גליון מספר ט’1-עדכונים

חוק הפיקוח על מזון לבעלי חיים, התשע”ד-2014 2014-07-14
החוק מונה שבעה פרקים- מטרה; הגדרות; יצור ושיווק; חובת דיווח ובקרה עצמית; סמכויות פיקוח ואכיפה; עונשין; הוראות שונות. מטרתו הינה לקבוע הסדרי פיקוח על ייצור מזון לבעלי חיים ושיווקו.זאת, בכדי להגן על בריאותם ורווחתם של הציבור ובעלי החיים, בהתאם לעקרון הזהירות המונעת. החוק קובע כי ניתן לייצר ולשווק מזון בעלי חיים רק בהינתן היתר מתאים ממנהל השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות או מי שהסמיכו לכך. בנוסף, קובע החוק בשורה של סעיפים את התנאים למתן, ביטול או התליה של היתר ואף כי אחריות הנפקת ההיתר והעמידה בתנאיו הינה על המייצר או המשווק. במידה ונימצא ליקוי לאחר מתן ההיתר על המייצר או המשווק לדווח על כך למנהל ולנקוט בכל האמצעים הנדרשים לשם מניעת שיווק המזון והחזקת במקום בשליטתו הבלעדית. שר החקלאות רשאי להסמיך פקחים אשר יוכלו לדרוש מהאדם להזדהות, למסור להם מידע או כל מסמך רלוונטי, לערוך בדיקות ומדידות ואף להיכנס למקום פרטי, מלבד מקום מגורים, כאשר יש להם יסוד סביר להניח כי יש במקום מזון בעלי חיים או ששוהים בו בעלי חיים. בנוסף, רשאים הם לחקור כל אדם הקשור לעבירה, לתפוס ממצאים הקשורים לעבירה ולבקש מביהמ”ש צו חיפוש במגורים פרטיים.העונש הנגזר בגין הפרה של חוק זה נע בין ששה חודשיים לשנה או לחלופין קנס – בהתאם להוראות החוק. קובץ מצורף
המחוזי המליץ: לתקן את סעיף 116 לחוק המים, התשי”ט-1959 2014-07-14
עח”ק 2164-01-14 מליבו בנייה בע”מ נ’ רשות המים- חטיבת אסדרה, ניתן ב-16.6.2014מפי ההרכב סגן נשיא המחוזי רון שפירא ושני נציגי הציבור שאול שטרייט וישראל מנטל. בפרשה דחה בית הדין את הערעור שהגישה חברת מליבו כנגר רשות המים בגין חיוב בתשלום היטל הפקה לשנת 2011-2012 מכוח הוראות ס’ 116 לחוק המים, התשי”ט- 1959. סי 116 קובע תשלום היטל הפקה בעד הפקת מים אשר מחושב לפי יחידות של כמות המים המופקת. מטרת ההיטל הינו להגן על משאבי הטבע ולתמרץ יזמים לפעול לאתר שיטות בנייה אשר אינן מחייבות סילוק כמויות גדולות של מים או פעול לאיתור צרכנים שניתן יהיה לספק להם את המים באופן שההפקה לא תביא לגריעת המים ממקורות המים של כלל הציבור מבלי שיהיה להם שימוש. בית המשפט דנן קבע כי משמעות הסעיף הינה לגרום ליזם לקדם את הבנייה תוך פגיעה מינימאלית במשאבי הציבור ההולכים ומדלדלים. ההרכב הכריע כי הטלת ההיטל נעשתה בהתאם להוראות החוק והרישיונות שניתנו לעוררת ובאופן המביא לידי ביטוי את כוונת החוק. אולם, טען השופט שפירא כי תוצאה זו מעוררת קשיים ויש לשקול לשנות את החוק באופן שבו מעשה הנכנס בגדר של הפקת מים, ואולם אינו גורע ממאזן משק המים הלאומי ואף משפר מצבו, הינו פטור מהיטל הפקה.
הורחבה רשימת העבירות שבהן המשטרה מוסמכת ליטול דגימות DNA בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), התשנ”ו-1996 2014-06-24
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), התשנ”ו-1996, מסמיך את המשטרה ליטול מחשוד אמצעי זיהוי שונים המנויים בחוק. סעיף 11ב לחוק מונה מספר תנאים ליטול אמצעי זיהוי מחשוד. סעיף 11ב(ב) מורה כי המשטרה מוסמכת ליטול אמצעי זיהוי מחשוד רק בעבירות המצוינות בתוספת הראשונה לחוק, וביניהן: עבירות של גרימת מוות לפי סעיפים 305,300,298 לחוק העונשין; עבירות של פגיעה בקטינים ובחסרי ישע לפי סעיפים 368ב ו-368ג לחוק העונשין; עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים, למעט עבירות הנוגעות לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי; ועוד. ביום ה-19.6.14, פורסם צו המרחיב את רשימה העבירות המנויות בתוספת הראשונה לחוק, במסגרת רשומות קובץ התקנות מספר 7386. זאת, בהתאם לסעיף 15א לחוק, המאפשר לשר לביטחון הפנים לשנות בצו את התוספת הראשונה, בהסכמת שרת המשפטים ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט. רשימת העבירות החדשות שאושרו הן: ניצול קטינים לזנות (סעיפים 203ב,203ג לחוק העונשין), תקיפת שוטר (סעיפים 274-273 לחוק העונשין), עבודת כפיה (סעיף 376 לחוק העונשין), כליאת שווא (סעיף 377 לחוק העונשין), גניבה בנסיבות מיוחדות (סעיף 384א לחוק העונשין), תקיפת זקן (סעיף 368ו לחוק העונשין), קשר לביצוע פשע (סעיף 499 לחוק העונשין, ובלבד שמדובר בעבירת פשע המנויה בתוספת הראשונה), התפרעות שסופה נזק (סעיף 157 לחוק העונשין), ארגון הגרלות והימורים (סעיף 225 לחוק העונשין), התנכלות והטרדה מינית (סעיף 5(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ”ח-1998), פעילות בארגון פשיעה (סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס”ג-2003) ושוהים בלתי חוקיים (סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי”ב-1952). תחילתו של צו זה 14 ימים מיום פרסומו.
הלכת גנני עומדת על כנה, וכן בית-המשפט העליון הנחה את המדינה כיצד עליה לנהוג במקרים בהם חלה ההלכה 2014-06-11
בית-המשפט השלום בבאר-שבע הרשיע את המערער וגזר עליו, בין היתר, שלושה חודשי מאסר בפועל, בעבודות שירות. המדינה ערערה על קולת העונש שנגזר על המערער. בטרם נדון הערעור, סיים המערער לבצע את מרבית השעות שהושתו עליו במסגרת הצו. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, קיבל את ערעור המדינה וגזר על המערער, בין היתר, שישה חודשי מאסר בפועל. על החלטה זו הוגש הערעור לבית-המשפט העליון.בית-המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי בפרשת גנני, אשר התקבלה בטרם נדון ערעור המדינה בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע; נקבע, כי פרשנותו הנכונה של סעיף 71א(א) לחוק העונשין מובילה למסקנה כי גם במסגרת ערעור על גזר דין, אין בית-המשפט יכול לגזור הן עונש מאסר בפועל והן צו שירות לתועלת הציבור. יש לציין כי בעניין גנני, בשונה מבמקרה דנן, השלים הנידון את כלל השעות שנקבעו בצו.בית-המשפט ציין כי הלכת גנני עומדת על כנה, אך אינו קובע מסמרות לשאלת תחולת ההלכה במקום בו הנידון השלים רק חלק משעות השירות לתועלת הציבור שהושתו עליו במסגרת צו בית-משפט. בנוסף, הנחה בית-המשפט את המדינה כי במקרים בהם תחול הלכת גנני, עליה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע צו השירות לתועלת הציבור, אף בטרם הכרעה סופית אם ברצונה להגיש ערעור על גזר הדין, אם לאו.
פיצויים בגין נזק לנכס אשר לא שוקם יחשבו כריווח הון 2014-06-11
בעקבות שריפה אשר פרצה במפעל החברה המערערת, “תופאפ תעשיות” למזון קפוא , נגרמו לה נזקים כבדים והשריפה כילתה את מרבית הציוד והמלאי שהיה בו. המערערת קיבלה מחברת הביטוח פיצוי בסך 82.2 מיליון שקל. המערערת בחרה שלא לשקם את מפעלה ולפיכך בשומת המס אשר הגישה, טענה כי היא אינה חייבת במס על הפיצוי הביטוחי. על אף האמור, קיבלה החברה צווי שומה שלפיהם היא חייבת במס רווח הון בגין הפיצוי. ערעורה של המערערת על השומה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, שהסביר כי החברה התעשרה כתוצאה מקבלת הפיצוי, ועל כן עליה לשלם מס רווח הון. בעקבות זאת, המערערת הגישה ערעור לבית המשפט העליון, בו היא טענה בין היתר שלא ייתכן שפיצוי מחברת הביטוח ייחשב כהכנסה של המבוטח. לדבריה, לפי עיקרון השיפוי, עיקרון בסיסי הנהוג בדיני הביטוח, הפיצוי נועד להעמיד את המבוטח במקום שבו היה לולא התרחש מקרה הביטוח, והטלת מס על השיפוי חוטאת לתכלית זו. בע”א 3721/12 תופאפ תעשיות נ’ פקיד שומה (פורסם בנבו, ניתן ב-27.04.2014) דחה בית המשפט העליון פה אחד את ערעורה של המערערת, וקבע שככלל פיצוי ביטוח חייב במס. לגבי סוג המס צוין שבמקרה של אירוע נזיקי, שלאחריו המפעל לא שוקם, חייבת המערערת לשלם לפקיד השומה מס רווח הון. עוד נקבע כי תוצאה זו מביאה לתשלום מס אמת ומתיישבת עם תכלית החקיקה, שכן משהחליטה המערערת לוותר על שיקום המפעל מרצונה, הרי שהיא הרוויחה כסף, כיוון שהפיצויים נותרו בידיה. אשר על כן, נדחה הערעור.
אדם אינו יכול לשמש הן כתובע מייצג והן כבא כוח מייצג, במסגרת תובענה ייצוגית. 2014-05-20
המבקשים הם לקוחות של חברת בזק ואלו הגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו-2006, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (תא (ת”א) 2519/06 גולדנברג נ’ בזק החברה הישראלית לתקשורת בע”מ (פורסם בנבו, 15.5.2014)). המבקשים ביקשו, בין היתר, מבית-המשפט כי יאשר להם לשמש כתובעים מייצגים וכן כי ימונו לתפקיד באי הכוח המייצגים בתובענה הייצוגית. במסגרת בחינת התקיימות התנאים להגשת התביעה הייצוגית, בית-המשפט בחן, בין היתר, את התנאים הקבועים בסעיפים 8(א)(3) ו-8(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות, אשר דורשים שעניינם של חברי קבוצת התובעים ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום-לב. בית-המשפט המחוזי ציין כי בית-המשפט העליון טרם הכריע בשאלה, באם יכול אדם אחד לשמש הן כתובע מייצג והן כבא כוח מייצג, בהיבט של דרישת התקיימות תנאי הייצוג ההולם ותום-הלב לאישור התובענה הייצוגית. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים לכהן בשני התפקידים במקביל, וכן ציין שגם שותף/ה של אחד המבקשים אינו יכול לכהן באחד התפקידים במקביל לשותפו. זאת, משום שלפי הוראותיו של חוק תובענות ייצוגיות והתכליות העומדות ביסודו; לתובע המייצג ולבא כוח המייצג תפקידים שונים, המחייבים אי-תלות ועצמאות. בנוסף, כדיי להבטיח שחברי קבוצת התובענה הייצוגית לא יפגעו מניגוד עניינים שעלול להתעורר בין טובת התובע המייצג לבין טובת הקבוצה, יש להפריד בין שני התפקידים. על אף האמור, אין באי התקיימות תנאי סעיפים 8(א)(3) ו-8(א)(4), לשלול את אישור התובענה כייצוגית בשעה שניתן להבטיח התקיימותם באמצעות מנגנונים הקבועים בחוק. משכך, בית-המשפט הורה למנות אדם אחר שישמש כתובע המייצג.
טענת “טעם מיוחד” מצדיקה הארכת התקופה להגשת תביעת חוב בהליך פשיטת רגל 2014-05-17
המהל המיוחד הגיש ערעור על החלטת שופט המחוזי שרעבי אשר קבעה כי בשל מצבו הרפואי של הנושה מתקיים ‘טעם מיוחד’ ויש לאשר לו הגשת תביעת חוב באיחור. השופט דנציגר בע”א 2063/14 ציין שהחריג המאפשר הארכת מועד להגשת תביעת חוב ע”י נושה בהליך פשיטת רגל, יחול בנסיבות שבהן הנושה לא ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס או הפירוק ויעילות ההליך וקידומו לא ייפגעו משמעותית כתוצאה מהארכת המועד. בהכרעתו קבעה כי במקרה בו לא ניפגע יעילות וקידום ההליך, ‘טעם מיוחד’ יכול להצדיק הארכת מועד הגשת תביעת חוב. אי ידיעת החייב הודות מתן צו הכינוס בזמן אינה תנאי בלעדיו לא ניתן להאריך את המועדים. משכך, פסק השופט כי בנסיבות העניין, אין מקום להתערב. בהחלטה כי התקיים “טעם מיוחד” המצדיק את הארכת התקופה להגשת תביעת חוב מצד המנהל המיוחד.
ניתן להעמיד לדין משמעתי עורכי-דין בגין מעשים והתנהגויות שבוצעו במסגרת חייהם הפרטיים ובלא קשר למקצועם. 2014-05-14
המבקשת, עורכת-דין במקצועה, נדונה בשתי ערכאות בתי-הדין המשמעתיים בגין התנהגות שאינה הולמת את מקצועה עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961. זאת, עקב מעשים שביצעה בלא קשר לעיסוק במקצועה. בתי-הדין השיתו על המבקשת עונשים שונים והיא ערערה על החלטתם לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורה בצורה חלקית וגזר עליה עונש מופחת. ועדת האתיקה ערערה על החלטת בית-המשפט המחוזי לבית-המשפט העליון שדן בפרשה בבר”ש 1136/14 ישראלוביץ נ’ ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב. בית-המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי אין לשלול העמדה לדין משמעתי של עורכי-דין על התנהגות שאינה הולמת גם מחוץ לגדרי המקצוע. זאת, משום שפעולות אלה משפיעות על תדמית המקצוע, וכן משום שיש לראות במקצוע עריכת הדין כרכיב חשוב בתדמית שלטון החוק בכלל. ודוק – בית-המשפט הדגיש כי במקרה דנן, למעשיה של עורכת-הדין יש היבט פלילי, ולכן אין להקיש זאת לכלל ההתנהגויות שמתבצעות מחוץ לגדרי המקצוע. יתרה מכך, בית-המשפט ציין באמרת אגב, כי על לשכת עורכי-הדין לקבוע נוהל המסדיר את אופן הצגת גיליון הרשעות משמעתיות קודמות בהליך הדין המשמעתי; וכן כי ראוי להקיש זאת, בשינויים המתחייבים, מההליך המשפט הפלילי. זאת, בשל אופיו המעין פלילי של הליך זה.
אין להכיר בכך שחברות בכת, כשלעצמה, פוטרת אדם מאחריותו הפלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין. 2014-05-07
בית-המשפט העליון דן בע”פ 9612/10 קוגמן נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.4.2014), בערעורם של הנאשמים שהורשעו בביצוע עבירות רבות. המערערים טוענים, בין היתר, כי עצם חברותם בכת דתית והשפעתה הרבה עליהם, מקימים סייג לאחריותם הפלילית למעשיהם השונים, לפי סעיף 34ח לחוק העונשין. בית-המשפט דחה טענתם וציין כי סעיף זה, מאזן בין שיקולים שונים וסותרים הנוגעים למטרות הענישה, לביטחון הציבור ואמון הציבור; אל מול ההכרה במצבי קיצון בהם נשללת יכולת ההבנה או הרצייה של הנאשם. נקבע כי אין להרחיב את גבולות טענת אי השפיות גם ל”נפגעי כתות”. זאת, מתוך חשש בפגיעה ביעילות החוק הפלילי ובשימוש בעילה זו להתחמקות מאחריות פלילית. לאור האמור ומטעמי מדיניות משפטית, אין בחברות בכת כשלעצמה, באמונה ובפחד כדי לפטור אדם מאחריותו הפלילית למעשיו.
לשכת עורכי הדין ובתי הדין המשמעתיים יבחנו את התקיימותן ומשקלן של ראיות שמכוחן הוגש כתב אישום כנגד עורך דין, בעת החלטה ובקשה להשעייתו הזמנית של עורך הדין 2014-05-06
כתב אישום הוגש כנגד המערערת, עורכת-דין במקצועה, בגין שיבוש מהלכי משפט. לשכת עורכי הדין הגישה כנגדה, בקשה להשעיה זמנית עד למתן פסק דין פלילי חלוט, לפי סעיף 78 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961 (להלן: חוק הלשכה) על בסיס כתב האישום לעיל. זאת, משום שעבירה זו נושאת עמה קלון. בית הדין המשמעתי המחוזי דן בבקשה והכריע כי הלשכה עמדה בנטל ההוכחה; וזאת בלא לבחון את משקלן ודיותן של הראיות הלכאוריות של כתב האישום. על החלטה זו ערערה המערערת בתיק זה, לבית הדין המשמעתי הארצי. דעת הרוב קבעה, בין היתר, כי דין הערעור להידחות וכי אין זה מקומו של בית הדין המשמעתי לבחון באם קיימות ראיות לכאורה בדבר ביצוע העבירות המיוחסות לה בכתב האישום שעל בסיסו הוגשה הבקשה להשעיה זמנית. על החלטה זו הוגש ערעור זה. בעמל”ע (י-ם) 56952-02-14 אפיק חכמון נ’ ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב והמרכז (פורסם בנבו, 1.4.2014) קבע בית-המשפט המחוזי, כי השיקולים להשעיה זמנית של עורך-דין על-ידי לשכת עורכי הדין, לפי סעיף 78(ג) לחוק הלשכה; נובעים מהתוצאות האפשריות של ההליך הפלילי המתנהל כנגד עורך-הדין. כתב האישום עצמו אינו הבסיס להחלטה על השעית עורך-דין לפי סעיף 78(ג) לחוק הלשכה, אלא הראיות שהתגבשו להגשת כתב האישום הן אלו שישמשו כבסיס להחלטת זו. לפיכך, יש להקפיד על בחינה מדוקדקת של קיום הראיות הלכאוריות ועוצמתן בהפעלת סעיף זה, כפי שמבצעים בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים, זאת בהסתמך על הלכת איזמן (על”א 88/19 איזמן נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו, פ”ד נב(4) 377 (1988) ופרשת בראל (על”ע 5145/07 בראל נ’ הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (פורסם בנבו, 31.12.2007).
האם למדינה סמכת להפחית קנסות המוטלים מכוח חוקי הגנת הסביבה? 2014-05-06
בהכרעה קצרה ביותר, קבע בית המשפט העליון בעעמ 88/13 יהודה רשתות לפדות בע”מ נ’ השר להגנת הסביבה כי סכומי העיצום ההתחלתיים הם סכומי פיקס, אולם שלח רמז עבה לכיוונו של המשרד להגנת הסביבה לשקול היטב על אילו עבירות מוצדק מלכתחילה להטיל עיצום כספי. מדובר בהכרעה בין שתי פסיקות ותרות שנתן בית המשפט המחוזי.בבית המשפט המחוזי תל אביב, הכריעה השופטת צילה צפת כי יש להטיל עיצום מופחת על יהודה רשתות פלדה. לדעתה החוק קבע שיעור מקסימלי לעיצום שניתן להטיל ולא סכום ‘פיקס’. משכך, אין חובה להטיל את הסכום במלואו ולממונה סמכות לקבוע את סכום העיצום בגין הפרה הנטענת בהתאם לנסיבות. לעומתה השופטת נאוה מבית המשפט המחוזי בירושלים הכריע בעניין אחר כי לממונה אין שק”ד לא באשר לגובה העיצום הכספי ולא באשר לעילות להפחתתו או לשיעור ההפחתה ומשכך מדובר בסכום פיקס.בערעור דנן, הכריע העליון כי בהתחשב בנסיבות ובעובדה שזהו המקרה הראשון המובא בפני בית המשפט בסוגיה זו, בהסכמת המדינה יש לבטל את העיצום של 360 אלף שקל שהוטל על יהודה רשתות פלדה, שלא הגישה דיווחים חודשיים הנוגעים לקבלת היתר להזרים שפכים לים ב־2009–2010.תוצאת פסק הדין של העליון הינה דואלית: מחד, נקבע שאין למשרד להגנת הסביבה שיקול דעת ועליו להטיל עיצום כספי כבד גם על עבירות “טכניות” כעבירות קלות הנוגעות לדיווח. אולם, מאידך קביעה זו הינה רמז עבה לכיוונו של המשרד להגנת הסביבה לשקול היטב על אילו עבירות מוצדק מלכתחילה להטיל עיצום כספי. בחוקים מסוימים מדובר בסכומים גבוהים המושתים ללא הבחנה על עבירות טכניות ועבירות מהותיות.
מחילת חוב של בעל מניות יחיד לטובת החברה שבבעלותו על מנת ליצר הפסד הון בר קיזוז כנגד רווח הון, עשויה להיחשב לעסקה מלאכותית 2014-05-04
במקרה דנן, המערער היה בעל חברה אשר נקלעה לקשיים. המערער נתן לחברה הלוואת בעלים, אשר ברבות הימים מחל לחברה על הלוואה זו. זמן קצר לאחר מכן, נוצר למערער רווח הון בגין עסקת החלפת מניות. כנגד רווח זה ביקש המערער לקזז את ההפסד אשר נגרם לו כתוצאה ממחילת החוב לחברה, ולפיכך לטענתו אין הוא חב במס כלל בגין הרווח האמור. בית המשפט קמא דחה טענתו זו של המערער וקבע כי מדובר בעסקה מלאכותית אשר כל תכליתה היא להוביל להפחתת החבות במס ללא כל שיקול עסקי לגיטימי. ולפיכך פקיד השומה היה רשאי להתעלם מעסקה זו ולחייב את המערער בתשלום מס מלא על רווח ההון שנוצר לו כאמור. בע”א 4060/12 ד”ר שנהב נ’ פקיד שומה (ניתן ביום 27.04.14, פורסם בנבו) דחה בית המשפט העליון את ערעורו של המערער ואישר את החלטת בית המשפט קמא. בית המשפט העליון קבע כי מחילת חוב מוחלטת הנה פעולה “חשודה” במיוחד כאשר עיתוי המחילה סמוך ליצירת רווח ההון שנצמח מעסקה אחרת ובמיוחד כאשר סכום המחילה תואם את סכום רווח ההון שנוצר. במקרה כגון דא הנטל עובר לכתפי המערער להרים את הנטל כי אין המדובר בעסקה מלאכותית, כאשר במקרה דנא קבע בית המשפט העליון כי המערער לא הרים נטל זה ולפיכך דחה את הערעור. אשר על כן, קבע בית המשפט העליון כי מדובר בעסקה מלאכותית במובן של ס’ 86 לפקודת מס הכנסה, אשר תכליתה המרכזית הייתה להימנע מחבות במס ומשכך פקיד השומה היה רשאי להתעלם מעסקה זו ומיתרון המס אשר המערער ביקש להשיג.
