשם “מראית פני הצדק”. הבקשה נמחקה באופן גורף ונחרץ על ידי כבוד הנשיא אשר גרוניס, לאחר שעיין בפרוטוקולים הקודמים בהליך באמצעות מערכת “נט המשפט”. כבוד הנשיא למעשה מכיל את העיון ב”נט המשפט” כידיעה שיפוטית (מאחר והפרוטוקולים לא הוצגו על ידי הצדדים) ובכך ממשיך בגישה הפוסט אדברסרית אשר מאפיינת את הדיון האזרחי בשנים האחרונות.

  • דרישת צירוף תצהיר לבקשה בכתב אינה דרישה טכנית אלא בעלת משמעות ראייתית לביסוס התשתית העובדתית 2014-02-02
    בתיק ע”א 409/13 שידורי קשת בע”מ נ’ שמעון קופר (פורסם בנבו, 11.04.2013) בית המשפט העליון הפך בערעור את החלטת פסק דינו של ביהמ”ש המחוזי בת”א לאסור שידור פרק תכנית הטלוויזיה “עובדה” שעניינו היה בתחקיר המתייחס למשיב החשוד ברצח שתיים מנשותיו. נקבע כי התצהיר הוא היוצר את התשתית העובדתית עליה נשענות בקשות בכתב בהליכים אזרחיים. בלעדיו, ביהמ”ש לא יוכל לקבוע ממצאים עובדתיים ולהכריע בתיק. ביהמ”ש צריך להתבסס על תצהיר שכן אם לא יעשה זאת אז קיימת סכנה שיכריע שלא על בסיס תשתית עובדתית מלאה ובכך יעשה שימוש ב”ידיעתו הפרטית”

  • לא ניתן להאשים אדם שיכור בעבירות הדורשות יסוד נפשי מיוחד של מטרה 2014-02-02
    בתיק רע”פ 6382/11 נאיף קאדריה נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 9.6.2013) פסק בית המשפט העליון כי סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין אינו חל על עבירות הדורשות יסוד נפשי מיוחד של מטרה, אולם הוא חל בעבירות ניסיון אם ניתן לייחס למבצע השיכור אחריות פלילית בעבירה המוגמרת. נאמר כי סייג השכרות מרחיב את אחריותו של מבצע העבירה. היסוד הנפשי אינו נבחן סימולטנית עם היסוד העובדתי בעת ביצוע העבירה אלא בעת שהנאשם הכניס עצמו למצב שכרות. די בכך שהשכרות היא מדעת ואין נפקא מינה שהמעשה נעשה שלא מדעת. אין מקום להוציא את ההשפעה בעקבות חוסר שימוש באלכוהול (או בסם מסוכן) מתחולת סעיף 34ט, אך בשל כך שהחומר אינו מצוי בגופו של הנאשם. סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין אינו חל על עבירות הדורשות יסוד נפשי מיוחד של מטרה, אין ניתן לייחס למבצע השיכור רצון בהתקיימות המניע להתנהגות או בהשלמת מטרת ההתנהגות הנדרשות בעבירות מטרה ויהא בכך משום הרחבת יתר של אחריותו. ניתן לייחס למבצע השיכור אחריות פלילית בגין עבירת ניסיון אך מקום בו ניתן לייחס לו אחריות פלילית בעבירה המוגמרת.