המשטרה היא זו שתקבע מהן מילות החיפוש במחשבו של חשוד העוסק בעריכת-דין 2014-04-12
חקירה פלילית נפתחה כנגד החשוד, עורך-דין במקצועו. המשטרה ערכה חיפוש במשרדו ותפסה, בין היתר, את שרת המחשבים של המשרד והעתיקה את תוכנו. החשוד טען טענת חיסיון בנוגע לחומרים שהועתקו על-ידי המשטרה וכנגד טענתו, ביקשה המשטרה את אישור בית-המשפט לערוך חיפוש ולבצע מיון בחומרים. הצדדים הגיעו להסכמה ביחס לאופן החיפוש בחומרים שהועתקו מתוך שרת משרדו של החשוד. אולם, הצדדים לא הגיעו להסכמה בנוגע לאופן בו ייבחרו מילות החיפוש. בצ”ע 24743-03-14 מדינת ישראל נ’ בר (פורסם בנבו, 30.3.2014) ציין בית-המשפט כי טרם הסדירו המחוקק והמפכ”ל הסדר לחיפוש בחומר ממוחשב. בית-המשפט עמד על כך שהמשטרה היא הגורם האחראי על החקירה ושחשיפת מילות החיפוש לחשוד עלולה להביאה לידי שיבוש החקירה. בית-המשפט קבע כי במקרה דנן, התקיים הסדר ראוי המאזן בין הזכויות והאינטרסים השונים. זאת, על בסיס העקרונות שהותוו ברע”פ 8873/07 היינץ ישראל בע”מ נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2.1.2011) לעניין הליך בירור טענת חיסיון עורך-דין – לקוח ביחס למסמכים שנתפסו.
חובות שנוצרו מפעילות בלתי חוקית אינם שוללים את תחולת פקודת פשיטת הרגל על החייב 2014-02-23
בע”א 3376/11 שרגא רוזנברג נ’ כונס הנכסים הרשמי נקבע על ידי הרכב של שלושה שופטי העליון הלכה מרחיבה לעניין חובת תום הלב בהליך פשיטת הרגל. ככלל, החובה של החייב לנהוג בתום לב מתפרשת על פני התקופה שקדמה להליכי פשיטת הרגל ועל פני התקופה ממתן צו הכינוס ועד להכרזת פשיטת הרגל עצמה והיא אף ממשיכה לרחף מעל ראשו של החייב לאורך כל הליך פשיטת הרגל ועד לסיום ההליך בהסדר או בהפטר. תום הלב נבחן באמות מידה אובייקטיביות הנגזרות מתכליתיו של מוסד פשיטת הרגל. לטענת השופטים היוצרות החוב בשל פעילות בלתי חוקית, בהיבט הפלילי או האזרחי, אינה מהווה בהכרח חוסר תום לב “טבעי”, שאין אחריו ולא כלום. זאת משום, שלטענתם יש לתת את הדעת לכך שהחלטה שלא להכריז על החייב פושט רגל מהוה הלכה למעשה “סנקציה” נוספת כנגד החייב מעבר להליכים שננקטו נגדו, ואת זאת קשה להלום אף שהיו מקרים שבהם סנקציה שכזו הינה מוצדקת. ההלכה שנקבעה מבקשת לבחון כל מקרה לגופו בהתאם למערך השיקולים שהוקצעו בפסיקה ולא לשלול מיד את תחולת פקודת פשיטת הרגל כאשר חובות החייב מקורן בהליך לא חוקי.
מידת המעורבות והפיקוח של ביהמ”ש של חדלות פרעון ושל בעלי התפקיד מטעמו בהליכי המימוש של הנושה המובטח 2014-02-20
ערעור במסגרת עא 8044/13 ששון לוי נ’ שיכון ובינוי נדל”ן השקעות בע”מ. נקודת המוצא היא כי נושה מובטח שמחזיק בידו שעבוד קנייני להבטחת חובו רשאי להפרע מהחייב במשרין באמצעות מימוש הנכס המשועבד והוא אינו תלוי בנושים אחרים או הליכים אחרים.אולם הוא אינו רשאי לתעלם באופן מוחלט מהליכי חדלות הפירעון. מוקד הבעייתיות הינה כי מידת המעורבות והפיקוח של הנאמן או המפרק בהליך המימוש על ידי הנושה המובטח אינה מוסדרת בחוק בצורה ברורה על ידי סעיפי החוק ומחייבת פיתרון פסיקתי. בית המשפט דנן פסק כי המקרים חריגים, בהם התרשם כי מדובר בהליכי מימוש מורכבים הכוללים צדדים שלישיים ודרישה להליכים משפטיים,יתכן שיהיה מקום להורות שהליכי המימוש התנהלו בביהמ”ש ולא במסגרת ההוצאה לפועל. השופטים הותירו בצריך עיון את השאלה אילו הליכים יוגדרו כ”הליכי מימוש מורכבים” שיצדיקו נקיטה בצעד זה. עוד הושאר בצריך עיון השאלה האם יתכנו מצבים בהם יפקיע ביהמ”ש של חדלות פרעון את הליך המימוש מידיו של הנושה המובטח וימנה את בעל התפקיד בהליך חדלות הפירעון כאחראי על המימוש.
תיקון 20 לחוק החברות – הקמת “ועדות תגמול” 2014-02-04
התיקון, אשר התקבל בתאריך ה-5 בנובמבר 2012, מעניק סמכויות לגוף פנים ארגוני, אשר נקרא “ועדת תגמול” ויורכב מחברי דירקטוריון חיצוניים ובלתי תלויים של החברה הציבורית (או הפרטית במידה שהיא חברת אגרות חוב). תפקיד הועדה לקבוע את מדיניות תגמול הבכירים ולהמליץ לדירקטוריון, אשר במידה ויאשר את ההמלצות יובאו לאישור סופי באסיפה הכללית. האישור באסיפה הכללית יהיה טעון בנוסף לרוב רגיל של בעלי המניות, גם אישור של רוב בעלי המניות שאינם בעלי שליטה ושאין להם עניין אישי בהחלטה. התיקון לחוק אושר על רקע קולות העולים מן הכנסת בדבר הצורך לרסן את שכר הבכירים ולצמצם את פערי ההשתכרות בין העובדים הזוטרים לבכירים.
קשריו של הגבר עם נשים אחרות מעידים על שיתופיות מוחלשת בין הגבר לאשתו ולפיכך ישפיעו על איזון המשאבים 2014-01-06
בתמ”ש (פ”ת) 38965-05-13 ת.ס נ’ ד.ס (טרם פורסם, ניתן ב-1.12.13) דן בית המשפט לענייני משפחה בסוגיית חילוק רכושם של בני זוג. השניים ניהלו חיי נישואין במתכונת חריגה אשר לפיה הגבר היה נוכח-נפקד לסירוגין בביתם המשותף. אולם הגבר לקח חלק בכלכלת הבית לאורך השנים אך נהג באותו אופן מול נשותיו האחרות. לפיכך, מציין השופט צבי ויצמן כי מדובר בנסיבות חיים חריגות המעידות על מצב שונה מהמצב אליו שואף חוק יחסי ממון. בהתאם, התעקשות האישה על חיי השיתופיות המוחלשים עם הגבר צריכה לבוא לידי ביטוי באיזון המשאבים שכן היא משקפת את ההסכמה בין השניים. לכן, תזכה האישה ל-30% בלבד מן נכסי הגבר אשר נכללו במסגרת ההסדר.
הסכמת בני הזוג לקיים מערכת נישואים פתוחה בה יוכלו לקיים יחסי מין עם אחרים/ות, פסולה 2014-01-06
בתיק (אזורי נת’) 867942/2 פלונית נ’ פלוני (טרם פורסם, ניתן ב-22.12.13) דן בית הדין הרבני בתוקפו של הסכם אשר נכרת בין בני זוג ומאפשר להם לקיים מערכות יחסים נוספות טרם גירושיהם. האישה, אשר יזמה את חתימת ההסכם בין השניים לא קיימה מערכות יחסים נוספות ומצידה אף ניסתה לחדש את היחסים. מנגד, הגבר פגש באישה אחרת אשר אף נכנסה ממנו להריון וכיום כבר מהווה אם לילדתו. האישה חשה עלבון רב לאור התנהגותו של הגבר ולכן פנתה לבית הדין בבקשה לגט ולקבלת כתובתה. בית הדין הרבני קבע כי אין להכשיר יחסים שכאלו גם אם היו בהסכמה, כלומר, כל זמן שהשניים לא גרושים הם אינם מותרים לאחרים. הדיינים דבקו בהלכה היהודית כי אין לרעות בשדות זרים ואף פסקו לאישה את כתובתה כשם שביקשה.
קיזוז תשלומי מזונות עתידיים מן החלק השייך לאב בדירת המגורים המשותפת 2014-01-06
בני הזוג גרושים ומחזיקים בדירה משותפת אשר עליה האישה משלמת משכנתא מדי חודש. מאז עזב האב את הבית נמנע הוא מלשלם מזונות לילדיו ולאור זאת, צבר חוב כספי משמעותי. כאשר נדרש לאיזון המשאבים בין בני הזוג קבע השופט אסף זגורי כי את חלקו של האב בדירה יש להפחית. כך לראשונה, לא רק שחלקו בני הזוג את חובות העבר שלהם אלא גם הוונו חובותיו העתידיים של האב וקוזזו מחלקו בדירת המגורים המשותפת. מהלך חדשני זה שנקבע בתמ”ש 12643-03-11 נ.י נ’ ש.י (טרם פורסם, ניתן ב-6.11.2013) נאחז בחוק יחסי ממון. כפי שמסביר השופט זגורי, שיקול הדעת השיפוטי הרחב אשר מעניק החוק וכן, הכרת החוק ברווחת הילדים כחשובה ומשמעותית הביאו לקבלת החלטה זו.
על משרד החינוך להנגיש לתלמידים עם מוגבלות ראייה את ספרי הלימוד, חומרי הלימוד הפנימיים ובחינות הבגרות 2014-01-03
בנובמבר 2011 הוגשה עתירה נגד משרד החינוך על כך שחומרי לימוד ובחינות בגרות אינם נגישים לתלמידים עיוורים ולקויי ראייה שלומדים במערכת החינוך הרגילה. בעקבות הגשת העתירה שינה משרד החינוך את עמדתו והכיר באחריותו להנגשה מלאה של ספרי לימוד, חומרי לימוד פנימיים ובחינות בגרות לתלמידים עם מוגבלות בראייה. בבג”ץ 8536/11 בזכות המרכז לזכויות אדם של אנשים עם נ’ משרד החינוך (טרם פורסם, 19.12.2013) נתן בית המשפט להסכמות בין משרד החינוך והארגונים תוקף של פסק דין. שתי נקודות אשר נותרו במחלוקת מבלי שניתנה בהן הכרעה הן מועד הנגשת ספרי הלימוד ושאלת העברת גרסאות דיגיטליות של ספרי הלימוד לידי התלמידים. בג”ץ קבע כי שאין מקום בשלב זה להוציא צווים נגד משרד החינוך בסוגיות אלה, אולם בצד זאת קבע שאם המשרד לא יפעל בתוך פרק זמן סביר ובאופן המניח את הדעת לפתרון הסוגיות, יוכלו העותרים לשוב ולפנות לבית המשפט.
כאשר אין בידי בת המתגוררת בחו”ל לשמש משענת ותמיכה לאמה לעת זקנה מפאת ניתוק היחסים ביניהן יש לאפשר לאם לחבור לבנה ומשפחתו בישראל במעמד של ישיבת קבע 2014-01-03
המערערת פנתה למשרד הפנים בבקשה לקבל אשרה לישיבת קבע בישראל על בסיס נוהל “הטיפול במתן מעמד להורה קשיש ובודד של אזרח ישראל”. משרד הפנים דחה את הבקשה בנימוק שהמערערת אינה עונה על הקריטריונים הקבועים בנוהל מאחר שיש לה בת נוספת המתגוררת בחו”ל. המערערת טענה כי יש להחיל עליה את הנוהל נוכח הניתוק בינה לבין בתה המתגוררת מחוץ לישראל. בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע דחה עתירת המערערים נגד החלטת משרד הפנים, בקבעו כי הקשר של המערערת עם בתה לא נותק לחלוטין וכי מקור הריחוק בין השתיים הוא במרחק הפיזי ביניהן. בעע”מ 9353/10 אינה יעקובלב נ’ משרד הפנים (טרם פורסם, 1.12.13) קיבל בית המשפט העליון את הערעור, בסברו כי הראיות שהונחו לפניו מוכיחות את טענת המערערת לפיה הקשר בינה לבין בתה נותק באורח מוחלט לפני שנים רבות, בניגוד לקביעת הערכאה הקודמת, וקבע כי כאשר אין בידי בת המתגוררת בחו”ל לשמש משענת ותמיכה לאמה לעת זקנה מפאת ניתוק היחסים ביניהן, יש להחיל את החריג מטעמים הומניטאריים לנוהל הורה קשיש, ולאפשר למערערת לחבור לבנה ומשפחתו בישראל במעמד של ישיבת קבע.
בית המשפט לענייני משפחה הורה על התקנת מצלמות בבית קשישים חסויים במצב סיעודי 2014-01-03
בא”פ (נצ’) 2262-02-12 פלונית נ’ פלמונית (טרם פורסם, 30.11.2013) ביקשו אח ואחות מבית המשפט לענייני משפחה בנצרת כי יורה על התקנת מצלמות בבית הוריהם החסויים והסיעודיים. זאת בשל חשש לשלום הוריהם שמצויים תחת טיפולה של אחותם, המטפלת בהורים, שולטת בכל הנוגע לטיפול בהם על ידי מטפלים אחרים ומונעת העסקת עובדים סיעודיים שיטפלו בהורים. בית המשפט קבע שהגם שהצבת המצלמות מהווה פגיעה בזכות לפרטיות, בנסיבות המקרה זוהי פגיעה מוצדקת, שמטרתה שמירת טובתם של ההורים החסויים ופיקוח על הבת המטפלת בהם. הבטחת שלומם של החסויים וטיב הטיפול בהם גוברים על העקרונות שבחוק הגנת הפרטיות. נפסק שהמצלמות יוצבו בבית ההורים, אך לא בשירותים ובמקלחות.
תקנות חדשות לעידוד שילוב וקידום של נשים בעבודה ושל התאמת מקומות עבודה לנשים 2014-01-03
ב-13.11.2013 פורסמו תקנות לעידוד של שילוב וקידום של נשים בעבודה ושל התאמת מקומות עבודה לנשים, התשע”ד-2013. התקנות קובעות מתן מענקים ואותות הכרה למעסיקים ומנהלים במגזר הפרטי הפועלים לעידוד שילוב וקידום של נשים בעבודה, להתאמת מקום עבודה לנשים ולהורים ולאיזון בין חיי עבודה לבין משפחה. התקנות קובעות אמות מידה ותנאים למתן המענקים ואותות ההכרה. כמו כן מפרטות התקנות את דרכי הגשת הבקשות ואת הליך בחירת הזוכים. התקנות אושרו למעלה מ-5 שנים לאחר שהתקבל החוק לעידוד וקידום נשים בעבודה.
אושרה הצעת החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס’ 199), התשע”ד-2013 2014-01-02
ביום 30.12.13 אישרה הכנסת את הצעת החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס’ 199), התשע”ד-2013, בנוגע לחישוב מס נפרד לבני-זוג.הצעת החוק שאושרה סופית קובעת שלושה תיקונים עיקריים: ראשית, החלפת ההסדר הקיים הקובע שניתן לבקש חישוב מס נפרד לבני זוג רק במצבים שבהם אין תלות בין מקורות ההכנסה שלהם, באופן שבו יתאפשר חישוב מס נפרד לבני זוג שקיימת תלות בין מקורות ההכנסה שלהם, בהתקיים שלושה תנאים מצטברים (עבודתו של כל אחד מבני הזוג נחוצה לייצור ההכנסה באותו העסק; כל אחד מבני הזוג מקבל הכנסה התואמת ועומדת ביחס ישיר לתרומתו לייצור ההכנסה באותו העסק; אם ההכנסה מופקת בבית המגורים של בני הזוג – בית המגורים צריך לשמש באופן קבוע את אותו עסק ומרבית פעילות העסק צריכה להיעשות בו). כמו כן, מבטלת את סעיף 66(ה) לפקודה המאפשר חישוב מס נפרד לבני זוג גם במצבים שבהם קיימת תלות בין מקורות ההכנסה שלהם עד לתקרה של 48,960 ש”ח. בנוסף, נקבעת סנקציה כלפי בני זוג שביקשו חישוב נפרד ונמצא שהם אינם זכאים לו, באופן שבו יוטל על בני הזוג קנס בשיעור של 30% מהגירעון שיווצר כתוצאה מהדיווח. הצעת החוק תחול על הכנסה שהופקה מיום 1/1/2014 ואילך. תכלית התיקון הינה לאפשר חישוב מס נפרד, למנוע פתיחה מחודשת של שומות מלפני 2008 ולבטל קנסות, ריבית והצמדה לבני זוג נישומים, שהסתמכו על פסיקות של ערכאות שונות בבית המשפט ולא שילמו מס מאוחד, כפי שהיה נהוג עד לאישור החוק הנוכחי.
בית-המשפט העליון קבע כי אין בהגשת תובענה ייצוגית ממניעים של עשיית רווח כשלעצמה, כדי להעיד על חוסר תום לבו של עורך-הדין המייצג בהליך התובענה 2014-03-10
בית-המשפט העליון נדרש להכריע בשאלה- האם ייזום ההליך הייצוגי במסגרת תובענה ייצוגית, בידי עורך-דין מתוך כוונה להפיק רווח אישי ונקיטה בפעולות לאיתור נפגעים מהתנהלות צרכנית, עולה כדי חוסר תום-לב לפי סעיף 8(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו-2006, או התנהלות בלתי הולמת המצדיקים את דחיית הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. בית-המשפט העליון קבע בע”א 8037/06 ברזילי נ’ פריניר (הדס 1987) בע”מ (פורסם בנבו, 4.9.2014), כי אין בהגשת תובענה ייצוגית ממניעים של עשיית רווח כשלעצמה, כדי להעיד על חוסר תום לבו של עורך-הדין המייצג בהליך התובענה. השופטים מלצר וג’ובראן סברו כי אין בהגשת תובענה ייצוגית ממניעים כלכליים גרידא כדי להעיד על חוסר תום-לב מצד עורכי הדין המנהלים את התובענה. בית-המשפט הזכיר את פרשת רייכרט (רע”א 8268/96 רייכרט נ’ שמש, פ”ד נה(5) 276 (2001), שם קבע בית-המשפט כי אין בשיקולים תועלתניים של תובע שאינו עורך-דין, כדיי להעיד על חוסר תום-לב העלול להכשיל את אישורה של התובענה הייצוגית. כל שכן, הדבר נכון במיוחד, עת מדובר בעורך-דין שעיסוקו, בין היתר, טיפול בתובענות ייצוגית, וכן ציפייתו הלגיטימית לקבלת שכר טרחה עבור שירותים משפטיים אלה. בית-המשפט העליון חיזק את קביעתו בנידון בהתבסס על דברי ההסבר של חוק תובענות ייצוגיות. שם נכתב, בין היתר, כי התובע המייצג ועורך-הדין המשמשים כנציגי ציבור הנפגעים בתובענה ייצוגית, עושים זאת לרוב מטעמים כלכליים. למרות שסעיף 56 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961, האוסר על עורך-דין לשדל, בעצמו או על-ידי אחר, כל אדם למסור לידיו עבודה מקצועית- לא הוחרג לפי חוק תובענות ייצוגיות; יש לראות בניסיונות החקיקה, שנעשו להחריג סעיף זה בחוק התובענות הייצוגיות, בדברי ההסבר לעיל ובסעיפים 8(א)(4), 8(א)(3) לחוק תובענות ייצוגית- כהוכחה לכך שהמחוקק היה ער לכך שעורכי-הדין ייזמו תובענות ייצוגיות גם מטעמים כלכליים. יתרה מכך, המחוקק אף היה מעוניין לתמרץ את התובעים המייצגים ואת עורכי-הדין כיזמים של תובענות ייצוגיות, כדי להגביר את האכיפה הפרטית של זכויותיהם של כלל ציבור הנפגעים. לאור האמור, בית-המשפט העליון קבע כי אין מקום לדחות בקשה לאישורה של תובענה ייצוגית המבוססת עילה ושמתקיימים לגביה כל התנאים הנדרשים על-פי חוק, רק בשל העובדה כי המניע להגשת התובענה וניהולה נעוצים באינטרסים כלכליים אישיים. יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם טעמים כלכליים של יוזם התובענה הייצוגית ייחשבו כחסרי תום-לב. זאת כאשר בית-המשפט משתכנע שהתובענה הוגשה ממניעים, אשר אין קשר בינם, לבין תכליות התובענה. כך למשל, כאשר הטעם בהגשת התובענה נעוץ ברצון לפגוע במתחרה עסקי או ברצון ‘לסחוט’ פשרה. השופט רובינשטיין סייג במקצת את דבריו של השופט מלצר וגרס כי, בשל החשש מפני פריצת הגדרות בהליכי התובענות הייצוגיות, בכך שייעשה בהן שימוש שלא לתועלת הציבור, אלא לשם אינטרסים פרטיים ורווחיים בלבד; על בית-המשפט לפקח בצורה הדוקה יותר בבחינת הליכי התובענה הייצוגית על כל שלביה- הן בבחינת התובע הייצוגי והן בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה בחיווי דעתו בהליכים השונים בהתאם לסעיף 18(ג) לחוק תובענות ייצוגיות. בית-המשפט יבחן תמיד כיצד משרתת התובענה הייצוגית את האינטרס הציבורי בכל שלבי ההליך ואל לבית-המשפט לעודד ביתר שאת, את הגשת תובענות ייצוגיות על-ידי עורכי-הדין, שהוגשו או נוהלו, אך ורק מטעמים כלכליים.
בית-המשפט העליון קבע כי הנטל הראייתי הנדרש מנתבע המבקש היתר לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984) (להלן: תקסד”א), הוא נטל ברמת הוכחה של “שאלה רצינית שיש לדון בה” 2014-03-10
תביעה הוגשה כנגד חברה בנזיקין. החברה כופרת באחריותה. יחד עם זאת, החברה מבקשת להמציא הודעה לצד ג’, אשר נמצא מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל וזאת למקרה בו ימצא בית-המשפט את החברה כאחראית. בית-המשפט העליון נדרש לקבוע ברע”א 7205/12 אקולין טכנולוגיות (98) בע”מ נ’ EAZ PRODUCTS INC DRI (פורסם בנבו, 11.9.2014), מהו הנטל הראייתי הנדרש מן החברה להרים כדי שתוכל לקבל היתר המצאה, וכן מהו הדין במצב שבו החברה מעלה בכתב הגנתה ובהודעה שהיא מבקשת להמציא לצד ג’ טענות סותרות. בית-המשפט העליון קבע כי הנטל הראייתי הנדרש מן החברה הוא נטל ברמת הוכחה של “שאלה רצינית שיש לדון בה”, כפי שנדרש בהוכחת העילה לגופה שהתביעה בבקשת היתר לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984). תקנה 216 לתקסד”א מאפשרת לנתבע שהוגשה כנגדו התובענה, להודיע לצד ג’ כי במידה ותוכח האחריות המיוחסת לו, הרי שיתחלק יחד עמו באחריות זו. מטרתה המרכזית של תקנה זו היא לרכז את כלל הטענות וההליכים המשפטיים תחת תובענה אחת, וזאת כדיי לחסוך בזמן התדיינות משפטית ומשאבים. תקנה 500 לתקסד”א קובעת רשימה סגורה של עילות, אשר לפיהן בית-המשפט רשאי להתיר את המצאת הזמנה אל מחוץ לתחום השיפוטי של מדינת ישראל. במסגרת הוכחה הבקשה, מבקש ההיתר נדרש לצרף תצהיר המאמת את העובדות הרלוונטיות (תקנה 501 לתקסד”א) ולשכנע את בית-המשפט שראוי ליתן את ההיתר. רמת נטל ההוכחה המוטלת על המבקש להוכחת אחת מהעילות המנויות בתקנה 500 לתקסד”א היא “תביעה הראויה לטיעון”. קרי, רמת הוכחה הנמוכה מנטל ההוכחה הרגיל במשפט האזרחי- “מאזן ההסתברות”. ואילו רמת נטל ההוכחה הנדרשת לעניין שכנוע בית-המשפט כי עומדת למבקש גם העילה לגופו של המקרה, היא ברמת “שאלה רצינית שיש לדון בה”. קרי, נטל נמוך אף יותר מרמת הנטל של “תביעה הראויה לטיעון”. לאחר שבית-המשפט קבע כי המבקש עמד בשני הנטלים הדרושים לעיל, על בית-המשפט לקבוע כי ה’פורום הנאות’ לדיון בתובענה הוא בית-המשפט בישראל. היות שהמבקש נדרש להוכיח את התקיימות העילה לגופו של עניין, הרי שנמצא בניגוד אינטרסים מובנה. זאת, משום שעליו להוכיח מחד גיסא, ברמת “שאלה רצינית שיש לדון בה” חלק מרכיבי התובענה העיקרית שהוגשה כנגדו; ומאידך גיסא, המבקש מעוניין להתגונן בפני התובענה העיקרית. למרות ניגוד אינטרסים זה, קבע בית-המשפט העליון כי נטל ההוכחה הנדרש ממבקש לפי תקנה 500 לתקסד”א, הוא למצער ברמת הוכחה של “שאלה רצינית שיש לדון בה”. כך יושג האיזון הראוי בין המבקש להוציא הודעת צד ג’, לבין בעל הדין הזר. יחד עם זאת, בית-המשפט הבהיר כי העלאת טיעון חלופי עובדתי בהקשר של הודעת צד ג’ היא מותרת ואינה אסור לפי תקנה 72(ב) לתקסד”א.
בית-המשפט העליון קבע כי היקף אחריותו המקצועית של עורך-דין כלפי לקוחו, בשעה שהלקוח אינו שועה לעצותיו תיבחן לפי שלוש אמות מידה מרכזיות, אשר אינן מהוות בגדר רשימה סגורה 2014-03-10
בית-המשפט העליון נדרש להשיב בע”א 7633/12 קבוצת גיאות בע”מ נ’ גולדפרב לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות’, עורכי דין בע”מ (פורסם בנבו, 16.9.2014), לשאלה – מהו היקף אחריותו המקצועית של עורך-דין כלפי לקוחו שעה שהלקוח אינו שועה לעצתו. בית-המשפט פתח וקבע כי ברי לכל שעורך-דין חב בחובות זהירות כלפי לקוחו. סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש מעורך-דין כלפי לקוחו נקבע לפי שני מקורות מרכזיים. האחד, הדין שהתגבש בנידון בהלכות הפסוקות. השני, מכוח דינים ספציפיים הנוגעים לעורך-דין: חוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961 וכלל התקנות שהותקנו מכוחו, למשל – סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו-1986. חובת הזהירות אינה בגדר אחריות מוחלטת, ולא כל טעות מהווה מעשה של רשלנות. נקבע בעבר כי על עורך-הדין להפעיל שיקול דעת סביר כדיי לצאת ידי חובתו, גם אם בדיעבד יתברר כי הדבר היה מוטעה. כאשר רצונו של הלקוח מנוגד לעצותיו של עורך-הדין, נדרש עורך-הדין להזהיר את לקוחו ולהסביר לו את מכלול הסיכויים והסיכונים שבבחירתו. זאת, כדי לעמוד בסטנדרט הזהירות והמיומנות הנדרשת, ובכך להימנע מחבות ברשלנות מקצועית. חובה זו היא חובת האזהרה הנובעת מחובת הזהירות של עורך-הדין. בית-המשפט העליון קבע בפרשה כי לצורך קביעת היקף חובת האזהרה הדרוש לשם עמידה בחובת הזהירות המוטלת על עורך-הדין, יש לבחון שלוש אמות מידה מרכזיות, אשר אינן מהוות בגדר רשימה סגורה. אמות המידה הן: מיהות הלקוח ומעורבותו, תוחלת הסיכון הנלקח ומורכבות הסוגיה המשפטית הנדונה. בנוסף, קבע בית-המשפט כי הדרישה שעורך-הדין יעלה על הכתב באופן ברור את המלצותיו, תיגזר בהתאם לאמות המידה שנקבעו לעיל. בבחינת מיהות הלקוח, יש להביא בחשבון את כישוריו, ידיעותיו ומומחיותו של הלקוח. ככל שהלקוח נעדר ידע ומומחיות, הרי שנדרוש מעורך-הדין מידה מוגברת של חובת אזהרה וזהירות. קרי, נדרוש כי עורך-הדין יפעל בצורה פעילה יותר בניסיונו להגן על לקוחו, ובמידת הצורך יגן גם מפני החלטות שגויות שהלקוח יקבל על עצמו. כך גם בהתאם לבחינת רמת מעורבותו של הלקוח. קרי, ככל שרמת מעורבותו נמוכה, הרי שנדרוש מעורך-הדין מידה רבה יותר של הגנה על לקוחו גם במקרים בהם הלקוח אינו שועה לעצתו. בבחינת תוחלת הסיכון הנלקח, נקבע כי ככל שהסיכום גדול יותר וודאי יותר, כך על עורך-הדין לפעול יותר לאזהרת לקוחו. ודוק- הסיכונים שמצופה מעורך-הדין להזהיר לגביהם הם סיכונים ‘משפטיים’. אולם, גם בסיכונים שהינם לכאורה לבר-משפטיים כסיכונים רפואיים, על עורך-הדין להזהיר בדבר ההשלכות המשפטיות שכרוכות בסיכון זה, ככל שהסיכונים המדוברים קיימים וידועים. בבחינת מורכבות הסוגיה המשפטית, נקבע כי ככל שהסוגיה המשפטית מורכבת יותר, כך על עורך-הדין להזהיר בצורה מפורטת ומעמיקה יותר את הסיכויים והסיכונים הקיימים בהחלטת הלקוח. בית-המשפט אוסיף וקבע כי הדרישה שעורך-הדין יעלה על הכתב באופן ברור את המלצותיו, תיגזר בהתאם לאמות המידה שנקבעו לעיל. קרי, ככל שחובת האזהרה מוגברת יותר, כך יש לנקוט באמצעים רבים ומשמעותיים יותר על-מנת להזהיר את הלקוח. משכך, העלאת האזהרה על הכתב, מבחינה מהותית, עשויה להיות במקרים מסוימים בעלת השפעה משמעותית יותר מאזהרה בעל-פה. אולם, דרישת הכתב אינה מתקיימת במקרים בהם חובת האזהרה נקבעה כמוחלשת.
בעל מניות בחברת-אם רשאי להגיש תביעה נגזרת בשם חברה המצויה במורד שרשרת ההחזקות (תביעה נגזרת מרובה) 2014-03-10
בית-המשפט העליון נדרש להשיב ברע”א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע”מ נ’ שקדי (פורסם בנבו, 27.8.2014), לשאלה- האם יש להכיר בישראל בתביעה נגזרת מרובה. בית-המשפט העליון קבע כי בעל מניות בחברת-אם, רשאי להגיש תביעה נגזרת מרובה בכפוף למבחני ההחזקה והשליטה של חברת האם בחברה הנפגעת. תחילה עמד בית-המשפט על חשיבותה ותכליתה של עילת התביעה הנגזרת הקיימת בחקיקה, ומתוך כך בחן את אופן עיגונה של עילת התביעה הנגזרת המרובה בדין הישראלי. סעיף 1 לחוק החברות, התשנ”ט-1999, מורה כי תביעה נגזרת הינה, בין היתר, תביעה שמגיש בעל מניות בגין עילת תביעה של החברה. אין לומר כי מדובר בהסדר שלילי השולל מבעל מניות של חברת האם להגיש תביעה נגזרת בשם חברה אחרת המצויה בשרשרת שליטת חברת האם (אשכול חברות). תכליתה של עילת התביעה הנגזרת הינה לאפשר סעד לבעל המניות וזאת בשעה שהאורגנים המוסמכים של החברה אינם יכולים או מעוניינים, למצות את הסעדים המשפטיים בשם החברה. התביעה הנגזרת מהווה חריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ומהווה למעשה כהרמת מסך. סעיף 6(ב) לחוק החברות מאפשר לבית-המשפט לנקוט בהרמת מסך ‘חלקית’ ולייחס “זכות של החברה לבעל מניה בה”. בשונה מתביעה נגזרת, סעיף 6(ב) מאפשר לייחס לבעל המניה את זכות התביעה של החברה, וכן פירות התביעה ייוחסו לבעל המניה. באמצעות שילוב עילת התביעה הנגזרת וסעיף 6(ב), נוצר מתווה נורמטיבי סדור המאפשר הגשת תביעה נגזרת מרובה. כך לדוגמה, באשכול חברות- חברה שיכולה להגיש תביעה נגזרת רגילה בגין עילת תביעה השייכת לחברה המוחזקת על-ידה, אך מסרבת לעשות זאת; במקרה כזה ניתן להשתמש בסעיף 6(ב), על-מנת לייחס לבעלי המניות של החברה המחזיקה את זכות התביעה הנגזרת ולאפשר להם להפעילה- בשם החברה המוחזקת. באם בעל המניות של החברה המוחזקת אף הוא חברה, אזי ניתן להשתמש בסעיף 6(ב) בשנית, עד אשר שיימצא בעל המניה הרוצה ומוכן להפעיל את זכות התביעה הנגזרת ולהגישה בשמה של אותה חברה אשר לה עילת התביעה. חיזוק נוסף לעיגון עילת התביעה הנגזרת המרובה, מצא בית-המשפט בפרשנות תכליתית לפרק התביעות הנגזרות שבחוק החברות (פרק שלישי בחוק החברות). בית-המשפט קבע כי במסגרת אשכול חברות, יש לחברת האם עילת תביעה ישירה, ולכן לבעלי מניותיה קיימת עילה להגשת תביעה נגזרת בשמה. חברת הבת מהווה למעשה כנכס של חברת האם, שכן חברת האם מחזיקה במניותיה של חברת הבת. לפיכך, לחברת האם קיים אינטרס ישיר לשמירה על שוויין של מניות חברת הבת, שכן פגיעה במניות אלו תביא למעשה לפגיעה בנכסי חברת האם. דבר זה מקים את היכולת להגשת תביעה כנגד מי שפגע בנכסים אלו- בחברות הבת. בית-המשפט קבע כי בהתקיים הנסיבות הבאות ניתן יהיה להגיש תביעה נגזרת מרובה: תחילה, על כל בעל מניה לבסס כי חברת האם אכן מחזיקה בחברות המוחזקות. יש להדגיש כי אין חובה שאופן ההחזקה יהיה על-ידי החזקת מלוא מניות החברות, אלא על בית-המשפט לבחון באופן מהותי את התקיימות שליטתה של חברת האם בשרשרת החזקותיה- בחברות הבת הרלוונטיות. בית-המשפט הדגיש כי המונח שליטה הינו מורכב ומשתנה בהתאם להקשר ולנסיבות. בתוך כך, בית-המשפט נעזר בסעיף 1 לחוק החברות ובסעיף 1 לחוק ניירות ערך, התשכ”ח-1968, כדיי להגדיר מהי משמעותו של המונח שליטה. משילוב ההגדרות המצויות בחוקים הללו, עולה כי המבחן לקיומה של שליטה הוא איכותי. קיימת דרישה לכך של’שולט’ תהא היכולת לכוון את פעילותו של התאגיד ולצד זאת קיימות מספר חזקות שאינן חלוטות, המצביעות על קיומה של אותה שליטה (סעיף 1 לחוק ניירות ערך). במקרים בהם חברת האם מחזיקה רק בחלק ממניות חברת הבת, יש להבחין בין מספר מצבים. האחד, מצב בו חברת האם שולטת במישרין בחברה שנפגעה, או בעקיפין- באמצעות חברת בת נוספת של חברת האם המחזיקה בחברת הבת השנייה שנפגעה. מצב זה מכונה שליטה פנימית. השני, מצב בו חברת האם שולטת בכל מורד דרגות ההחזקה באשכול החברות. מצב זה מכונה שליטה פנימית מוחלטת. במצב זה, מוצדק לאפשר תביעה נגזרת מרובה ללא כל קושי. השלישי, מצב המכונה שליטה פנימית חלקית. במצב זה קיימת לחברת האם שליטה רק בחלק מבין דרגות ההחזקה, או שלא מתקיימת שליטה כלל באף אחת מבין הדרגות. ככלל, במצב זה לא מתקיימת עילת תביעה נגזרת מרובה. יחד עם זאת, בית-המשפט השאיר בצריך עיון את המקרים בהם יהיה ניתן להצדיק הגשת תביעה נגזרת מרובה גם במקרה של העדר שליטה. בית-המשפט ציין כי ייתכן שבמקרים הבאים ניתן יהיה להצדיק הגשת תביעה נגזרת מרובה. כך למשל, במקרים בהם החלטת דירקטוריון החברה הנפגעת, להימנע מהגשת תביעה נגזרת, חורגת משיקול דעת עסקי סביר או הינה בגדר הפרת חובות אמונים שהוא חב לבעלי המניות; וכן במקרים בהם קיים חשש שהחלטת הדירקטוריון מונחה ממניעים או משיקולים זרים.
פגיעת עובד בנופש חברה בחו”ל לא תחשב כתאונת עבודה 2014-10-11
הגישה המרחיבה הקיימת בפסיקה לפירושו של סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי הביאה להכרה כתאונות עבודה גם בפעילויות הנלוות לעבודה, כגון אירועי נופש, ספורט והשתלמויות מתוך הבנה כי יחסי עובד-מעביד מתקיימים מעבר לשעות העבודה הפורמליות, ומכאן פסיקתו הראשונית של ביה”ד לעבודה. בג”ץ, לעומתו, מחיל מבחן מהותי על תוכן הפעילות ובודק באם הועברו תכנים הן מקצועיים רלוונטיים והן משותפים לכלל העובדים בפעילות או שמא כל עובד פנה לעיסוקיו והאם הפעילות עצמה הינה חלק אינטגרלי מהנופש הכולל.
בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב דחה את עתירת העירייה לסגירת בתי עסק שהיו פתוחים בשבת 2014-10-15
העירייה עתרה למתן צווים אשר יאכפו הוראות חוק עזר עירוני. הצווים המבוקשים הם לסגירת בתי העסק של המשיבים בימי שבת. בית המשפט דחה את הבקשות, וקבע שלא ניתן לאכוף צווים בהתאם לחוק עזר עירוני, אשר מועצת העיר קיבלה החלטה על תיקונו. סעיף 258 לפקודת העיריות קובע כי לאחר קבלת החלטה על חקיקת חוק עזר עירוני יחתום ראש העירייה על ההחלטה וזו תפורסם ברשומות למעט אם עשה שר הפנים שימוש בזכותו לבטל את החוק או לעכבו. זכותו של שר הפנים להתערב בהליך החקיקה מוגבלת אפוא לתקופה של שישים יום בלבד וניתנת להארכה רק אם פרסום חוק העזר עוכב כדין. במקרה דנן חוק העזר העירוני תוקן בשנית ביום 10/8/2014 כך ששינה את הקביעה הקטגורית האוסרת פתיחת בתי עסק בשבת וגם הוא קבע כללים וקריטריונים שונים אשר בהתאם להם ניתן יהיה לפתוח בתי עסק מסוימים בשבת. שר הפנים נמנע מלבטל את התיקון השני לחוק וכן נמנע מלעכבו כדין במהלך תקופת שישים הימים בה מוקנית לו הזכות לעשות כן, כאשר שר הפנים גם לא ערך שימוע לראש עיריית תל אביב יפו – לא בתקופת שישים הימים ולא בכלל – אף שזהו תנאי לעיכוב החוק. שר הפנים אף הוסיף והודיע כי יימנע מקבלת החלטה בתקופת שישים הימים ובכלל לא יחליט בנושא אלא שר הפנים הבא יהיה זה שיחליט. מגבלת שישים הימים בהם נתונה לשר הפנים זכות לעכב הצעת חוק אינה מגבלה הניתנת להארכה, ומשכך היא פקעה. על כן, הודעה על עיכוב הבאה ללא סמכות בחוק – לאו הודעה היא. משחלפו שישים הימים חלפה לה זכותו של שר הפנים להתערב בחוק העזר. משכך חוזר חוק העזר למסלול הפרסום ברשומות, וממילא אין מקום ליתן צווים מכוח הוראות החוק המקורי אשר החלטה על תיקונו התקבלה במועצת העיר – אשר מהווה כנסת זוטא. קובץ מצורף
נדחתה תביעה לביטול הסכם גירושין, שנטען שהוא נעשה למראית עין גבר תבע לביטול הסכם גירושין שערך, בטענה שהוא נעשה למראית עין, על מנת להתחמק מנושים 2014-10-15
בתמ”ש 12961-05, דובר בבני זוג שהתגרשו לאחר שיחסיהם עלו על שרטון, בעוד הגבר היה מצוי בחובות. האישה רכשה דירת מגורים וכעבור שנים ספורות שב הגרוש, לגור עמה לשנתיים נוספות. בתום שנתיים נפרדו שוב. בן הזוג תבע לביטול הסכם הגירושין ולקביעה שדירת האישה נמצאת בבעלות משותפת של שניהם, זאת בטענה שהסכם הגירושין היה למראית עין ונעשה כדי שחובותיו לא יחולו על האישה, זמן שהוא והאישה חיו יחד כידועים בציבור. האישה טענה שההסכם לא היה למראית עין, אלא שלאחר שרכשה את הדירה, אפשרה לבן הזוג לשעבר לגור איתה, בידיעה שהדירה שייכת לה בלבד. בית המשפט, מפי השופטת ענת אלפסי, דחה את התביעה בקובעו שלא מדובר בהסכם למראית עין. השופטת ציינה שאין לבטל הסכם בטענה שנעשה למראית עין, במיוחד הסכם שאושר על ידי בית המשפט. הדבר יעודד שימוש לרעה בהליכי משפט וניהול הסכמים פיקטיביים. השופטת ביקרה את התנהלות התובע, אשר לא לוקח ברצינות דיה הסכמים. לאור העובדה שהסכמים יש לקיים ולאור העיקרון ש”מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה”, נדחתה התביעה.
בית המשפט הורה על ביטול צוואות אחרונות של המנוח וקבלת צוואות מוקדמות יותר שערך 2014-03-10
אדם אמיד מאוד, בעל מעל לשבעה מיליון שקלים, ערך שלוש צוואות בטרם פטירתו. אשתו נפטרה שנתיים לפני מותו ולבני הזוג לא היו ילדים. לאחר מותו, הגישו שלושה תובעים, בקשה לבית המשפט, לקיום הצוואה האחרונה שערך המנוח. שלושת התובעים הינם בני המושב שבו גר המנוח והוזכרו בצוואתו, בעוד בני משפחתו (בעיקר אחייניו) כלל לו הוזכרו שם. האחרונים התנגדו בטענה שהתובעים ניצלו את המנוח בטרם מותו, כאשר נודע להם על מחלתו ובידיעה שבידיו הון רב. בית המשפט קבע שהתובעים השפיעו על המנוח בצורה בלתי הוגנת בחודשים שקדמו למותו, בהיותו חולה סופני וגלמוד, תוך ניצול מצבו. עקב כך הצוואות שערך בחודשים האחרונים לחיו בטלות ואילו יש לקיים צוואה קודמת יותר, לגביה אין ספק שהמנוח היה צלול בעת עריכתה.
פסיקה תקדימית של ביהמ”ש לענייני משפחה – פטור אב מתשלום מזונות 2014-03-10
האב טען שתשלום דמי המזונות, בשעה ששניים מהילדים נמצאים במשמורתו, יפגעו ביכולתו להתקיים ולדאוג לצרכי הילדים שבמשמורתו. בנוסף, טען כי הכנסתו פחותה מהכנסת האם. השופטת ענת אלפסי קיבלה את טענות האב וסברה שמשום שההורים נושאים בנטל גידול הילדים באופן מאוזן, עליהם להימצא בשוויון כלכלי. לפיכך, אין הצדקה לתפיסה לפיה האם נושאת בנטל גידול הילדים בעוד האב אחראי לפרנסת המשפחה. בפסיקה תקדימית, המנוגדת לדין האישי (הדתי) החל על הגבר ומחייבת אותו לשאת במזונות ילדיו הקטינים, פטרה השופטת את האב מדמי מזונות וקבעה שעקרון השוויון בנטל יחול גם על גידול הילדים וגם על נטל הפרנסה.