  • זיכוי מערער בגין מחדלי חקירה תוך קביעה כי במצב של “גרסה” מול “גרסה”, אי חקירת עדים ישירים מובילה לזיכוי 2014-02-02
    בתיק ע”פ 5019/09 דביר חליווה נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.8.13), קיבל ביהמ”ש העליון את הערעור בחלקו וזיכה את המערער מחלק מהעבירות שיוחסו לו, בשל מחדלי החקירה שקיפחו את הגנתו. כתוצאה מהמחדלים ונסיבותיו המיוחדות של המקרה, הפחית ביהמ”ש מעונשו באופן משמעותי. נקבע כי מחדלי חקירה אינם מובילים בהכרח לזיכוי הנאשם, אלא יש לבחון אם בגללם עולה חשש כי קופחה הגנתו, באמצעות בחינת מכלול הראיות הרלבנטי. המשטרה אינה מחויבת להציג את “הראיה המקסימאלית” אלא את הראיה המספקת. עם זאת, כאשר המשטרה חוקרת תלונה נגד אדם, כשמדובר במצב בו תתבצע ההכרעה במצב של “גרסה מול גרסה”, וכאשר ישנם עדים ישירים לאירוע, המשטרה חייבת לחקור אותם, ככל שהדבר איננו כרוך במאמץ בלתי סביר. הימנעות מחקירה זו עלולה לעלות לכדי מחדל חקירתי של ממש, המקפח את זכותו של הנאשם למשפט הוגן, ובכך להצדיק את זיכויו מהאישום הרלבנטי. בנסיבות המקרה הנ”ל, מדובר במחדלים שקיפחו את הגנת הנאשם עד כדי שיש לזכותו מעבירות האלימות המיוחסות לו ומעבירת ההדחה בחקירה שנכרכה עימם.

  • חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים, תשע”ג-2013 2014-02-02
    ביום 6.8.2013 פורסם חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים, תשע”ג-2013. מטרת החוק, לפי הכתוב בהצעת החוק היא “להילחם בתופעת השימוש בחומרים המסכנים ושיווקם, בין השאר, בקרב בני נוער וצעירים, וזאת באמצעות מתן כלים בידי הרשויות להתמודדות עם התופעה בדומה להסדרים שגובשו במדינות אחרות בעולם המתמודדות אף הן עם אותה תופעה”. החוק מגדיר חומרים מסוכנים, חומרים אסורים להפצה, מאפשר הכרזה דחופה על חומר מסוכן שיכנס לרשימה ומחיל הוראות מפקודת הסמים המסוכנים.

  • ביהמ”ש מיישם את המנגנון התלת-שלבי לגזירת העונש שנקבע בתיקון 113 לחוק העונשין ומבהיר זאת בתרשים זרימה וקובע שהעונש שניתן סוטה קיצונית ממידת העונש הראוי 2014-02-02
    בתיק ע”פ 8641/12 מוחמד סעד נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.8.2013) דחה בית המשפט העליון את ערעור המערער וקיבל את ערעור המדינה על כך שביהמ”ש (המחוזי) הקל בעונשו של המערער יתר על המידה, עד כדי שהעונש סוטה במידה קיצונית מן הענישה הראויה. המערער הורשע בחבלה בכוונה מחמירה, בהחזקת נשק שלא כדין, ובנשיאה והובלת נשק; הושת עליו עונש של 42 חודשי מאסר ו-18 חודשי מאסר על-תנאי; והוא חויב בתשלום פיצויים למתלונן בסך של 15,000 ₪. המערער עירער על חומרת העונש והמדינה על קולתו. שני הצדדים סבורים כי ביהמ”ש המחוזי שגה ביישום הוראות תיקון 113 לחוק העונשין. לאחר בחינת נסיבות עניינו של המערער לפי תיקון 113, התקבל ערעור המדינה. הוחלט כי אכן בית המשפט המחוזי הקל בעונשו של המערער יתר על המידה, עד כדי שהעונש סוטה במידה קיצונית מהעונש הראוי. בנוסף, בית המשפט העליון היה סבור כי נפלה טעות בדרך הילוכו של בית המשפט המחוזי, כאשר הייתה חסרה הנמקה כנדרש לגבי חלק מן השלבים ולא הייתה קביעה של מתחם הענישה. כתוצאה מכך, לא הבהיר בית המשפט המחוזי האם העונש שגזר על המערער מצוי בתוך מתחם הענישה או חורג ממנו לקולא. בכך לא קוימה כוונת המחוקק בתיקון 113 להבניית שיקול הדעת השיפוטי, ואין ניתן לבחון אם נשקלו כל השיקולים הצריכים לעניין, על-פי משקלם ובאיזון הולם.

  •