חובת הרופא להבהיר למטופל את הסיבה להמלצה הרפואית 2014-11-04
בע”א 7416/12 השופט עמית [בהסכמת השופט סולברג וכנגד דעת מיעוט של המשנה לנשיא נאור] מקבל ערעור על פסיקת המחוזי, אשר קיבל תביעת פיצויים בעילת “הולדה בעוולה”. מדובר במקרה של הורים שלא שהו להמלצה חוזרת של רופא לבצע הפלה בשל חשש ללידה מוקדמת, בטענה שלא הוסברו להם הסיכונים שבמצב רפואי זה. בית המשפט העליון קובע כי הנטל על הרופא להסביר בשפה פשוטה את הסיכונים המרכזיים הגלומים בדחיית ההמלצה הרפואית. בה בעת, השופט עמית מבחין בין המלצה שגרתית להמלצה חריגה, כאשר האחרונה מטילה נטל מוגבר על המטופל להוכיח אי-קבלת הסבר על ההמלצה, ואף עשויה לייחס לו אשם תורם בכך. השופט מתייחס לשורת סממנים המלמדים כי ההורים הבינו את השלכות הלידה המוקדמת. אחד האינדיקטורים הוא הנוהג והרוטינה של הרופא, המהווים שיקול רלוונטי בקביעת ממצא עובדתי. כן מטעים השופט עמית כי לא כל חוסר ברישום הוא בגדר נזק ראייתי, אשר יעביר את נטל הראיה, אלא שאי-רישום הרופא על מתן הסבר על הסיכונים, יהווה אינדקציה רגילה בלבד. לבסוף, בית המשפט מגיע למסקנה כי הרופא הסביר להורים את הסיכונים ומקבל את ערעור קופת החולים.
שלילת בונוס מעובדים הנוקטים בשביתה או עיצומים 2014-11-23
ביה”ד לעבודה קבע כי בונוס שאינו מופיע בהסכם הקיבוצי אינו חלק מתנאי העבודה ובשלילתו אין פגיעה בזכות השביתה אלא פעולה לגיטימית לצמצום הנזקים הכלכליים של המעסיק בקניינו. שלילת הבונוס אף אינה פעולה עונשית משום שהבונוס אינו זכות מוקנית לעובדים אלא זכות תלויה בהחלטת המעסיק. הפסיקה מכירה בזכות המעסיק להפחית או לשלול שכר עבודה בעת שביתה ולכן גם על בונוס, שמטרתו תמריץ העובדים על עבודה איכותית למען רווחיות המעסיק, יהיה הסדר דומה. עם זאת, אין המעסיק רשאי לשלול את כלל הבונוס לכלל העובדים אלא לערוך חישוב באופן יחסי לגבי כל עובד וימי עיצומיו ושביתתו האישיים. קישור
תושב מזרח ירושלים שאין לו השכלה משפטית מוכרת יוכל להירשם כמתמחה 2014-03-10
בית המשפט העליון (בדעת רוב שלהשופטים רובינשטיין ודנציגר, כנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ’יה) דחה ערעור על בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, שקבע כי יש להתיר לתושב מזרח ירושלים שרכש השכלה משפטית באוניברסיטת ביירות (בהתכתבות), ועסק בעריכת דין בשטחי הרשות הפלסטינית, להירשם כמתמחה, על פי סעיף 25(3) לחוק לשכת עורכי הדין – המאפשר למי שהוסמך בחו”ל כעו”ד ושימש שם שנתיים כעורך דין, לגשת להתמחות בתנאי שיעמוד בבחינות שונות. בית המשפט קבע כי אף שתכלית הסעיף הוא הקלה על מי שבא להשתקע בישראל, ואף שהעותר גר במזרח ירושלים – והוא נחשב תושב קבע בישראל, ואף שהעיסוק בעריכת דין ברשות הפלסיטינית אינו נהיר, יש לראות בו כמי שעונה על תנאי סעיף 25(3) כיוון שלשון החוק הפשוטה תומכת בפרשנות של העותר, וכן כיוון שעל פי חוות דעת משרד החוץ נחשב העותר כמי שעסק בעריכת דין בחו”ל לצורכי הסעיף. השופטת פרוקצ’יה סברה כי דחיית הערעור משמעותה פתיחת פתח לעקיפה מהותית של דרישת ההשכלה הגבוהה, וזאת כאשר הפתח נועד אך למי שבא להשתקע בישראל ממדינות הים, ולא לתושבי ישראל שגדלו והתחנכו בה.
המתת חסד של חולה סופני 2014-12-13
בית המשפט המחוזי, בה״פ 16813-11-14 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 23.11.2014), נדרש לבקשתו של חולה הסובל ממחלת ניוון שרירים סופנית, להפסיק את פעולת מכונת ההנשמה אליה חובר. החולה תאר את מצוקתו וסבלו, וביקש ליטול חזרה את השליטה על חייו ולסיים את חייו בכבוד. בעמדה שהוגשה על-ידי היועמ”ש צוין, כי חוק החולה הנוטה למות, התשס”ו-2005 (להלן: “החוק”), אינו חל במישרין בעניין זה. זאת, משום שתוחלת חייו של החולה, אם ימשיך לקבל טיפול, עולה, ככל הנראה, על 6 חודשים, כך שהוא אינו עונה להגדרת החוק ל-“חולה הנוטה למות”. עם זאת, בעמדתו זו של היועמ”ש הובהר כי יחולו במקרה הנדון “רוחו ועקרונותיו” של החוק. לגישת היועמ”ש, בראש עקרונות אלה ניצבת האבחנה בין פעולה אקטיבית להפסקת חיים, האסורה לפי החוק, לבין מחדל (או פעולה פסיבית), כלומר, אי חידוש טיפול רפואי, שיתכן שיהא מותר. בית המשפט לא נדרש לשאלת תחולת החוק בעניין זה, נוכח הסכמת היועמ”ש, כי אף בהתאם לרוחו של החוק, אין בנסיבות המקרה מניעה להפחתה הדרגתית של קצב ההנשמה ושל ריכוז החמצן, כך שלא יתבצע ניתוק ממכונת ההנשמה. בית המשפט המחוזי אימץ הסדר מוסכם זה, תוך שהתנה אותו בכך שהרופא המטפל יוודא מעל לכל ספק סביר כי החולה נחוש בדעתו.
תיקון 113 – “אירוע אחד” או “מספר אירועים” 2014-10-29
ערעור על עונשו של “האנס מגן העיר” שביצע מעשי אונס ומעשים מיניים אחרים בזוג צעירים. שלושת שופטי ההרכב הסכימו כי המונח “אירוע” בסעיף 40יג לחוק העונשין יכול לכלול מספר מעשים, כך שבערעור הנדון, מדובר באירוע אחד הכולל מספר מעשים. המחלוקת בין שופטי ההרכב נסובה סביב המבחנים המגדירים את המונחים “אירוע” ו”מעשה”. השופט דנציגר סבר כי יש לאמץ את המבחנים שנקבעו לעניין סעיף 186 לחסד”פ שעניינם אבחנה בין מעשה המכיל בתוכו מספר עבירות, לבין מספר מעשים המקימים מספר עבירות, והתווה מודל להחלת מבחן צורני-עובדתי ומבחן מהותי, בשני שלבים. השופטת ברק ארז הציעה לקבוע את תחומיו של “אירוע” לפי מבחן חדש: מבחן “הקשר ההדוק” שבין העבירות, במובן זה שאירוע אחד הוא אירוע שיש בו קשר הדוק בין העבירות. בנוסף, נקבע כי משהוחלט כי מדובר באירוע אחד הכולל מספר מעשים, העונש המקסימאלי שניתן יהיה להטיל הוא סך העונש המקסימאלי המצטבר של כל מעשה
החלטת הממונה על הגבלים עסקיים להטיל עיצום כספי לפי סעיף 50ד(א)(1) לחוק ההגבלים העסקיים, על תנובה וטירת צבי 2014-12-28
לראשונה הוטל עיצום כספי על צדדים להסדר כובל אסור, במסגרת תיקון 13 לחוק (הוספת פרק ז’, סעיף 50ד1), תוך יישום “גילוי דעת 1/12: הנחיות רשות ההגבלים העסקיים בדבר השימוש בהליכי אכיפה של עיצומים כספיים” וגילוי דעת 2/12 בעניין “שיקולי הממונה על הגבלים עסקיים בקביעת גובה עיצום כספי”. קובץ מצורף
הגנת “העיתונאות האחראית” לפרסום עיתונאי “אחראי” שיש בו לשון הרע 2014-09-18
בדנ”א 2121/12 פלוני נ’ ד”ר אילנה דיין אורבך, קבע הרכב מורחב ברוב דעות, כי לכתבה עיתונאית שפרסמה המשיבה 1 ודנה באחריות למותה של נערה מירי של העותר, מפקד פלוגה בצה”ל, אשר לאחר מכן זוכה מאשמה (“פרשת סרן ר'”) – תעמוד הגנה מפני תביעת לשון הרע, מכח הגנה חדשה בשם “העיתונאות האחראית”. ההגנה מבוססת על ס’ 15(2) לחוק איסור לשון הרע, והיא תינתן לפרסום שהיה בו עניין ציבורי משמעותי ופורסם בתום לב, לרבות עמידה באמת המידה של עיתונאות אחראית, הוגנת וזהירה. כמו כן, בית המשפט מבטל את הלכת “האמת לשעתה”, אשר נקבעה בערעור בפרשה, ועליה התבסס זיכויה של המשיבה 1. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט) דוחה את הגנת “העיתונאות האחראית” וקובע שלמשיבה 1 לא עומדת כל הגנה. על כן, הוא מקבל את העתירה ומחייב את המשיבה 1 בפיצוי העותר בגין פרסום לשון הרע.
סוגית סמכות בינלאומית – חריג לדוקטרינת הפורום הלא נאות 2014-11-06
ע”א 4025/13 עוסק בסכסוך בנושא סמכות בינלאומית בין איש עסקים אנגלי (המערער), שכרת חוזה באנגליה עם חברה גרמנית (המשיבה, אשר בארצה התביעה כנראה התיישנה), בגין עוולה שבוצעה בצ’כיה, בנוגע להפרת התחייבות להשקעה בישראל. דוקטרינת הפורום הלא נאות מאפשרת לבית המשפט להימנע מלדון בסכסוך, למרות שהוא קנה סמכות בינלאומית לדון בו, מאחר ולדעתו קיימת ערכאה זרה מתאימה יותר לדיון. הפורום הנאות יקבע עפ”י שלושה מבחנים: הזיקות, ציפותיהם הסבירות של הצדדים ומבחן השיקולים הציבוריים. בית המשפט העליון קובע כי ייתכן מצב בו ייטה בית המשפט לברר את התביעה, על אף שמבחני דוקטרינת הפורום הלא נאות לא מתקיימים. זאת במקרים בהם ישנה מניעה מעשית או חוקית לדון בתביעה בערכאה זרה. עם זאת, חריג זה יחול בכפוף להתנהגות התובע והסיבה לקיום המניעה לבירור הסכסוך במדינה הזרה. בעניין דנן, החלטת המערער להגיש תביעה בישראל אינה סבירה, בין השאר, מאחר והוא ידע שהימנעותו מהגשת התביעה בפורום הנאות באותו הזמן, לא תאפשר לו להגיש שם את התביעה בהמשך. על כן, החלטת בית המשפט המחוזי להימנע מלדון בעתירה, תיוותר על כנה.
חוק פיקוח אלקטרוני 2014-12-16
עד חקיקתו של החוק, היה מערך הפיקוח האלקטרוני מעוגן בהוראת שעה. כעת הוא עוגן בחוק, במסגרתו תוקנו מספר דברי חקיקה העוסקים במעצרים ובשחרור על-תנאי. אחד החידושים בחוק הוא הבניית שיקול הדעת השיפוטי בכל הנוגע למעצר נאשמים בפיקוח אלקטרוני או לשחרור על תנאי של אסירים. חידוש מרכזי נוסף בחוק הוא הקביעה כי נאשם המוחזק בתנאי פיקוח אלקטרוני ייחשב כעצור ולא כמשוחרר בתנאים מגבילים, כפי שהיה נהוג עד היום, כך שמבחינה עקרונית, מעמדו של עצור בפיקוח אלקטרוני השתווה למעמדו של עצור מאחורי סורג ובריח. יש לכך מספר השלכות במישור הפרקטי: ראשית, הדיון בבקשה למשמרות בפיקוח אלקטרוני ייעשה לאחר ששוכנע בית המשפט כי אין אפשרות לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, אז יבחן בית המשפט את אפשרות מעצרו בבית מפוקח או במקום אחר תחת פיקוח אלקטרוני, בתנאי שבית המשפט ישתכנע כי הפיקוח האלקטרוני יכול לאיין את מסוכנותו של העצור. שנית, במקרים של הפרה תנאי הפיקוח, אין עוד צורך בהחלטה של בית המשפט בכדי להחזיר את הנאשם למעצר, אלא נקבע מנגנון לפניו ההחלטה בדבר הפסקת הפיקוח האלקטרוני תהיה בהחלטה מנהלית של הממונה על פיקוח אלקטרוני, והיא תהיה כפופה לביקורת שיפוטית של בית המשפט. השלכה נוספת נוגעת לצורך בהארכת המעצר בחלוף תשעה חודשים, אם טרם הסתיים המשפט, כפי שנהוג לעשות בעניינם של עצורים עד תום ההליכים. במקרה זה הסמכות להאריך את המעצר נתונה לבית המשפט שהורה על המשמורת בפיקוח אלקטרוני. לבסוף יודגש שהחוק קובע כי להבדיל מתקופת מעצר מאחורי סורג ובריח, תקופת מעצר בפיקוח אלקטרוני תקוזז מתקופת המאסר שתיקבע בסוף המשפט.
ערבות מיטיבה במכרז 2015-01-17
במכרז שפרסמה המועצה האזורית גלבוע, נקבע כי כל מציע יצרף להצעתו ערבות בנקאית שתוקפה 90 יום מהמועד האחרון להגשת הצעות במכרז. אחד המציעים (שמאוחר יותר זכה במכרז), פנה ליו”ר ועדת המכרזים בשאלת הבהרה בעניין זה. האחרון הציע לפונה להאריך את תוקף הערבות. בהתאם לפסיקה שהתקבלה בעניין אפקון בעע”מ 2628/11 (להלן: “עניין אפקון”), אימץ בית המשפט בעע”מ 8748/13 מועצה אזורית הגלבוע נ’ המסיע עפולה (ע.ח) (2.12.2014), את קביעת בית המשפט קמא לפיה מדובר בערבות מיטיבה שיש בה כדי לפסול את ההצעה במכרז. בית המשפט קבע כי המקרה אינו נופל בגדר החריג שהוצע על-ידי השופט גרוניס (כתוארו אז) בפרשת אפקון, ושהתייחס לליקוי בהצעה הנעוץ בהתנהלות בלתי תקינה של מפרסם המכרז. זאת, בין היתר, משום שהפניה ליו”ר ועדת המכרזים נעשתה, בענייננו, ביוזמת המציע, להבדיל ממקרה בו יוזמת ועדת המכרזים עצמה שינוי של תנאי כתב הערבות.
החלטה מנהלית בדבר סלילת כביש העובר דרך יער ירושלים 2015-01-18
בית המשפט העליון, בבג”ץ 3917/14 פורום הארגונים למען יער ירושלים נ’ הועדה הארצית לתכנון ולבניה תשתיות לאומיות (17.12.2014), נדרש לעתירה שעניינה תוכנית לסלילת כביש כניסה מערבי חדש לירושלים (המכונה “כביש 16”). כביש זה צפוי לעבור דרך יער ירושלים ולפגוע בשלמותו. בית המשפט דחה את טענות העותרים, ובכלל זה את טענתם כי בחריגתה הקיצונית של הועדה הארצית לתכנון ובניה של תשתיות לאומיות מלוח-הזמנים הקבוע בסעיף 76 ג’ לחוק התכנון והבניה, התשכ”ה-1965, ביחס לאישור תכניות מתאר ארציות לתשתיות לאומיות (להלן: “החוק”), יש כדי לאיין את עצם סמכותה לדון בתוכנית. לעמדת העותרים, התמשכות הליכי התכנון חוטאת לתכלית הוראת החוק, המאפשרת, מקום שמדובר בתכנית לתשתית לאומית, לסטות מדרך המלך לאישור הליכי התכנון “הרגילים”, כדי לקצר זמנים. בית המשפט דחה אף את טענתם של העותרים לפיה הכביש משקף סדר עדיפויות שגוי הכרוך בבזבוז משאבי ציבור ובנזקים בלתי הפיכים, וכי יש להעדיף את השימוש בתחבורה ציבורית. זאת, בעוד שהתוכנית החותרת להקלה בזרימת רכבים פרטיים, מגבירה את השימוש בהם. בית המשפט קבע כי בהיעדר ליקוי במישור המשפט המנהלי, לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות המבצעת בשיקול דעתו, ולא יקבע סדרי מדיניות.
מימון הוצאות בחירות למפלגות ומימון הוצאות שוטפות לסיעות שאינן מאפשרות לנשים להימנות על חבריהן 2015-01-18
בית המשפט העליון בבג”ץ 7717/13 קוליאן נ’ שר האוצר (2.10.2014), דחה עתירה לביטולן של הוראות בחוק מימון מפלגות, התשל”ג – 1973, ובחוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות), התשנ”ג – 1993, המאפשרות מימון הוצאות בחירות למפלגות ומימון הוצאות שוטפות לסיעות. העותרת טענה, בין היתר, כי הוראות אלה אינן חוקתיות, משום שאינן שוללות מימון ממפלגות או סיעות שאינן מתירות לנשים להימנות על חבריהן, ובכך פוגעות בכבוד האדם ובזכות לשוויון. בית המשפט קבע כי העותרת לא הרימה את הנטל להראות כי הוראות חוק אלה, המתנות את המימון למפלגות או סיעות בתנאים פורמליים בלבד, פוגעות בזכות השוויון החוקתית. לפיכך, הכתובת לשינוי הוראות החוקים המוזכרים הינה הכנסת.
תלמידים חרדים לא יחויבו בלימודי ליבה 2015-01-18
בשנת 2010 פנו העותרים לבג”ץ בבקשה לקבוע כי חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, אשר מקנה למוסדות חינוך חרדיים פטור מלימודי ליבה, ועם זאת קבוע שהם יתוקצבו בשיעור של 60% מתקצוב של תלמידים הלומדים במוסדות חינוך על-יסודיים במסלול לימודים עיוני, אינו חוקתי. זאת, משום שהפטור מלימודי הליבה פוגע ביכולת ההשתלבות של ילדים חרדיים בחברה ובשוק העבודה, ולכן פוגע בזכויותיהם החוקתיות לכבוד האדם ולחופש העיסוק. בג”ץ, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, דחה את העתירה ברוב של שבעה שופטים מול שניים, וקבע כי על אף שלא ניתן להתעלם מתרומתם של לימודי ליבה תיכוניים להשתלבות בחיי החברה והמשק, אין בכך כדי להראות שהחוק פוגע בזכות חוקתית. נשיא בית המשפט, השופט אשר גרוניס, קבע העותרים כי העותרים ביקשו לקדם אינטרס ציבורי כללי, ולא להגן על זכותו של הפרט. לעניין זה קבע כי העתירה הוגשה בלא תשתית עובדתית מספיקה לצורך ביסוס טענת הפגיעה בזכויות החוקתיות. לבסוף קבע כי גם אם הקשיים שבהם נתקלים חברי הקהילה החרדית ברצותם להשתלב במעגל העבודה הם בבחינת בעיה חברתית, לא מדובר בהכרח בסוגיה חוקתית. במסגרת הדיון נדונה גם השאלה אם הזכות לחינוך היא זכות חוקתית ואם החוק פוגע בה פגיעה בה בלתי מידתית. השופטים נאור, פוגלמן ארבל, חיות, ג’ובראן ורובינשטיין קבעו כי הזכות לחינוך, במובנה הבסיסי, היא זכות חוקתית. השופט הנדל קבע כי רק היבטים מסוימים של הזכות, אשר עומדים בגרעין כבוד האדם וחירותו, ייחשבו לזכות יסוד חוקתית. עם זאת, רוב השופטים קבעו כי בעתירה האמורה לא הוכחה פגיעה בזכות לחינוך. השופטים עדנה ארבל וסלים ג’ובראן היו בדעת מיעוט וסברו כי יש לקבל את העתירה.
בג”ץ דחה עתירות נגד ועדות הקבלה בישובים קהילתיים 2015-01-18
בג”ץ, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, דחה את העתירות נגד “חוק ועדות הקבלה” (החוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס’ 8)) שהגישו ב-2011 ארגוני זכויות אדם, ברוב של חמישה נגד ארבעה שופטים. החוק מאפשר לוועדות הקבלה ביישובים קהילתיים לסנן מועמדים למגורים באמצעות קריטריונים שייקבעו בתקנון היישוב, וקובע רשימת עילות בגינן רשאית ועדת הקבלה לסרב לקבל מועמד ליישוב, ובהן, קביעה כי המועמד אינו מתאים לחיי חברה בקהילה או כי אינו מתאים למרקם החברתי-תרבותי של היישוב הקהילתי. בצד זאת קובע החוק כי אסור לוועדת הקבלה לדחות מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית. בג”ץ קבע כי העתירות אינן “בשלות” להכרעה, בטענה כי “טרם התברר כיצד החוק ייושם הלכה למעשה”, וכי בית המשפט לא יעסוק בבירורן של טענות היפותטיות ותיאורטיות. לצד זאת נקבע כי לאחר יישום החוק, כאשר יתקבל מידע רחב על יישומו הלכה למעשה, יוכלו בעלי הדין להעלות את טענותיהם בשנית. השופטת בדימוס עדנה ארבל והשופטים סלים ג’ובראן ויורם דנציגר, בדעת המיעוט, סברו כי השיקולים הצריכים לעמוד בפני ביהמ”ש בבואו לבחון טענת אי בשלות הם עצמת הפגיעה שעלולה להיגרם לפרט אם לא תבורר העתירה וקיומו של הליך חלופי לבירור יעיל יותר של הטענות. במקרה דנן סברו כי העתירות בשלות להכרעה. לגופו של עניין סברו שופטי המיעוט כי יש להורות על בטלות הסעיפים בחוק שמאפשרים לסרב לקבל מועמד ליישוב בעילה של חוסר התאמה לחיי החברה בקהילה ובעילה של חוסר התאמה למרקם החברתי-תרבותי של היישוב הקהילתי, בשל אי-עמידתם בתנאי פסקת ההגבלה. השופט ניל הנדל, גם הוא בדעת מיעוט, סבר שמרבית השאלות בעתירות אינן בשלות להכרעה. בצד זאת סבר כי יש להורות על ביטול הסעיף הקובע את הרכב ועדת הקבלה, אשר מעניק רוב לבני היישוב הקהילתי אליו מבקש המועמד להתקבל. זאת משום שלטענתו, בהרכב זה קיימת בעייתיות מובנית וסכנה ממשית להפליה בלתי מודעת ולפגיעה בשוויון, אשר אינן עומדות בפסקת ההגבלה.
דין תיקון מס’ 4 לחוק למניעת הסתננות – בטלות 2015-01-18
ב-16.9.2013 פסק בית המשפט העליון בהרכב מורחב של 9 שופטים כי תיקון מספר 3 לחוק למניעת הסתננות אינו חוקתי ודינו בטלות. בעקבות פסק הדין חוקקה הכנסת תיקון חדש לחוק, אשר אפשר את הקמת מתקן חולות, וקבע חובת התייצבות במתקן שלוש פעמים ביום, וכן חובת לינה במתקן. בבג”ץ 7385/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית ואח’ נ’ ממשלת ישראל (טרם פורסם, ניתן ב-22/9/2014) דן בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של 9 שופטים, בשתי עתירות במאוחד: האחת (בג”ץ 8425/13) תקפה את חוקתיות החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס’ 4 והוראת שעה) בשל פגיעתו בזכויות המסתננים. העתירה השנייה (בג”ץ 7385/13) תקפה בעיקרה את אופן יישומו של התיקון, בטענה כי המדינה אינה עושה די כדי להבטיח את זכויותיהם ושלומם של תושבי דרום תל-אביב נוכח תופעת ההסתננות. בית המשפט דחה את העתירה השנייה וקיבל את העתירה הראשונה, בקבעו כי ההסדרים שקבע התיקון החדש לחוק – סעיף 30א לחוק ופרק ד’ לחוק – פוגעים בזכות המסתננים לכבוד ולחירות בצורה מהותית, עמוקה ויסודית, ואינם עומדים בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ברוב של שישה שופטים מול שלושה הורה בג”ץ לבטל את סעיף 30א בחוק, אשר התיר לעצור ללא משפט לשנה את מי שנכנס לישראל בלי היתר לאחר חקיקתו, וקבע תחתיו יחול ההסדר הקבוע בחוק הכניסה לישראל. שופטי הרוב קבעו כי החזקה במשמורת פוגעת בזכות לחירות ובזכות לכבוד, ופנו לבחון את עמידת הפגיעה במבחני פסקת ההגבלה. ביחס לתכלית החוק, קבע בית המשפט כי התכלית שעניינה “מיצוי אפיקי יציאה מהארץ” ראויה כשלעצמה, אולם התכלית השנייה, שעניינה “מניעת הישנות תופעת ההסתננות”, היא תכלית הרתעתית במהותה ועל כן מעוררת קושי. ביחס למידתיות החוק קבע בית המשפט כי מתקיים קשר רציונאלי בין החזקה במשמורת לבין מניעת הישנות תופעת ההסתננות, אולם הביע ספק אם המשמורת אמנם מקדמת את יציאתו מן הארץ של מי שאין אפשרות להרחיקו. ביחס לקיומו של אמצעי שפגיעתו פחותה קבע בית המשפט כי אף שקיימים אמצעים כאלה, לא ניתן להצביע על אמצעי חלופי שפגיעתו פחותה אשר יגשים את תכליות החוק במידה דומה של אפקטיביות להחזקה במשמורת. לבסוף, בית המשפט קבע כי התועלת היחסית שבחוק אינה מקיימת יחס מידתי ראוי למול שלילתה הממושכת של הזכות לחירות. הנשיא גרוניס והשופטים הנדל ועמית בדעת מיעוט התנגדו לביטול סעיף זה. ברוב של שבעה שופטים מול שניים הורה בג”ץ לבטל את פרק ד’ לחוק, שאפשר את הקמת מתקן חולות, והורה לשחרר את כל מי שנשלחו אליו בתוך 90 יום. כן נקבע כי עד לסגירת המתקן תבוטל חובת מבקשי המקלט השוהים בו להתייצב לרישום נוכחות בצהריים. ביחס לתכליות פרק ד’, קבעו שופטי הרוב כי התכלית הנוגעת ל”מתן מענה לצורכי המסתננים” ראויה היא. בצד זאת עמד בית המשפט על האפשרות שלפרק ד’ לחוק תכלית נוספת, נסתרת, ובעייתית, של עידוד עזיבה “מרצון”. בבחינת הסדרי פרק ד’ לגופם, מצאו שופטי הרוב כי ההסדר הדורש התייצבות שלוש פעמים ביום פוגע בזכות לחירות ובזכות לכבוד באופן שאינו מידתי. עוד קבע בית המשפט כי העדרן של הוראות המגבילות את משך השהייה במרכז השהייה או קובעות עילות לשחרור ממנו מעצים את הפגיעה בזכות לחירות, ופוגע פגיעה עצמאית בזכות לכבוד, באופן שאינו מידתי. ההסדר שעניינו סמכות מינהלית להעביר מסתנן למשמורת נמצא ככזה הפוגע הן בזכות לחירות, הן בזכות להליך הוגן, בשל העובדה שלהחלטת הרשות המינהלית לא נלווית ביקורת שיפוטית יזומה. נמצא כי פגיעה זו אינה מידתית. לבסוף, נקבע כי פרק ד’ לחוק כמכלול אינו מידתי גם נוכח הצטברותם של ההסדרים הבלתי חוקתיים המרכיבים אותו. הנשיא גרוניס והשופט הנדל בדעת מיעוט סברו כי יש לבטל רק את חובת ההתייצבות השנייה (בצהריים), ולהותיר על כנה את חובת ההתייצבות בבוקר ובערב.
על בתי המשפט למסור מידע באשר למספר התיקים הפתוחים של כל שופט 2015-02-17
בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים חייב את הנהלת בתי המשפט למסור לעיון עיתון דה-מרקר והעיתונאית הילה רז מידע בדבר מספר התיקים הפתוחים הנידונים בפני שופטי בית המשפט העליון ובפני שופטי בתי המשפט המחוזיים, וכן באשר למשך הזמן שחלף מאז נפתח כל תיק. זאת, תוך ציון שמות השופטים. המדינה ערערה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, בטענה כי מסירת מידע פרסונלי מהסוג שהתבקש עלולה לפגוע באמון הציבור ובעצמאות השיפוטית, ומכאן לשבש, באופן קרוב לוודאי, את תפקוד המערכת. משכך, לטענת המדינה, בהתאם לסעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע, לא חלה עליה חובה למסור את המידע. בעע”מ 3908/11 מדינת ישראל הנהלת בתי המשפט נ’ עיתון דה מרקר עיתון הארץ בע”מ (טרם פורסם, ניתן ב- ‏22/9/2014) דחה בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים בהרכב מורחב של שבעה שופטים את הערעור, וקבע כי על המדינה למסור את המידע לעיתון דה-מרקר ולעיתונאית הילה רז, שכן חוק חופש המידע חל עליו. בית המשפט, מפי השופטת ארבל, קבע כי על אף שיש ממש בטענת המדינה כי אין במידע המבוקש כדי ליצור תמונה מהימנה של העומס על המערכת או על השופטים עצמם, וכי הוא אינו נותן ביטוי לגורמים העשויים לגרום להתמשכות הטיפול בתיק, לא קיימת ודאות קרובה לשיבוש בתפקוד מערכת בתי המשפט כתוצאה ממסירת המידע, לו טענה המדינה. בית המשפט ציין כי נתן בהחלטתו משקל לזהות הצדדים: המידע שהתבקש הוא אודות הרשות השופטת, שבשל השפעתה הרבה על הפרט ועל המדינה קיים אינטרס ציבורי ברור בהכרת פעילותה. לעניין זה קבע כי שקיפות פעולת בתי המשפט אינה רק מערכתית, אלא גם פרסונלית. מנגד, מבקשי המידע עשו כן לשם מילוי תפקידם העיתונאי, שפעילותם ופעילות כלי התקשורת היא ערובה לקיומה של חברה חופשית ומתוקנת. בית המשפט קבע כי על-מנת לאפשר למדינה להיערך, חובת מסירת המידע תחול ביחס לסיום שנת המשפט 2015. לעניין זה, השופט דנציגר סבר יש להורות על גילוי המידע כבר ביחס לשנת המשפט תשע”ד. השופט הנדל, בדעת מיעוט, סבר כי יש לקבל הערעור, בשל החשש שפרסום המידע הפרסונלי יפגע ביעילות עבודתם של שופטים רבים ושל מערכת השפיטה בכללותה. השופט רובינשטיין סבר כי יש לקבל הערעור באופן חלקי, כך שתחילה יפורסם מידע אודות בית המשפט העליון, ובהתאם לקחים שיופקו, ניתן יהיה להחליט אם להחיל את חובת פרסום המידע גם על בתי המשפט המחוזיים.
על משרד החינוך להנגיש לתלמידים עם מוגבלות ראייה את ספרי הלימוד, חומרי הלימוד הפנימיים ובחינות הבגרות 2015-02-17
בנובמבר 2011 הוגשה עתירה נגד משרד החינוך על כך שחומרי לימוד ובחינות בגרות אינם נגישים לתלמידים עיוורים ולקויי ראייה שלומדים במערכת החינוך הרגילה. בעקבות הגשת העתירה שינה משרד החינוך את עמדתו והכיר באחריותו להנגשה מלאה של ספרי לימוד, חומרי לימוד פנימיים ובחינות בגרות לתלמידים עם מוגבלות בראייה. בבג”ץ 8536/11 בזכות המרכז לזכויות אדם של אנשים עם נ’ משרד החינוך (טרם פורסם, 19.12.2013) נתן בית המשפט להסכמות בין משרד החינוך והארגונים תוקף של פסק דין. שתי נקודות אשר נותרו במחלוקת מבלי שניתנה בהן הכרעה הן מועד הנגשת ספרי הלימוד ושאלת העברת גרסאות דיגיטליות של ספרי הלימוד לידי התלמידים. בג”ץ קבע כי שאין מקום בשלב זה להוציא צווים נגד משרד החינוך בסוגיות אלה, אולם בצד זאת קבע שאם המשרד לא יפעל בתוך פרק זמן סביר ובאופן המניח את הדעת לפתרון הסוגיות, יוכלו העותרים לשוב ולפנות לבית המשפט.
חובה לפרסם הזמנה להשמיע טענות לגבי תקנות גם בשפה הערבית ובעיתונות הערבית 2015-02-17
בע”א 4926/08 נאשף ואיל ושות’ נ’ הרשות הממשלתית למים וביוב (9.10.2013) קבע בית המשפט העליון כי חובת הרשות לתת הזדמנות להשמיע טענות לגבי תקנות המים כוללת את החובה ליידע על כך את הציבור הרלבנטי, ובתוך כך את החובה להתאים את תוכן ההזמנה גם לציבור דובר הערבית, בדרך של פרסום ההזמנה גם בעיתונות הערבית ובשפה הערבית.
צה”ל לא מפלה לרעה בעלי לקויות למידה במבחן הפסיכוטכני 2015-03-15
בבג”ץ 1844/13 לירן תמרי נ’ שר הבטחון (טרם פורסם, ניתן ב- 12/11/13) דן בית המשפט העליון בעתירתו של מועמד לגיוס לצה”ל שלא התקבל לעתודה האקדמית, וטען שמבחני המיון לצה”ל, ובפרט המבחן הפסיכוטכני, אינם מותאמים לבעלי לקויות למידה ומפלים אותם לרעה. בית המשפט קבע שמדיניות צה”ל במבחן הפסיכוטכני אינה מפלה לרעה בעלי לקויות למידה, משאלה זכאים להתאמות במבחני המיון. עוד ציין בית המשפט, כי יש מקום למתן התאמות והקלות לבעלי לקויות למידה רק ככל שתוצאות המבחנים ישקפו את התאמת הנבחן לשירות הצבאי. כך, יש מקום להקלות מקום שבגלל לקות למידה יתקשה המועמד לעמוד במבחן, אך לא יתקשה לבצע תפקיד מסוים בשירות הצבאי. לעומת זאת, אם בגלל לקות הלמידה לא יוכל המועמד למלא תפקיד מסוים, אין מקום להתאמות ולהקלות במבחן באופן שתוצאתו לא תשקף נאמנה את יכולת התפקוד של המועמד.
יש לפרש בצמצום את סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין העוסק בייחוד המקצוע 2015-03-15
לשכת עורכי הדין בישראל הגישה תביעה כנגד המרכז למימוש זכויות רפואיות בע”מ לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בגין הסגת גבולות מקצוע עריכת הדין לפי סעיפים 1, 20, 98-96 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א- 1961. בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה וקבע, בין היתר, כי על הנתבעת לחדול מפעילותה במתכונת שפעלה, וכן כי יש לפרש את סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין באופן שיביא לפגיעה מינימלית באוטונומיה של האדם לבחור את מייצגו ובחופש העיסוק של אלה המעוניינים לספק שירותים מקביליים לתחום מקצוע עריכת הדין. על פסק דין זה הגישה הנתבעת ערעור. בע”א 4223/12 המרכז למימוש זכויות רפואיות בע”מ נ’ לשכת עורכי הדין בישראל (פורסם בנבו, 25.6.2014) ציין בית-המשפט העליון כי תכליתו של סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, היא להגן על הציבור מפני מתן שירות משפטי בלתי נאות. בנוסף, סקר בית-המשפט את פגיעותיו השונות של סעיף ייחוד המקצוע בחופש העיסוק, באוטונומיה של הרצון הפרטי אשר באה לידי ביטוי בחירותו של אדם לבחור לעצמו את מי שייצגו, וכן את הפגיעה בנגישותו של הציבור למערכת המשפט והצדק ומימוש זכויותיו. לאור זאת, קבע בית-המשפט העליון כי יש לפרש את הוראת סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, כך שתחום ייחוד הייצוג יצומצם רק למקרים שבהם דרוש הייחוד להגנה על האינטרס הציבורי. בהמשך פסק הדין, ציין בית-המשפט כי הבחינה באם שירותים או פעולות מסוימות, נכללים בתחום ייחוד המקצוע ולמעשה עונים על תכלית סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, תעשה על-פי הנסיבות המסוימות של כל מקרה. לצורך מענה על שאלה זו, התווה בית-המשפט העליון שלושה מבחני עזר. ראשית, היקף הפעלת שיקול הדעת בביצוע השירות או הפעולה ובתוך כך, בחינת היקף המטריה המשפטית ומורכבותה. שנית, היקף פוטנציאל הנזק שיגרם ללקוח עקב קבלת שירות לקוי. שלישית, בחינת החלופה העומדת לציבור לצורך מימוש זכויותיו והנגישות למערכת המשפט, באם לא יותר ללקוח להסתייע במי שאינו עורך דין לצורך מימוש זכויותיו. לאור המבחנים המוצעים, קיבל בית-המשפט העליון בצורה חלקית את הערעור וקבע, בין היתר, כי חלק מהפעולות והשירותים שהמרכז למימוש זכויות רפואיות נתן בעבר הן חוקיות ועולות בקנה אחד עם תכליות סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין.
תקנות בית-המשפט לענייני משפחה (אגרות), התשנ”ו-1995 חלות אך ורק בבית-המשפט לענייני משפחה ואינן חלות בהליכי הערעור על החלטות בית-משפט זה 2015-03-15
המערער הגיש תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה ולאחר מכן הגיש ערעור על החלטתו לבית-המשפט המחוזי. יחד עם הערעור, הגיש המערער בקשה לפטור מתשלום האגרה שחלה ברגיל על הגשת ערעור. רשמת בית-המשפט המחוזי דחתה בקשה זו, לאחר שקבעה כי אינה עומדת בתנאי תקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס”ז-2007. זאת, משום שלא היה בידו להוכיח את שני תנאי התקנה: העדר יכולת כלכלית וקיום עילת תביעה. המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי, בטענה כי תקנות האגרות הכלליות אינן חלות בעניינו, אלא יש להחיל את תקנות בית המשפט לענייני משפחה (אגרות), התשנ”ו-1995 אשר במסגרתן הוכחת סיכוי התביעה כתנאי למתן פטור מאגרה אינו חל. בית-המשפט המחוזי דחה בקשתו ועל החלטה זו הוגשה בקשת ערעור לבית-המשפט העליון. בע”מ 6276/13 פלוני נ’ היועץ המשפט לממשלה (פורסם בנבו, 8.7.2014) סקר בית-המשפט העליון את הוראות תקנות האגרות לענייני משפחה המותקנות מכוח סעיף 26(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה-1995. בית-המשפט קבע כי נוסח הסעיף מורה כי תקנות המותקנות מכוחו, יחולו בבית-המשפט לענייני משפחה. כל שכן, גם נוסח תקנות 10,9,2,1 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה מלמד כי התקנות נועדו לחול על הליכים המתקיימים בבית-המשפט לענייני משפחה בלבד ולא לערעורים על החלטותיו בבית-המשפט המחוזי. לאור האמור, תקנות האגרות לענייני משפחה אינן חלות במקרה דנן וככלל יחולו אך ורק בבית-המשפט לענייני משפחה.
מהי הפרשנות הנכונה למונח “התקופה הארוכה ביותר” המצויה בסעיף 45 לחוק העונשין 2015-03-15
נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום שונים בגין עבירות אחרות, בערכאות שונות. הערכאה הראשונה גזרה על המערער עונש מאסר בפועל (9 חודשים). בעודו מרצה עונש זה, גזרה הערכאה השנייה גם כן עונש מאסר בפועל וזאת בניכוי ימי המעצר של המערער בתיק השני (10 חודשים). כך, למעשה, המערער החל לרצות את העונש שנגזר עליו בערכאה השנייה עוד לפני שהתחיל לרצות את העונש שנגזר עליו בערכאה הראשונה. דבר זה הוביל לכך שתאריך שחרורו הצפוי ממאסר בהתאם לגזר הדין הראשון הוא 31.7.2014. בעוד מועד שחרורו ממאסר בהתאם לגזר הדין השני הוא בתאריך ה-28.2.2014. נקבע כי תקופת מאסרו תסתיים בתאריך ה-31.7.2014. המבקש ערער על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי בטענה כי בהתאם לסעיף 45(ב) לחוק העונשין, עליו לרצות את תקופת המאסר הארוכה יותר מבין שני גזרי הדין. קרי, את גזר הדין השני (10 חודשים) ולהשתחרר בהתאם בתאריך ה-28.2.2014. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו ובית-המשפט העליון אישר את בקשתו למתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט קמא. ברע”ב 2720/14 מחיסן נ’ שירות בתי הסוהר (פורסם בנבו, 22.7.2014) סקר בית-המשפט העליון את הוראות סעיף 45 לחוק העונשין וקבע כי במקרה של שני עונשי מאסר שנגזרו בתיקים ובמועדים שונים יש לפעול בהתאם לשלושה שלבים. בשלב הראשון, יש לבחון כל גזר דין בפני עצמו בהתאם לעקרונות שהותוו בתיקון 113 לחוק העונשין, ובתוך כך ייקבע משך תקופת המאסר ואופן חישובה. בשלב השני, במצב בו הנאשם נידון למאסר בטרם סיים לרצות עונש מאסר קודם, על הערכאה השנייה לבחון האם תיתכן חפיפה בין שני המאסרים שנגזרו על הנאשם בערכאות השונות. ייתכן שריצוי אחד מעונשי המאסר יחל עם מועד גזר הדין כברירת המחדל בחוק (סעיף 43 לחוק העונשין), בעוד שמועד תחילת ריצוי עונש המאסר האחר יידחה (סעיף 87 לחוק העונשין). כלומר, תיתכן חפיפה מסוימת בין המאסרים. בנוסף, יש להדגיש כי אין מדובר בחפיפה מספרית (תיאורטית), אלא בחפיפה קונקרטית לאחר שמביאים בחשבון את משך תקופת המאסר ואת אופן חישובה, לרבות שאלת אופן ניכוי ימי המעצר, ככל שהיא רלוונטית בכל גזרי הדין. השלב השלישי חל באם מתקיימת חפיפה קונקרטית. בשלב זה, על הערכאה השנייה להכריע בנוגע לשאלת היחס בין שתי תקופות המאסרים- האם תקופת המאסר תהיה חופפת או מצטברת. במקרה בו הערכאה השנייה שתקה ביחס לשאלה זו, תחול ברירת הדין הקבועה בסעיף 45(ב) לחוק העונשין, שלפיה האסיר יישא רק בעונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה יותר. ודוק- אין הערכאה השנייה רשאית לשנות או לגרוע מהעונש הראשון שנגזר על הנאשם בתיק האחר, כפי שנקבע ברע”ב 542/11 מדינת ישראל נ’ ספיר (פורסם בנבו, 13.2.2011). לאור האמור, קבע בית-המשפט העליון כי דין הבקשה להידחות. זאת, משום שהערכאה השנייה התייחסה לחפיפה הקונקרטית שנוצרה בין תקופת המאסר שנגזרה בערכאה הראשונה לבין השנייה, וקבעה כי תתקיים חפיפה חלקית בין שתי תקופות המאסר. בנוסף, אין הערכאה השנייה מוסמכת ככלל, כאמור, לשנות מהעונש הראשון שנגזר על הנאשם בתיק הראשון.
ספירת מניין תקופת 90 הימים המצויה בסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו-2006, תחל ממועד הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית לבית-המשפט 2015-03-15
תובע ייצוגי רשאי להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשות מנהלית להשבת כספים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר (סעיפים 3 ו-11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו-2006). סעיף 9 לחוק קובע תקופה בת 90 ימים, שבמהלכה בית-המשפט לא ייזקק לתביעת השבה כנגד הרשות. כמו-כן, סעיף 9(ב) קובע כי רשות מנהלית יכולה לשקול את חוקיות הגבייה ולהודיע לבית-המשפט כי תחדל ממנה, בתוך תקופת 90 הימים. באם יוכח כי הרשות חדלה מגבייה זו, לא תאושר הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. בית-המשפט העליון נדרש לקבוע מהו המועד שלפיו מתחילה תקופת 90 הימים, וכן האם יש למנות את ימי פגרת בי-המשפט במסגרת תקופה זו. בר”מ 7689/13 מינהל מקרקעי ישראל נ’ דהאן (פורסם בנבו, 29.6.2014) קבע בית-המשפט העליון כי המועד הקובע לספירת תקופת 90 הימים הקבועה בסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, הינו מועד הגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית לבית-המשפט. כן נקבע כי אין למנות את ימי פגרת בית-המשפט ככל שעסקינן במועד האחרון בו רשאית הרשות המנהלית לחדול מהגבייה בפועל. אולם, אין למנות את ימי הפגרה בכל הנוגע למועד האחרון בו רשאית הרשות להודיע לבית-המשפט על הפסקת הגבייה.
לבית-המשפט קיימת סמכות להורות על הארכת מעצרו של חשוד שחקירתו הסתיימה, גם בהיעדר הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ”ו-1996 2015-03-15
נוסחו של סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו-1996, קובע כי באם נעצר אדם וחקירתו הסתיימה, ישוחרר ממעצר, אלא אם הצהיר התובע כי עומדים להגיש כנגד העצור כתב אישום ובית-המשפט שוכנע כי קיימת עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים. בבש”פ 4829/17 פלוני נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 8.7.2014) קבע בית-המשפט העליון כי לפי פרשנות תכליתית לרישא של הוראת סעיף 17(ד), יש לבחון באם נתקיימו עילות המעצר של מסוכנות ושיבוש הליכים המנויות בסעיפים 21, 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו-1966. בהתאם, בית-המשפט רשאי להורות על חלופת מעצר בשלב הביניים הקיים בסעיף 17(ד) – שלב בו תם שלב חקירת העצור והוא בחזקת חשוד לפי סעיף 13 לחוק, לבין השלב בו יוחלט להגיש כנגד החשוד כתב אישום והוא יהיה בחזקת נאשם לפי סעיף 21 לחוק. לאור זאת, לבית-המשפט קיימת סמכות להורות על הארכת מעצרו של חשוד שחקירתו הסתיימה, גם בהיעדר הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד).
אין להתנות את יציאתו מן הארץ של ערב לנאשם בהליך הפלילי, עד לשובו של הנאשם ארצה 2014-06-15
עם הגשת כתב האישום כנגד הנאשם, הוגשה בקשה להטלת ערבויות על המשיב ומתן צו עיכוב יציאה מהארץ, לפי סעיפים 44, 46, 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים). זאת בכדי להבטיח כי הנאשם לא יימלט מהארץ. בית-המשפט המחוזי אישר את בקשת הערבות, ובתוך כך קבע כי בני משפחתו של הנאשם יחתמו על ערבות צד ג’. כמו-כן, קבע בית-המשפט המחוזי כי בתקופה שבה יימצא הנאשם בחו”ל, בני משפחתו אשר חתמו על ערבותו, לא יוכלו לצאת מן הארץ עד לחזרת הנאשם ארצה. המדינה ערערה על החלטת בית-המשפט קמא לאפשר לנאשם לצאת מן הארץ בכפוף לתנאי הערבות, וכן טענה כי מגבלת יציאת הערבים עד לשובו של הנאשם ארצה מעוררת קשיי אכיפה. בבש”פ 5474/14 מדינת ישראל נ’ אוחנה (פורסם בנבו, 28.8.2014) קבע בית-המשפט העליון כי החלטת בית-המשפט המחוזי בטלה. בית-המשפט ציין כי אומנם קיימת פרקטיקה לכרוך את יציאתו לחו”ל של ערב בדין האזרחי. כך למשל, במסגרת הליכי הוצאה לפועל ובהליכי פשיטת רגל. יחד עם זאת, בעוד שבדין האזרחי המטרה היא להבטיח את קיומו של תשלום החוב, הרי שבדין הפלילי המטרה היא להבטיח את התייצבותו של הנאשם למשפט. כך למעשה, תשלום הכסף בתחום הפלילי אינו התכלית אלא האמצעי. בנוסף, סעיף 46(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) מורה כי כאשר בית-המשפט קובע את שחרורו של אדם בתנאי ערבות, עליו לעשות זאת “במידה שאינה עולה הנדרש כדי להשיג את מטרות הטלת הערובה.” לאור זאת, בית-המשפט קבע כי עיכוב היציאה מן הארץ של הערבים בהליך הפלילי, עשוי שלא יעמוד במבחני המידתיות, וכן אינו אפקטיבי.
מערכת הצילום האוטומטי של המשטרה, מערכת א-3, אשר מנפיקה באופן אוטומטי צילומים המכילים נתוני עבירות תנועה, הוכרה כראייה קבילה בבית-המשפט
בית-המשפט המחוזי, תת”ע (ב”ש) 6359-11-12 מדינת ישראל נ’ סורוקה ואח’ (פורסם בנבו, 1.9.2014) נדרש להכריע לראשונה בשאלת קבילותה של ראיה המופקת ממערכת א-3 המשטרתית. בית-המשפט המחוזי קבע כי מערכת א-3 המתעדת עבירות תנועה באופן אוטומטי ומפיקה תמונה עם נתונים שונים, עומדת בתנאי התקן הישראלי הנדרש לפי סעיפים 8(א), 12 לחוק התקנים, התשי”ג-1953, עומדת בתנאי תקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), התשנ”ז-1997, וכן עומדת ביחס לנתונים הנדרשים לפי סעיף 27א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ”א-1961. לאור זאת, קבע בית-המשפט המחוזי כי ראיה המופקת ממערכת א-3 הינה ראיה קבילה ובעלת משקל ראייתי מלא להליך הפלילי.
תאגיד יכול לבצע צו שירות לתועלת הציבור ולהיות כפוף לצו מבחן 2014-06-15
חברת נמלי ישראל הועמדה לדין בעקבות זיהום מי הים, בידי קבלן משנה של קבלן משנה של קבלן ראשי של החברה. במסגרת הסדר טיעון הודתה החברה בעבירות לפי חוק למניעת זיהום הים (הטלת פסולת) תשמ”ג-1983, והוסכם כי שאלת ההרשעה של החברה תונח לפתחו של בית המשפט. בערכאה הראשונה נקבע כי עקרונית ניתן להימנע מהרשעת החברה, וכי אין מניעה מהטלת צו שירות לתועלת הציבור או צו מבחן על תאגיד. ערכאת הערעור קבעה כי עקרונית ניתן שלא להרשיע תאגיד, אך מאחר שלא ניתן להימנע מהרשעה ללא צו שירות או צו מבחן, ומאחר שאין אפשרות ישימה ליתן תסקיר שירות מבחן לגבי תאגיד, המסקנה היא שלא ניתן להימנע מלהרשיע תאגיד. ברע”פ 8487/11 חברת נמלי ישראל נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ב-30.7.2012) סקר בית המשפט העליון את הכלל בדבר אי-הרשעה ואת המבחן, שנקבע בהלכת כתב, שקובע מהם שני הגורמים אשר בהתקיימם ניתן להימנע מהרשעה. מסקנת בית המשפט הייתה כי הטעמים להימנעות מהרשעת אדם יכולים להתקיים בשינויים המחויבים גם אצל תאגיד, ומשכך ראוי באופן עקרוני כי האפשרות להימנע מהרשעה תעמוד גם לתאגיד. בהמשך קבע בית המשפט כי הוראות הדין מחייבות הטלת צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור לצורך אי-הרשעה, וכי הטלת צווים אלו על תאגיד הינה אפשרית, ואף מוצדקת מבחינת תכליתה, שכן היא מגוונת את דרכי הענישה באשר לתאגיד, ומאפשרת לבית המשפט – אם ימצא לעשות כן, לבכר את “שיקום” התאגיד אם קיימים שיקולים מהותיים לעידוד התאגיד לקיום החוק מזה וצמצום האפשרות לנזק לו מזה.
במצבי חדלות פרעון אין להכיר בעדיפות בנק לגבי שעבוד תיק ניירות ערך שלא שוכלל בדרך של רישום 2014-06-22
בנק המזרחי העמיד לחברת אי.אס.אם הלוואה אשר הובטחה על ידי שעבוד של תיק ניירות ערך סחירים, אך לא נוצר הסכם שעבוד ספציפי על המניות ואף לא נרשם השעבוד ברשם החברות. לימים נקלעה החברה לידי חדלות פרעון כאשר הבנק טוען לעדיפות על פני המפרק מכוח שעבוד שנוצר על ידי סעיף כללי עליו חתמה החברה בתנאי פתיחת החשבון בבנק, שקובע בין היתר כי לבנק זכות שעבוד על כל נכס של הלקוח המצוי בחשבון (“סעיף הסל”). הערכאה הראשונה קבעה כי אין להכיר במעמדו של הבנק כנושה מובטח מכוח אותו משכון שנוצר על ידי “סעיף הסל”. בע”א 1339/12 בנק מזרחי טפחות בע”מ נ’ אי.סי.אם יצרני מיזוג אויר בע”מ (בפירוק) (פורסם בנבו, ניתן ב- 27.04.14) עמד בית המשפט על הבעייתיות בהכרה ביצירת שעבוד על תיק ניירות ערך מכוח “סעיף הסל” בלבד, וזאת לאור העדר התקיימותן המלאה של דרישות גמירות הדעת והמסוימות החוזיות. סעיף 178 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ”ג-1983, מחייב רישום שעבוד על נכסי החברה ברשם החברות לצורך מתן תוקף כלפי צדדים שלישיים. בנסיבות המקרה, לא נרשם שעבוד ברשם החברות כנדרש, ולכן נקבע כי השעבוד שנוצר לא שוכלל כדין ולפיכך אינו תקף כלפי נושים אחרים של החייב ובכללם מפרק החברה. עם זאת, נקבע כי לשעבוד מכוח “סעיף הסל” קיים תוקף במערכת היחסים בין הבנק והלקוח, כך שרשאי הבנק לממש את תיק ניירות הערך באופן עצמאי – ללא צורך בפניה לבית משפט או להוצאה לפועל – בכפוף להוראות חוק המשכון.
חוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע”ד-2013
ביום 9 בדצמבר, 2013 התקבל בכנסת החוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, המבוסס על המלצות הוועדה להגברת התחרותיות במשק שהגיעה למסקנה כי ריכוזיות היתר בישראל מעוררת חשש לפגיעה בחוסן המערכת הפיננסית, בתחרות העסקית ואף בציבור החוסכים. לפיכך, מבקש החוק לקדם את התחרות והיעילות בשוק על ידי פישוט מבנה הקבוצות העסקיות הפועלות במשק הישראלי, ביזור השליטה בו ואסדרת אופן הקצאת הזכויות. החוק מתמקד בשלושה מישורי הפעולה מרכזיים. פרק א’ לחוק, עוסק בהסדרת החלוקה של נכסי הציבור לאור שיקולי ריכוזיות כלל-משקית ושיקולי תחרותיות ענפית, המבקשים להגביל את יכולתו של “גורם ריכוזי” לפעול ב”תחום תשתית חיונית”. פרק ב’ לחוק, עוסק בהגבלת השליטה בקבוצות הבנויות בצורה פירמידיאלית והחמרת כללי ממשל תאגידי תקין, שמטרתם להפחית את החשש לפגיעה במשקיעים. פרק ג’ לחוק, מתמקד בהפרדה בין תאגידים ריאליים לבין גופים פיננסיים משמעותיים מתוך הרצון להפיג את החשש ששליטה חופפת תפגע בשיקול הדעת של הגוף הפיננסי כמקצה אשראי לפעילות ריאלית במשק.
חוק ההגבלים העסקיים (תיקון מס’ 14), התשע”ד-2014; חוק קידום התחרות בענף המזון, התשע”ד-2014
ביום 19 במרץ 2014 התקבלו בכנסת חוק ההגבלים העסקיים (תיקון מס’ 14), התשע”ד-2014; וכן חוק קידום התחרות בענף המזון, התשע”ד-2014. מחד, מבקש “חוק המזון” להסדיר את פעילות הסיטונאים והקמעונאים בענף המזון ובכך למנוע יצירת הסדרים שונים בין ספקים לרשתות שיווק, לבזר את הריכוזיות הגיאוגרפית בשוק הקמעונאי וליצור שקיפות במחירי רשתות שיווק המזון. מאידך, מתמקד התיקון לחוק ההגבלים בצמצום ה”פטור החקלאי” (סעיף 3(4) לחוק), כך שיחול על הסדרים שהצדדים להם מגדלים תוצרת חקלאית רק בנסיבות מאד מסוימות כפי שנקבע בתיקון. “חוק המזון” יוצר הבחנה בין גודל הקמעונאים, ומטיל מגבלות וחובות רחבות על קמעונאים (וספקים) גדולים. בין היתר, נאסר על קמעונאי וספק להתערב במחיר או באופן שבו נמכר מצרך אצל קמעונאי או ספק מתחרה (ס’ 4-7 לחוק); נקבע איסור על ספק וקמעונאי גדול להיות צד לתמחור אסור (ס’ 8 לחוק); עוד נקבע כי הממונה מוסמך למפות אזורי ביקוש לחנויות של קמעונאים גדולים, ולהודיע לקמעונאי גדול שחלקו באזור פלוני עולה נתח שוק מסוים אשר החל ממנו הוא מחויב לקבל אישור הממונה לפתיחת חנות נוספת באזור. בגין הפרת הוראות החוק, יכולת להיות מוטלות על קמעונאים וספקים סנקציות פליליות של מאסר וקנס.
לא ניתן להטיל עיקול זמני על זכות לקוח בנק לקבל אשראי בחשבון הבנק המנוהל על ידו 2015-01-28
משה אלבס הגיש תובענה לבית המשפט בה טען כי אברהם שיף הפר הסכם גישור שחייבו לשלם סכומי כסף שונים. לבקשת אלבס הטיל בית המשפט עיקול זמני על כל “הנכסים, הכספים והזכויות” של שיף. בהמשך, הגיש אלבס בקשה לבית המשפט כי יאשר את העיקול שהוטל על מסגרת האשראי בחשבון הבנק, מכיוון ששיף מנהל את עסקיו השוטפים כרגיל, באמצעות מסגרת האשראי הניתנת לחשבונו בבנק ואשר ניתנת לעיקול. בערכאה הראשונה אושרה הבקשה לאישור העיקול על מסגרת האשראי בנימוק שאמנם אין מדובר בזכות שהתגבשה, אך מדובר בזכות בעלת משקל כלכלי שקיימת הסתברות גבוהה למימושה בעתיד. בע”א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע”מ נגד משה אלבס ואח’ (פורסם בנבו, ניתן ב-16.01.2014) קבע בית המשפט העליון, בשונה מבית המשפט קמא, כי הזכות הנתונה ללקוח לקבל אשראי בסכום נתון מאת תאגיד בנקאי בהתאם להסכם מסגרת אשראי שנקשר ביניהם, הינה זכות קיימת ולא זכות עתידית. עם זאת, נקבע כי מדובר בזכות חוזית אשר איננה בת-עיקול לאור מאפייניה השונים, כגון: מדובר בזכות אשר מימושה מגדיל את מצבת חובותיו של הלקוח, ובכך נוגדת את עקרונות דיני העיקול; הזכות לקבל אשראי הינה בעת סממנים אישיים השוללים את היותה עבירה; הטלת העיקול על היתרה הבלתי מנוצלת כופה על החייב נטילת האשראי בפועל. בנוסף, סבר בית המשפט כי מדובר בפגיעה בלתי ראויה בחופש ההתקשרות בהסכמי אשראי, וממילא שוקל הבנק טרם ההחלטה להקצות ללקוח אשראי את מאפייניו האישיים והעסקיים של הלקוח.
בעל מניות בחברת-אם יכול להגיש תביעה בשם חברה המצויה במורד שרשרת ההחזקות – “תביעה נגזרת מרובה” 2015-01-28
שמואל שקדי הינו בעל מניות בחברת הנדל”ן הציבורית, אינטרקולוני. באחד הפרויקטים בטיפולה, הוחזק המגרש שעליו נבנה הפרויקט על ידי חברה “נכדה” של אינטרקולוני. שקדי סבר כי נוכח הפרויקט מתעוררות תהיות רבות המצביעות על רווחים עצומים שהשיא מנכ”ל חברת אינטרקולוני על חשבון החברה הנכדה, ולכן הגיש לבית המשפט בקשה מכוח סעיף 198א בחוק החברות, לגילוי מסמכים לפני הגשת תביעה נגזרת. בערכאה הראשונה נקבע כי אין מניעה עקרונית מלאפשר הגשת תביעה נגזרת גם בגין חברות נוספות בשרשרת ההחזקה, ובלבד שמתקיימת “שרשרת של שליטה” בין החברות.
ברע”א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע”מ נ’ שמואל שקדי (פורסם בנבו, ניתן ב-27.08.2012) דן בית המשפט בשאלה האם יש להכיר בתביעה נגזרת “מרובה” במשפט הישראלי. במסגרת זו, נסקרו פסיקות קודמות, עמדות שהובעו בספרות ואף משפט משווה אשר הצביעו כולם על כך שראוי להכיר במוסד זה גם בדין הישראלי. על אף שבחוק החברות עוגן הסדר הנוגע לתביעה נגזרת, קבע בית המשפט כי אין מדובר בהסדר שלילי מכיוון שתכלית החוק היא לפתור את הבעיה המתעוררת כאשר אורגני החברה אינם רוצים או מסוגלים למצות את הסעדים המשפטיים בשמה, והדבר תקף גם בנושא של תביעה נגזרת “מרובה”. עוד ציין בית המשפט כי תביעה נגזרת הינה, למעשה, מקרה פרטי של הרמת מסך “חלקית” המאפשרת לייחס את זכות התביעה לבעל מניות והדבר אפשרי אף במסגרת אשכול חברות. נקודת מבט נוספת היא לראות בחברה הבת כנכס של החברה האם ומכאן שכל פגיעה בחברה הבת או בנכסיהּ עשויה להוביל לפגיעה בערכו של הנכס של חברת האם ולירידה בשווייה. עם זאת, קבע בית המשפט כי על מנת שתתאפשר הגשת תביעה נגזרת “מרובה” תידרש התקיימותה של שליטה, בין אם על ידי החזקה בחמישים אחוזים או יותר ממניות החברה, ובין אם מתקיים מבחן השליטה בהתאם לנסיבות המקרה.
ככל שניתן לבטל בנפרד רכיב מסוים בתוך הזמנה אחת, יש לראותו כעסקה נפרדת לצורך גביית דמי ביטול 2015-01-28
צמח הזמין שני כרטיסי טיסה באתר האינטרנט של חברת “אל-על”. בסמוך לאחר מכן, ביטל את העסקה והתבשר על ידי החברה כי עליו לשלם דמי ביטול עבור כל אחד מן הכרטיסים. על רקע זה, הגיש המערער בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד החברה בגין הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן, ובפרט סעיף 14ה(ב) הקובע כי דמי ביטול עסקה יהיו בשיעור שלא יעלה על 5% ממחיר העסקה הכולל, או 100 ₪, לפי הנמוך מביניהם. בערכאה הראשונה נדחתה הבקשה ונקבע כי אל על הייתה רשאית לפעול באופן האמור, הן בשל מטרת דמי הביטול לפצותה על הפסדים אפשריים והן משום אופיו המיוחד של כרטיס הטיסה כחוזה למתן שירות אישי. בטרם התקבלה ההכרעה בערעור, ניתן פסק דין בבית המשפט העליון בעניין “גוליבר” שם נקבע כי הזמנה אחת במועד אחד על ידי צרכן אחד תישא בחיוב אחד של דמי ביטול. בע”א 7187/12 ליאור צמח נ’ אל על נתיבי אויר לישראל (פורסם בנבו, ניתן ב-17.08.2012) סקר בית המשפט את חוק הגנת הצרכן ותכליותיו, וציין כי זה נועד לתקן את היעדר הסימטריה שבין העוסק לצרכן באמצעות הוראות המגנות באופן מובהק על האינטרסים של האחרון. ברם, לשונו של סעיף 14(ה)(ב)(1) האמור מלמדת כי ניתן לכאורה לראות בכל כרטיס טיסה כ”חוזה” נפרד, שכן המזמין הוא צרכן לאורך כל הדרך (ממעמד הרכישה ועד קבלת השירות), וגם הנוסעים האחרים בהזמנה הם לכאורה צרכנים מרגע קבלת השירות. באשר למונח “חוזה” – כל כרטיס טיסה הוא חוזה ולכן בגין ביטולו של כל כרטיס יש לשלם דמי ביטול, כאשר כרטיסיהם של הנוסעים האחרים בהזמנה הם “חוזה לטובת צד ג'”. אשר לשאלה, כיצד ניתן לקבוע לאילו רכיבים תפורק עסקה נתונה, סבר בית המשפט כי המבחן הוא: ככל שניתן לבטל רכיב מסוים בתוך הזמנה אחת באופן נפרד, יש לשלם דמי ביטול בגין כל רכיב ואין נפקות לכך שהביטול נעשה באופן נפרד או בצוותא חדא. עוד הוסיף בית המשפט כי תוצאה פרשנית זו עולה בקנה אחד גם עם תכליתם של דמי הביטול. לאור האמור, קבע בית המשפט כי מאפייני העסקאות והמגמה הכללית של דיני הגנת הצרכן אינם מובילים למסקנה הפרשנית שהתקבלה בעניין גוליבר ולכן הייתה רשאית אל על לגבות דמי ביטול בגין כל כרטיס טיסה בנפרד.
אמות מידה לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין שליחת הודעות דואר אלקטרוני המכילות “דבר פרסומת” 2015-01-28
חזני, אשר בשימושו 13 כתובות דואר אלקטרוני, הגיש נגד הנגבי תובענה כספית לפיצוי בסך 27,000 ₪ (1000 ₪ בגין כל הודעה) ולפיצוי בסך 3,000 ₪ בגין הטרדה, פגיעה בפרטיות ועגמת נפש, בטענה שהמשיב אחראי למשלוח 27 הודעות דואר אלקטרוני המכילות “דבר פרסומת”, כהגדרתו בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ”ב-1982, לתיבות הדואר האלקטרוני שבשימושו. בערכאה הראשונה נפסק למערער פיצוי בסך של 1,000 ₪ בלבד. הערעור על פסק הדין נדחה ואף נקבע כי על המערער היה להקטין את נזקו באמצעות שליחת בקשה למפרסם להסיר את כתובות הדואר האלקטרוני שלו מרשימת תפוצה שכתובתו נכללה בה בלא שביקש זאת. ברע”א 1954/14 חזני נ’ הנגבי (פורסם בנבו, ניתן ב-04.08.2012) סקר בית המשפט בהרחבה את התחום הטכנולוגי הקשור לשליחת מסרים פרסומיים וכן את ההשפעות השליליות הרבות של שליחת המסרים הפרסומיים בעולם המודרני. בבואו של בית משפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בגין שליחת הודעות דואר אלקטרוני המכילות “דבר פרסומת” עליו להתייחס לשני שיקולים עיקריים: ראשית, נסיבות ביצוע ההפרה, ובתוך שכך: תוכן הפרסום, התנהגות המפרסם (הנתבע), הרווח הצפוי מהפרסום, מספר הודעות הפרסומת שנשלחו, מספר הפעמים שנתבקשה הסרה ושיקולים דומים אחרים; שנית, השיקול בדבר עידוד הגשת תביעות יעילות, במסגרתו יש להתייחס לעלויות ניהול ההליך ביחס לתועלת שתופק ממנו כך שייפסק גמול מיוחד בגין טרחתו בהגשת התביעה. בפרט, נקבע כי חזני זכאי לפיצוי בסכום של 10,000 ₪ בגין שליחת 27 הודעות בניגוד לחוק וכן סך של 15,000 ₪ בגין הוצאות ניהול ההליך (שלוש ערכאות).
חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס’ 22), התשע”ה-2014 2015-01-28
בתאריך 1 דצמבר 2014 הכנסת החליטה להוסיף לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה עילה חדשה של אפליה אסורה – “מקום מגוריו” (ס’ 2(א) לחוק). מעתה, יהיה זה פסול אם מעסיק יפלה ויבחין בין עובדים או מועמדים לעבודה על בסיס מקום מגוריהם. תוקפו של סעיף איסור האפליה הוא מיידי.
המתת חסד 2015-02-03
בה״פ (מחוזי – ת”א) 16813-11-14 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה (23.11.2014) התיר בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב’ השופט רחמים כהן) למבקש שסבל ממחלת ניוון שרירים ומצבו הבריאותי התדרדר מאוד להוריד את מינון החמצן במכונת ההנשמה אליה היה מחובר, אף שלא עמד בתנאים הקובעים בחוק החולה הנוטה למות, שכן לא ברור כמה שנים יוכל הוא להמשיך לחיות. פסק הדין בא בעקבות חוות דעת היועמ”ש לממשלה, אשר קבע כי אין מניעה להפחית את מינון החמצן, בהתאם לרוחו של חוק החולה הנוטה למות.
חישוב הפסדי פנסיה בתביעות לפי חוק הפלת”ד 2015-02-03
בית המשפט המחוזי בחיפה (כב’ השופטת וילנר) קבע כי לאחר פרסום צו ההרחבה לפנסיה חובה יש לפסוק את הפסדי הפנסיה בשיעור של הפרשות המעביד לפנסיה העומדות החל מיום 1.1.14 על 12% מן השכר המבוטח. בית המשפט ציין כי שיטת החישוב הקודמת, לפיה נפסקו 70% מבסיס שכרו של הניזוק, בהיוונים המתאימים, נבעה מהשיעור הנהוג בפנסיה תקציבית לאדם שצבר את מלוא זכויותיו. ואולם, עם שינוי העיתים – ביטולה של הפנסיה התקציבית ומעבר לפנסיה צוברת, יש מלעבור לשיטת החישוב בחדשה. פסק דין זה אושר בע”א 8930/12 ‏הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ צחי טוויג
החלטת בית הדין להגבליים עסקיים בעניין אל רוב אזור מסחרי ממילא 2015-02-03
בית הדין להגבלים עסקיים אישר את החלטת הממונה, אשר התנגד למיזוג בין חברת אלרוב לחברת קרתא בשל היווצרותו של מונופולין מושלם בשוק הרלבנטי. נקבע, כי על אף שמדובר בשוק דו צדדי, כאשר אוכלוסיית הצרכנים הנמנים על צידה האחד של הפלטפורמה אינה המוגנית, עולה החשש שהפלטפורמה תפלה בין סוגי הצרכנים ותגבה מחלקם מחיר מונופוליסטי אסור. קובץ מצורף
חובת הרופא המטפל לשאול את המטופל אודות היעוץ אליו הופנה ועל מידת הבנתו אותו 2015-02-17
ע”א 1355/11 – בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעורים על פסיקת המחוזי, אשר חייב את בית החולים הדסה, המומחית לייעוץ גנטי והרופא המטפל, בנזקי “הולדה בעוולה”. מדובר בתאומים שנולדו חולים במחלה קשה, להם שני אחים בריאים ואחות בכורה שנפטרה בגיל צעיר, מסיבה לא ידועה. ההורים הופנו ע”י הרופא המטפל ליועצת גנטית במהלך ההיריון, וזו השיבה בדואר כי ה”תוצאה תקינה”, אך הוסיפה שקיים סיכון ל-25% ללידה של תינוקות לא-בריאים. בית המשפט קבע את חבותה של היועצת הגנטית, לאחר שלא זימנה את ההורים לייעוץ חוזר, לשם הבהרת התוצאות. כמו כן, קבע בית המשפט כי הרופא המטפל נושא באחריות חלקית לנזקים שנגרמו, לאחר שלא עמד בחובה לוודא שהמטופלת [האמא] פנתה לייעוץ וכי היא הבינה את תוצאותיו. בית המשפט ציין כי אין להסתפק בתיאום ובמעקב טכניים אחר ביצוע הבדיקה, אלא שאם פוגש הרופא במטופל לאחר היעוץ, עליו לנהל איתו שיחה קצרה, לוודא שביצע הבדיקה, שהבין את תוצאותיה והשלכותיה וכי העביר למרפאת הרופא המטפל את כל המידע הדרוש.
הפסקת בירור תביעתו של מי שיצא את גבולות מדינת ישראל ושב להיות פעיל טרור 2015-02-17
ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה, הפך בית המשפט העליון בדנ”א 5698/11 מדינת ישראל נגד מוסטפה דיב מרעי דיראני (15.1.2015), את החלטתו הקודמת של בית המשפט העליון ואת החלטתו של בית משפט קמא, במסגרתן נדחתה בקשת המדינה לסילוק התביעה על הסף. נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט גרוניס, קבע כי הכלל במשפט האנגלי לפיו אין מבררים את תביעתו של אויב בזמן מלחמה, נקלט במשפט הישראלי קודם לקבלתו של חוק יסודות המשפט, תש”ם-1980. לכן, ובהתאם לסעיף 2(2) לחוק האמור, ממשיך כלל זה להוות חלק מהמשפט הישראלי גם היום. גרוניס הבהיר כי ניתן להחיל את הכלל האנגלי אף על הלחימה בטרור, ואולם במקרה כזה יחול הכלל רק על תובעים שנמצאים במדינה הזרה, שהינם פעילים בארגון הטרור, וכל זמן שנמשך העימות המזוין עם ארגון הטרור. בנוסף, נפסק כי הכלל, בתחולתו המצומצמת, משקף איזון ראוי בין זכות הגישה לערכאות ובין האינטרס למנוע סיוע לאויב, ובכלל זה סיוע כלכלי לפעילות ארגון טרור. עוד נקבע כי ההסדר המקביל הקבוע בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי”ב-1982, אינו חל במקרה הנדון נוכח הוראת התחולה המעוגנת בו.
הרחקת ח”כ מישיבות מליאת הכנסת וועדותיה בגין הפרת כללי האתיקה 2015-02-22
ברוב דעות, דחה בית המשפט העליון בבג”ץ 6706/14 ח”כ חנין זועבי נ’ ועדת האתיקה של הכנסת (10.12.2014, נימוקים פורסמו ביום 10.2.2015), עתירה שכוונה נגד החלטת ועדת האתיקה של הכנסת. ועדה זו החליטה להרחיק את חברת הכנסת מישיבות מליאת הכנסת וועדותיה למשך חצי שנה, לאחר שקבעה כי בהתבטאויותיה היה כדי להפר את כללי האתיקה של חברי הכנסת. בית המשפט דחה את הפרשנות לפיה אין בחסינות העניינית של חברי הכנסת כדי להגן מפני שיפוטה של ועדת האתיקה של הכנסת, ביחס להתבטאויות פוליטיות בכלי התקשורת. בנוסף דחה בית המשפט את הטענה כי וועדת האתיקה משוללת סמכות להטיל סנקציות בגין התבטאויות העותרת. עוד נפסק, כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת האתיקה לפיה הפרה העותרת את כללי האתיקה בשל התבטאויותיה החמורות. בית המשפט הבהיר כי העונש שקיבלה העותרת בגין ההפרה קשה, אמנם, ביחס לעונשים שהוטלו בעבר, אולם, נוכח התבטאויותיה הקשות, הצטברותן, עיתוין, והעובדה שחלק מתקופת העונש נפלה בפגרת הכנסת, לא מצא בית המשפט להתערב בשקול דעתה של ועדת האתיקה. עוד ציין בית המשפט כי נוכח קבלת חוק התפזרות הכנסת התשע עשרה, התשע”ה-2014, משמעותו המעשית של העונש קטנה ביותר, אם קיימת בכלל.
המועד בו יש לראות כתב הגנה כמוגש 2015-02-22
בית המשפט העליון קבע כי יש לראות את מועד הגשת כתב ההגנה בתביעת נזקי גוף, לעניין המועד בו יש לשלוח הודעה לצד שלישי, כמועד שבו צורפה חוות הדעת של הנתבעים, וזאת לפי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי. עוד נקבע כי שגתה התובעת כאשר צירפה חוות דעת של רופא שטיפל בה, כאשר צפוי היה שייתכן והוא יהיה בעל דין בתובענה, וזאת מעבר למשקל שיש לייחס לחוות דעת מעין זו.
פרשנות תיקון 8 לחוק הבלו 2015-02-22
ת”א (מחוזי מרכז) 21235-12-12 “דלק” חברת הדלק הישראלית בע”מ נ’ מדינת ישראל- רשות המיסים (22.2.2015) נידונו תביעות בגין סירוב המדינה להחזיר לתובעות את מס הבלו ששולם על ידן כאשר רכשו את הדלק מבתי הזיקוק, במקרים שהצרכן הסופי לא שילם את תמורת הדלק. השאלה הינה האם עובר לתיקון 8 לחוק הבלו, השולל החזר חובות אבודים, חברות הדלק הן שחבו במס בלו או שמא הצרכן הסופי. ההחלטה: עובר לתיקון 8 לחוק הבלו, שתיקת החוק בעניין הכרה בחובות אבודים היוותה הסדר שלילי. אין מקום שביהמ”ש ייצור על דרך חקיקה שיפוטית הסדר של השבת הבלו בגין חובות אבודים ואף יקבע קריטריונים מקלים מאלה שקבע המחוקק בנוגע להשבת מס בגין חובות אבודים, בלא כל אחיזה בלשון החוק. תיקון חוק הבלו לא בא לשנות את המצב החוקי שהיה קודם חקיקתו, אלא להבהיר את הפרקטיקה שהייתה נהוגה במשך זמן רב במדינת ישראל.
פרשנות הוראות תקנה 11(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) וסעיף 45 סיפא 2015-02-11
בעב”ל (ארצי) 10482-12-11 המוסד לביטוח לאומי נ’ ארקדי קומורובסקי (11.2.2015) קבע בית הדין הארצי לעבודה כי תקנה 11(ג) לתקנות והוראות פריט 45 סיפא לסעיפי הליקוי דנות במקרים שונים, ולכן יש להחיל כל אחת מהן במקרים הנופלים בגדר תחולתה. תקנה 11(ג) אינה מצמצמת את צירוף הפגימות בכל הנוגע לאצבעות, וסעיף 45 סיפא אינו מגביל את צירוף הנכויות לפגימות המפורטות בסעיפים 45-43 לרשימת הליקויים. משנוקט הסעיף בלשון “או” ו”וכן”, יש בכך כדי להוסיף על הפרטים ולא לצמצמם.
תחולת הפטור בסעיף 4א לחוק מיסוי מקרקעין (פטור מתשלום מס רכישה) 2015-01-27
בעמ”ש (נצ’) 10-08 מוהנא מלכה נ’ מנהל מיסוי מקרקעין – מדינת ישראל (27.01.2015) נקבע כי לעניין מתן הפטור ממיסים לפי סעיף 4א לחוק מיסוי מקרקעין (פטור מתשלום מס רכישה), העיקר הוא אינו אם בני הזוג חיים בנפרד או לאו, אלא צריכים להתקיים מספר תנאים: א. העברת הזכויות במקרקעין נעשית ע”פ פסק דין; ב. פסק הדין ניתן אגב הליכי גירושין; ג. ההעברה צריכה להיות בין בני הזוג או העברה מהם לילדיהם.
החזרת הדיון לועדה בהרכב אחר (ביטוח לאומי) 2015-02-01
הכלל הוא שעניינו של מבוטח יוחזר לאותה ועדה שכבר דנה בעניינו ולא לועדה בהרכב אחר וכי החלפת הרכב ייעשה במקרים נדירים שבהם יש חשש ממשי כי הועדה תהיה מקובעת על עמדתה או שהרכב הועדה אינו נאות. המקרה דנן הוא מסוג המקרים הנדירים שבהם יש להורות על החלפת הרכב הועדה. הועדה לא שקלה בשנית את קביעתה בנוגע לניכוי מצב קודם בלב פתוח ובנפש חפצה בהתאם להוראות פסק הדין אלא הייתה נעולה בדעתה. אי לכך קיים חשש אמיתי שאם העניין יוחזר לפתחה של הועדה בפעם השנייה היא תהפוך לועדה מתגוננת.
ביטול סעיף 3(6) לחוק ההגבלים העסקיים 2014-11-17
במסגרת הבקשה לייצוגית, טענו המבקשים כי מתן ההלוואה הנוספת הינה בגדר “חידוש האשראי” בין הצדדים ולפיכך עמלות שנגבו ע”י הבנקים באשר להלוואה נוספת זו, נגבו שלא כדין וזאת לנוכח “התעריפון המלא” המצוי בתוספת לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות) לפיו מנוע בנק מלגבות עמלות נוספות בעת חידוש אשראי שניתן במסגרת הלוואה ראשונית. בימה”ש המחוזי דחה את הטענות וקבע ראשית כי אין לראות בהלוואה שנייה זו “חידוש אשראי” כאמור בתעריפון המלא המצוי בתוספת אלא הלוואה חדשה ועצמאית. שנית נפסק כי מתן אשראי הינו חוזה לכל דבר ועניין ועל כן קריאת חוזה ההלוואה ככזה שמעגן חיובים עתידיים בין הצדדים באשר להלוואות נוספות עתידיות אינה מתיישבת עם זכותו של הבנק שלא להעניק הלוואה עתידית ללקוח. בנוסף נפסק כי קבלת טענת המבקש לאיסור על גביית עמלה נוספת בהלוואה חדשה תביא לפגיעה בלקוחות עצמם וזאת מפני שהבנק יגלם את מחיר העמלה העתידית המופסדת כבר בגובה העמלה על ההלוואה הראשונית וכך ישלם הלקוח על עמלה כפולה גם באם לא ילווה הלוואה נוספת. ת”צ (ירושלים) 63671-10-13 – הרצל ברק ואח’ נ’ בנק מרכנתיל דיסקונט בע”מ ואח’.
המחוזי: הלוואה חדשה לכיסוי הלוואה קודמת אינה “חידוש אשראי” 2015-03-21
בנק מימן משלוח יצוא בעבור חברה ישראלית ובהתקשרות ביניהם נקבע כי הבנק יפרע את החוב מן הכספים העתידיים שיתקבלו בעבור הסחורה ויופקדו בחשבון החברה. החברה נכנסה להליך הבראה- האם יתועדף הבנק על פני שאר הנושים לעניין הכספים שנתקבלו בעבור משלוחי היצוא או תשלומים אלו ייראו כנכסים של החברה העומדים בפני חלוקה לנושים? בימה”ש העליון קובע כי לא היתה כוונה של החברה המייצאת להמחות את זכויותיה בתשלומים המתקבלים אל הבנק. בימה”ש קובע כי אין מדובר בעסקת מכר בין הצדדים, אלא “משכון” או “שעבוד”, וזאת בבחינת מסמכי ההתקשרות, כוונת הצדדים, מבחני סיכון ורווח וכו’. קביעה זו מלמדת כי לבנק אין זכות בעלות מוחלטת על התמורה אלא מהות ההתקשרות הינה שעבוד נכסי היצוא כערובה או בטוחה להחזרת המימון ועל כן כספים אלו עומדים לחלוקה בין הנושים. עא 8299/10 – בנק מזרחי טפחות בעמ נ’ חרושת מתכת בית השיטה (בהח) בעמ, תק-על 2015(1), 11666(15/03/2015).
אי-עדיפות בנק מממן על פני נושים אחרים לעניין חלוקה בהליך הבראה בחברה 2015-03-26
רע”א 1868/15 – בית המשפט העליון, בהחלטת דן יחיד של השופט הנדל, קיבל בקשות למתן רשות ערעור על סעד זמני שנתן בית המשפט המחוזי, ולעיכוב ביצוע של החלטתו. המשיבה בהליך דנן, עומדת בראש רשימת “ובזכותן – חרדיות עושות שינוי”, מפלגת נשים חרדיות, הרצה בבחירות לכנסת ה-20. המשיבה פנתה לבית המחוזי בבקשה למתן צו עשה זמני המורה למערכת העיתון החרדי “יתד נאמן” לפרסם לפחות מודעת בחירות אחת של המפלגה קודם למועד האחרון המותר בחוק, לפרסום תעמולת בחירות (החל למחרת הדיון בבית המשפט העליון). בית המשפט קמא קיבל את הבקשה בשל היותו הפליה, האסורה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התשס”א-2000. בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של מערכת העיתון, תוך שהוא נמנע מלדון בהיבט העקרוני שבהחלטה, ונשען על טעמי פרוצדורה. בהתנהלות ראשת המפלגה חל שיהוי, כאשר היא פנתה לראשונה לעיתון בבקשה לפרסום, חודש וחצי בלבד קודם לבחירות, על אף שידעה עליהן מספר חודשים, וכן התעכבה ושגתה בפניה לערכאות. זאת בהצטרף להיות מאזן הנוחות הנוטה לטובת מערכת העיתון, הטוענת לפגיעה בלתי-הפיכה במדיניות הפרסום שלה, מובילים לביטול צו העשה הזמני.
בוטל צו עשה זמני לפרסום מודעת בחירות של מפלגת נשים בעיתון חרדי, עקב שיהוי בהתנהלות מבקשת הצו 2015-03-29
רע”א 1868/15 – בית המשפט העליון, בהחלטת דן יחיד של השופט הנדל, קיבל בקשות למתן רשות ערעור על סעד זמני שנתן בית המשפט המחוזי, ולעיכוב ביצוע של החלטתו. המשיבה בהליך דנן, עומדת בראש רשימת “ובזכותן – חרדיות עושות שינוי”, מפלגת נשים חרדיות, הרצה בבחירות לכנסת ה-20. המשיבה פנתה לבית המחוזי בבקשה למתן צו עשה זמני המורה למערכת העיתון החרדי “יתד נאמן” לפרסם לפחות מודעת בחירות אחת של המפלגה קודם למועד האחרון המותר בחוק, לפרסום תעמולת בחירות (החל למחרת הדיון בבית המשפט העליון). בית המשפט קמא קיבל את הבקשה בשל היותו הפליה, האסורה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התשס”א-2000. בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של מערכת העיתון, תוך שהוא נמנע מלדון בהיבט העקרוני שבהחלטה, ונשען על טעמי פרוצדורה. בהתנהלות ראשת המפלגה חל שיהוי, כאשר היא פנתה לראשונה לעיתון בבקשה לפרסום, חודש וחצי בלבד קודם לבחירות, על אף שידעה עליהן מספר חודשים, וכן התעכבה ושגתה בפניה לערכאות. זאת בהצטרף להיות מאזן הנוחות הנוטה לטובת מערכת העיתון, הטוענת לפגיעה בלתי-הפיכה במדיניות הפרסום שלה, מובילים לביטול צו העשה הזמני.
לא תופסק כהונתה של סגנית שר אשר מתנהלת נגדה חקירה פלילית, על אף שמירתה על זכות השתיקה 2015-03-29
בג”ץ 990/15 – בית המשפט העליון, בשבתו כבג”צ, דחה עתירה להפסקת כהונתה של סגנית שר הפנים, ח”כ פאינה קירשנבאום, אשר מתנהלת נגדה חקירה בחשדות לשוחד, מרמה והפרת אמונים. העותרת, התנועה למען איכות השלטון בישראל, טוענת כי במקרה מעין זה, למשיבים, שר הפנים, ראש הממשלה והממשלה, ישנה סמכות חובה להביא לסיום כהונתה של סגנית השר, לאור הפגיעה באמון הציבור במערכת השלטונית. בג”ץ מציין כי בעוד שסעיף 27 לחוק יסוד: הממשלה מחייב את הפסקת כהונתו של סגן שר שהורשע בעבירה שיש עימה קלון, ההלכה בנוגע לסעיף 26(ג) לחוק זה, היא כי סמכות הרשות להעברה מתפקיד הופכת לסמכות חובה, רק כאשר מוגש כתב אישום בעבירה חמורה. לעומת זאת, לא קיימת חובה להעברה מסמכות כאשר מתנהלת חקירה בלבד, אלא במקרים חריגים וקיצוניים. כמו כן, עובדת קיומן של בחירות קרובות מהווה שיקול לאי הפסקת הכהונה. לאור הודעתה של ח”כ קירשנבאום על כוונתה שלא לרוץ בבחירות הקרובות ולאור מילוייה את הוראת היועץ המשפטי לממשלה, שלא לפקוד את משרד הפנים ולעשות שימוש בסמכויותיה, אין מקום להכריע בשאלת נפקותה של בחירת נבחר ציבור לשמור על זכות השתיקה בחקירתו. לפיכך, החלטת המשיבים שלא לפטר את סגנית השר, הינה במתחם הסבירות, ויש לדחות את העתירה.
הורחבה הגדרת “פעולה מלחמתית” לעניין הסייג לאחריות המדינה בנזיקין 2015-03-30
ע”א 6982/12 – הרכב בראשות השופטת חיות דחה חלקית ערעור על דחיית תביעת נזיקין של משפחתה של רייצ’ל קורי, פעילת בארגון זכויות אדם, שנדרסה למוות ע”י דחפור, כשהשתתפה במחאה נגד הריסת בית בציר פילדלפי. לשם קביעת אחריות המדינה בנסיבות המקרה דנן, אשר מחד התרחש בתנאי לחימה כלליים, ומאידך נגע למותה של מפגינה, בית המשפט ניתח את הגדרת “פעולה מלחמתית” בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי”ב-1952, המקנה הגנה למדינה בגין אחריות בנזיקין על “פעולה מלחמתית” של צה”ל. הלכות קודמות קבעו כי לשם קביעה אם פעולה צבאית הינה בגדר “פעולה מלחמתית”, יש לבחון את מאפייניה ללא קשר לשאלה האם נערכה תוך כדי מלחמה, וכי אף פעולה כנגד ארגון טרור, ולא רק נגד צבא סדיר, עשויה לענות להגדרה. בית המשפט המשיך את מגמת הרחבת הגדרת “פעולה מלחמתית” בחקיקה ובפסיקה, וקבע כי בגדרה מצוייה כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות וכן פעולה למניעתם של אלו, שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף. מן הכלל אל הפרט, פעולות החישוף שביצע צה”ל בתנאי הלחימה ששררו באותה התקופה, עולים בגדר “פעולה מלחמתית” ומקנים למדינה הגנה מאחריות בנזיקין, ועל כן, לעניין זה, דין התביעה להידחות.
נדחתה עתירה נגד העלאת אחוז החסימה 2015-03-30
בג”ץ 3166/14 – הרכב מורחב של תשעה שופטים דחה עתירות של אזרחים נגד תיקון 62 לחוק הבחירות לכנסת, המעלה את אחוז החסימה מ-2% ל3.25%. העותרים טענו לפגיעה אפשרית של התיקון בזכות לשיוויון ולהדרה מהכנסת של קבוצות אוכולוסיה, בעיקרן מהמגזר הערבי. בית המשפט נחלק בפרשנות בסעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת. דעת הנשיא גרוניס, עליה חולקים ארבעה מן השופטים, היא כי שינוי בחוק שזכה לרוב מיוחס של חברי כנסת, איננו צריך לעמוד בפסקת הגבלה שיפוטית, מאחר והגנת חוק יסוד: הכנסת על ערך השיוויון רחבה מהגנת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על השיוויון, אשר מוגן רק מפגיעה אשר הינה בעלת קשר הדוק לכבוד האדם. כמו כן, נקבע כי הגנת סעיף 4 הינה רחבה ועניינה הגנה על שיוויון הסיכויים במובנו המהותי, ולא רק על כלל “קול אחד לכל אחד”. באשר לעקרון היחסיות בבחירות, עניינה של ייצוגיות בבחירות נוגע לדמיון בין רעיונות ומאפייני הנציגים והמיוצגים כאחד. בית המשפט יפסול חוק אם יוכח כי הוא פוגע באופן משמעותי בייצוגיות של קבוצות מיעוט. דעת הרוב קבעה כי יש לדחות את העתירה מטעמי בשלות, לאחר שהעתירה חסרה תשתית עובדתית, שתברר רק לאחר החלת החוק במערכת הבחירות הקרבה. השופט ג’ובראן בדעת מיעוט סובר כי הפגיעה הקשה בעותרים מצריכה בירור של חוקיות החוק, אף לפני השימוש הראשון בחוק.
נדחתה עתירה המבקשת לפסול את חוק השידור הציבורי 2015-03-31
בג”ץ 6133/14 – הרכב של שלושה שופטים בראשות המשנה לנשיאה רובינשטיין דחה עתירה של קבוצת עובדי רשות השידור נגד הכנסת, הטוענת לאי-חוקתיותו של חוק השידור הציבורי, התשע”ד-2014, אשר קובע את פירוקה של רשות השידור ומקים תאגיד שידור ציבורי חדש, תוך התחייבות לקליטה של רבע מהעובדים הקיימים, ופיצוי מלא והטבות נוספות למפוטרים. העותרים מעלים מגוון טענות, ובית המשפט דוחה אותן אחת לאחת: במענה לטענות על פגמים בהליך קבלת החוק – אין לראות במינוי ועדת לנדס (לבחינת מתווה השידור הציבורי העתידי), אשר אף נעזרה בחוות דעת של חברה פרטית, כהתנערות אסורה מסמכות, אלא זהו צעד שמעיד על רצינות שר התקשורת, לאור מורכבות הנושא; אין לקבל את הטענה לפגם בהליך הצבעת ח”כים, מאחר ומועד ההצבעה על החוק מנע עיון בהסכמי העקרונות שנחתמו עם ארגוני העובדם היציגים, מאחר ואלו לא היו חלק מהצעת החוק; אשר לטענות על פגיעות חוקתיות בזכויות אדם – העותרים טוענים לפגיעה בלתי מידתית בזכות ההתארגנות, בשל שימוש שעושה המדינה בקובעה כמחוקק, במקום כמעסיקה, הנדרשת לשאת ולתת עם הארגון היציג. בג”ץ דוחה את הטענה מאחר וההסכמים של המדינה עם הארגונים, הכוללים המשך ההעסקה של רבע מהעובדים וחובה לניהול מו”מ לכינון הסכם קיבוצי חדש, מצמצמים את הפגיעה והפוכים אותה למידתית; הוא הדין לפגיעה בחופש החוזים והזכות לקיום מינמלי בכבוד, כאשר יהיה מרחיק לכת לומר שלמדינה חובה להמשיך להעסיק אדם בעבודתו; ואחרון, אין מקום לטענה לפגיעה בשיוויון, לאור הפיטורים הגורפים של העובדים. על אף דחיית העתירה, מטעים בג”ץ כי לגוף הסטוטורי חובת הגינות מוגברת, ולפיכך ראוי יהיה לקלוט בגוף החדש כמות נוספת של עובדים, מעבר לכמות אליה התחייבה המדינה.
תחולת הסייג לאחריות פלילית “אי שפיות הדעת” (סעיף 34ח) על נאשם, משמעה זיכוי מלא לנאשם 2015-03-31
ברע”פ 2675/13 מדינת ישראל נ’ וחנון (3.2.15) הואשם הנאשם בהתעללות בבעלי חיים, על-ידי שימוש בשיטה אסורה של פיטום אווזים. המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט העליון לאחר מספר גלגולים בין השלום למחוזי. בית המשפט העליון קבע שמאחר ובשעת המעשה הנאשם סבל מאי שפיות הדעת, אז המשמעות היא שאין לו אחריות פלילית על המעשה ויש לזכותו זיכוי מלא, ולא זיכוי מחמת הספק. בית המשפט דן בשאלה מה נפקות תחולת סעיף 34ח, האם זיכוי מלא או החלטה שהנאשם “לאו בר עונשין”? ביהמ”ש כאמור הגיע למסקנה כי משיקולים משפטיים, מוסריים ודיוניים, התוצאה הראויה היא זיכוי מלא. שאלת אפשרות בירור האשמה לגופה הושארה בצריך עיון.
הרשעה על בסיס בדיקת DNA – פסק דין נוסף בו בית המשפט מתבסס על המבחנים לבדיקת ראייה מדעית שנויה במחלוקת כפי שנקבע בפרשת מצגורה 2015-03-31
המערער הורשע באונס ורצח בת דודתו, שהייתה בת שש, ונגזרו עליו 30 שנות מאסר במצטבר. בית המשפט העליון דחה את הערעור והדיון המרכזי עסק בשאלת משקלה הראייתי של בדיקת ה- DNA עליה התבססה הרשעתו של המערער. בית המשפט פירט את השלבים לביצוע הבדיקה: השלב הראשון הוא בדיקת ההתאמה בין הדגימה שנמצאה בזירת הפשע לדגימת דנ”א שנלקחה מן החשוד, בשלב זה על התביעה להוכיח שהבדיקה הקונקרטית של הנאשם בוצעה בהתאם לכללים הנדרשים לפי השיטה המדעית. השלב השני הוא שלב ההערכה הסטטיסטית. במסגרת שלב זה, יש לחשב את ההסתברות להתאמה מקרית בין ה-DNA של החשוד וה-DNA של מבצע העבירה. קרי, “ההסתברות לטעות”. בית המשפט הסתמך על המבחן שהוצע על ידו לבדיקת ראיה מדעת שנויה במחלוקת בפרשת מצגורה – שם הוצע מבחן פנימי וחיצוני – זאת בנוסף לכללי הלכת Daubert. ע”פ 1643/10 פלוני נ’ מדינת ישראל (25.1.15)
לצורך הרשעה בעבירה של חטיפה באמצעי תרמית אין לקבוע חזקה שלפיה כל אימת שמבוגר מוליך ילד באמתלה כלשהי יבוססו יסודות העבירה 2015-03-31
בית המשפט העליון נדרש לבחינת יסודותיה של עבירת החטיפה במסגרת ערעור הנאשם על הכרעת דינו, במסגרתה הורשע בחטיפה וביצוע עבירות מין. בית המשפט חזר על עמדת הפסיקה שלפיה ביחס לחטיפה באמצעות תרמית אם הפיתוי לא התגבש לכלל צורך או חוסר ברירה של הקורבן להימצא במקום אליו פותה להגיע, ואם לא הייתה כל פגיעה ביכולתו לסוב על עקביו, יתקשה בית המשפט לראות בכך משום שלילת חירות העולה כדי חטיפה. בתוך כך נקבע כי ייתכנו מקרים מעורבים, בהם הנעתו הראשונית של הקרבן ממקומו מתבצעת על ידי תרמית, אך גם לאחר מכן, כשנגוז התעתוע והקרבן התעשת, כבר אין ביכולתו לשלוט על הסיטואציה ולנוע למקום אחר או לשוב למקומו. מקרים כגון אלו מקיימים את יסודות העבירה. בית המשפט דחה את הטענה שלפיה חזקה שכל אימת שמבוגר מוליך ילד באמתלה כלשהי, יתבססו יסודות עבירת החטיפה. ע”פ 9469/12 מחאג’נה נ’ מדינת ישראל (5.2.15)
בית המשפט העליון הכיר במצב מגדרי ייחודי – טרנסג’נדריות – כשיקול להקלה בעונש 2015-03-31
ערעורן של שתי נאשמות, טרנסג’נדריות, שהוטל עליהן עונש של 8 חודשי מאסר בפועל בגין ביצוע עבירות מין בצוותא. בית המשפט העליון קבע כי אמנם מדובר בעבירות קשות ומעוררות סלידה, ומינו של הפוגע אינו נושא משקל (קרי כי גם עבירות מין שמבצעות נשים כלפי גברים יש בהן כדי לגרום פגיעה קשה וחמורה בגופו ובנפשו של נפגע העבירה). עם זאת, נוכח מצבן המגדרי הייחודי של המערערות, בו הן ייאלצו לרצות עונש בתנאי הפרדה קשים, וכן נוכח שיקולים נוספים, בית המשפט החליט להפחית את עונשין ל-6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. ע”פ 6819/14 פלונית נ’ מדינת ישראל (1.2.2015)
חקירת יכולת של חייב הבליכי הוצל”פ ביוזמת הזוכה 2015-04-27
בית המשפט העליון דחה בר”ע על החלטת רשם הוצל”פ שאושרה בערכאות קודמות, ולפיה אין חובה על רשם הוצל”פ להיענות לבקשת זוכה להזמין את החייב לחקירת יכולת בלכת הוצל”פ בה מתנהל התיק, בנוכחות הזוכה. נקבע כי ככלל רשם ההוצל”ם הינו בקיא ובעל מומחיות והנחת היסוד הינה כי ביכולתו ובסמכותו האינקויזטורית לנהל חקירת יכולת, בה הוא אינו נייטרלי אלא מממש אינטרס ציבורי לאכיפת פסק דין ומסמכים סחירים. החריג הוא שתינתן רשות לחקירת יכולת בלשכה בה מתנהל התיק בנוכחות הזוכה, כאשר יוכח כי יש לזוכה מידע שיכולים לסייע בחקירת החייב.
העברת הליך לבוררות 2015-04-27
בית המשפט העליון קבע כי לא ניתן, בהתקיים תניית בוררות, לפצל את ההתדיינות הנוגעות לתניית הבוררות באופן שחלקן תתברננה בבית משפט וחלקן במסגרת בוררות, בשל חוסר היעילות שבדבר. עוד נקבע כי גם פנייה לבית משפט לתביעות קטנות משמעותה ויתור על מסלול הבוררות ואין הבדל בינו לבין בית משפט אחר, למעט, אולי, אם הסמיכו הצדדים את בית המשפט לתביעות קטנות לדון בסכסוך כבורר.
הנחיות חדשות של המפקח על הבנקים ורשות האכיפה והגבייה מקדמות שקיפות ופיקוח 2015-05-04
בין ההוראות החדשות ניתן למצוא – תקרת ריבית פיגורים בהלוואה, חובה על גילוי נאות באשר לשיעור ריבית הפיגורים בהלוואה, חובת קביעת מדיניות ניהולית ונהלים ע”י תאגיד בנקאי באשר להליכי גביית חובות מחייביו, חובת הודעה לחייב סמוך למועד היווצרות הפיגור, חובת פיקוח של התאגיד הבנקאי על באי כוחו בהתנהלותם מול החייבים במהלך ההתדיינות ועוד. בנוסף, תאגיד בנקאי יחויב בהקמה מנגנון ייעודי לטיפול לטיפול בהליכי גביית חובות שיפקח וירכז את יישום ההנחיות וידאג למעורבות ישירה של הנהלת התאגיד בהליכים השונים. חוזר 2461, חוזר 2463
בית המשפט אפשר להגיש הודעת צד ג’ בהליך של תובענה ייצוגית, בכפוף לקבלת רשותו 2015-05-12
בית המשפט נדרש להכריע בשאלה האם יכול נתבע בתביעה ייצוגית להגיש הודעה לצד שלישי, ובאילו תנאים. בית המשפט העליון קבע שיש להכיר באפשרות של משלוח הודעה לצד שלישי בהליך של תובענה ייצוגית, זאת בכפוף לקבל רשות מבית המשפט. נוסף לכך, נקבעו מספר הנחיות לאופן ביצוע הליך ההודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית (פסקה 54 לפסק הדין) שמטרתן העיקרית היא לאזן בין הצורך לאפשר לנתבע להתגונן בדרך המיטבית, לבין הרצון שלא לסרבל את ההליך ולהאריכו במטרה להתיש את התובע. יצוין כי בית המשפט השאיר בצריך עיון שתי סוגיות נלוות: האחת, הגשת הודעה לצד שלישי נגד רשות ציבורית. והשנייה, האגרה הנדרשת בהליך צד שלישי בתובענה ייצוגית.
בהעדר קיומן של הוראות בתקנות, ברירת המחדל היא שהמדינה תישא בעלות הקלטת הדיון 2015-05-12
מדובר בערעור על החלטת הערכאה הדיונית להטיל את עלויות הקלטת דיוני ההוכחות על בעלי הדין. בית המשפט העליון הדגיש כי דרך המלך של רישום פרוטוקול היא הקלדתו ולא הקלטתו. תיעוד הדיון על דרך ההקלטה ייעשה במקרים חריגים, מורכבים וייחודיים, ולבית המשפט בערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בהחלטה על הקלטת הדיון. אשר לשאלה אם יש להשית את עלויות ההקלטה על מי מבעלי הדין, בית המשפט העליון ציין כי אף שהמחוקק השאיר את ההכרעה בסוגיה למחוקק המשנה, והאחרון טרם חוקק תקנות לעניין זה, אין זה שולל את סמכותו של בית המשפט להורות מיוזמתו על הקלטת הדיון, וממילא מוסמך הוא לתת הוראות בדבר מימון ההקלטה. עם זאת, וכל עוד לא הותקנו תקנות בעניין זה, ראוי שהוצאות ההקלטה שהיא פרי יוזמתו של בית המשפט, ימומנו על ידי הנהלת בתי המשפט, זאת מבלי לגרוע מהאפשרות כי בסופו של הליך, המימון יוטל על מי מהצדדים, במסגרת הטלת הוצאות המשפט בהתאם להליך ולתוצאותיו. בהערת אגב, דחה בית המשפט העליון את הטענה לפיה יש להשוות את סוגיית הטלת ההוצאות ההקלטה שמקורה ביוזמת בית המשפט, לסוגיית מימון עלות חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, משום שקיים שוני מהותי בין הסוגיות, שכן חוות דעת מומחה היא ראיה נדרשת בתיק.
הרשעה ברצח על סמך תרגילי חקירה 2015-05-01
ע”פ 2478/12 סאטי אגבריה נ’ מדינת ישראל. מדובר בערעור על הרשעת בית המשפט המחוזי שני מעורבים בירי. האחד הואשם ברצח והשני בפציעה, שניהם בהיסמך על עדויות מפלילים שאף הם היו מעורבים באירוע. בערעור טענו המערערים כי בגרסאות העדים המפלילים סתירות משמעותיות, היורדות לשורש העניין ושומטות אותו כבסיס מפליל. בנוסף, טענו, כי חקירות העדים המפלילים היו נגועות בפגמים משום שלתאי המעצר הוכנס מדובב, שעשה שימוש במידע שנמסר לו על ידי כל אחד מהעדים המפלילים, במסגרת חקירתו את האחר. כמו כן, נטען כי המדובב שכנע את העדים המפלילים להסיר מעליהם את האישום ברצח, ע”י הפללת אחר. ביהמ”ש העליון קבע כי לא נפל פגם בכך שאותו מדובב תיחקר את שני העדים המפלילים, והטיח בכל אחד מהם מתמצית גרסת האחר. לא די בכך להוכיח את טענת המערערים כי המדובב סייע לעדים המפלילים לאחד גרסאות המפלילות את המערערים לשווא. ערעור אחד המערערים נדחה על כל חלקיו וערעור השני התקבל חלקית- הוא זוכה מעבירת הרצח במזיד והורשע בעבירת ההריגה.
הרשעת נהג שיכור בהריגה, פציעה ונהיגה בשכרות, תוך שימוש בחזקת הפזיזות 2015-05-04
ע”פ 4498/14 שחר גרידיש נ’ מדינת ישראל. המערער נהג כשהוא שיכור וגרם לתאונת דרכים בה נהרגו שניים ונפצעו שניים. בגופו נמצא ריכוז גבוה של אלכוהול וחומצת חשיש. הוא הורשע בהריגה, פציעה, ונהיגה בשכרות ונגזרו עליו 8 שנות מאסר לריצוי בפועל; 15 שנות פסילה ותשלום פיצויים בסך 50,000 ₪ לכל אחת ממשפחות המנוחים. בערעור טען המערער כי לא שינה גרסאותיו, כפי שקבע בית משפט קמא, והיה עקבי לגבי פרטי התאונה. לטענתו ניתן היה להרשיעו לכל היותר בגרם מוות ברשלנות, משום שלא הוצגה כל ראיה המלמדת על השפעת האלכוהול שצרך על מצב ערנותו. ביהמ”ש קבע כי המערער לא סיפק כל הסבר לאופן התרחשות התאונה, למעט השערות לא מבוססות ראייתית ולכן לא עמד בנטל המשני שהוטל עליו, להראות כי התאונה התרחשה באופן המתיישב עם חפותו. העובדות מראות כי המערער נהג שיכור ולכן קמה “חזקת הפזיזות”, לפיה היה מודע, הן לשכרותו והן לאפשרות התרחשות תאונה. חזקה זו לא נסתרה ע”י המערער ונסיבות התאונה מלמדות על כך שמצבו השפיע על נהיגתו. הערעור נדחה.
הורשע בנהיגה בשכרות נהג שישן שיכור ברכב מונע, לטענתו על מנת להמתין עד שיהיה כשיר לנהיגה 2015-05-11
רע”פ 5166/14 יבגני קרופצקי נ’ מדינת ישראל. המערער החנה רכבו באופן שהפריע חלקית לתנועה, יצא מהרכב ורכש בקבוק וודקה. לאחר ששתה כמות נכבדה ממנו והבין כי אינו יכול לנהוג, שב לרכב, שתה את יתר המשקה ושכב לישון ברכבו המונע. אנשים שעברו ליד הרכב חשבו כי המערער שרוי באובדן הכרה והזעיקו משטרה ואמבולנס. התגלה כי המערער ישן ברכב, הוא נעצר בחשד לנהיגה בשכרות והובל לתחנת המשטרה. בבדיקה שנערכה למערער נמצא כי בגופו פי 3.5 מכמות האלכוהול המותרת לנהיגה. המערער הורשע בנהיגה בשכרות בבית המשפט לתעבורה, שקבע כי הוכחו שני היסודות הנדרשים להרשעה – נהיגה ושכרות. לגבי יסוד הנהיגה, נקבע כי מאחר והמערער ישב במושב הנהג, כשמנוע הרכב פועל, הייתה בידיו “שליטה ברכב”. המערער ערער על ההרשעה לביהמ”ש המחוזי וטען כי ביהמ”ש “ערבב” בין פעולות המהוות נהיגה ברכב לבין פעולות המהוות שימוש. טענתו נדחתה בביהמ”ש המחוזי אך נקבע כי קיים הבדל ברמת הסיכון בין המצב הנידון לרכב בתנועה. כמו כן, קבע ביהמ”ש כי יש להעריך את העובדה שהמערער סבר שאינו כשיר לנהיגה והחנה את רכבו ולא לגנותה ולכן הפחית בעונשו. המערער לא הסתפק בכך והוגש ערעור ברשות לביהמ”ש העליון. השופט שהם בביהמ”ש העליון, קבע כי יש לפרש את המונח “נהיגה” לפי מבחן השליטה האפקטיבית על פעולת הרכב (מנגנוני התפעול, הבקרה והשליטה ברכב). ביהמ”ש ציין כי במצב של שכרות נפגע משמעותית שיקול דעת האדם וקיים סיכון כי שיקול דעתו הלקוי יגרום להעברתו את הרכב לתנועה. ביהמ”ש קבע כי הנסיבות שיש לשקול הן – היות הרכב מונע, הימצאותו הנאשם במושב הנהג, עמידת הרכב בנתיב נסיעה ומידת ההפרעה לתנועה. ביהמ”ש הבהיר כי כוונותיו הסובייקטיביות של הנאשם לא משנות את תוצאת אחריותו לעבירה ולכן הערעור נדחה.
הפחתת מתחם הענישה בעבירה של דריסה והפקרת הולך רגל 2015-05-27
ע”פ 4311/14 – אשר אבוטבול נ’ מדינת ישראל. אדם שנהג בפסילה, פגע בהולכת רגל שחצתה את הכביש. הולכת הרגל נחבלה קשות ומתה מפצעיה זמן קצר לאחר מכן. הנהג המשיך בנסיעתו למרות שהבחין בכך שפגע בהולכת רגל ולא הזעיק עזרה (כמו גם שאר הנוכחים ברכב). לאחר התאונה ניסה הנהג לטשטש את הקשר בינו לבין התאונה ולשבש מהלכי חקירה הנוגעים לה (בין היתר: תיאום גרסאות שקריות, ניסיון למחוק תיעוד מצלמות אבטחה ועוד). ביהמ”ש המחוזי הרשיע את הנהג בעבירות של פגיעה והפקרה של נפגעת תאונת דרכים ובשיבוש הליכי חקירה לאחר התאונה וקבע כי מתחם העונש הינו 5-7 שנות מאסר בפועל. הנהג ערער לביהמ”ש העליון. ביהמ”ש העליון קבע כי מתחם העונש שנקבע עבור הנהג היה חריג בחומרתו ועל כן הצדיק התערבות ערכאת הערעור. ביהמ”ש קבע כי למרות חומרת מעשיו של הנהג, מבחינת מדיניות הענישה הנהוגה בעבירת ההפקרה ובעבירות הנוספות בהן הורשע הנהג- יש מקום לעדכן את מתחם הענישה שנקבע למתחם ענישה נמוך יותר, בטווח של 2-5 שנות מאסר בפועל. בקביעת עונשו של הנהג במסגרת המתחם, ביהמ”ש אמנם קבע בימ”ש קמא בחן נכונה את נסיבות הנהג והנסיבות לקולא, אך למרות זאת הוסיף כי יש לערוך התאמה לשנות המאסר כפי שעודכנו לעיל, ולכן הפחית את עונשו לתקופה של 3.5 שנות מאסר בפועל.
קבלת פטור או הקלה בתשלום מס רכישה בגין רכישת “דירת מגורים יחידה” 2015-05-14
פס”ד ו”ע (מרכז) 54905-05-13 צבי רפפורט נ’ מנהל מיסוי מקרקעין – מחוז מרכז הפיקציה המשפטית ההופכת את כל יחידי התא המשפחתי לאישיות משפטית אחת לצורך קבלת הקלה ממס רכישה או פטור ממס שבח, היא חזקה הניתנת לסתירה ולא חזקה חלוטה. בני זוג המוכרים במהלך נישואיהם שתי דירות, שכל אחת מהן הייתה בבעלות אחד מהם לפני הנישואין, יכולים להציג ראיות בדבר ההפרדה הרכושית שהתקיימה ביניהם הלכה למעשה, על מנת לסתור את החזקה, באמצעות מבחני העזר הנהוגים בדיני המשפחה לבחינת השיתוף שנוצר בנכסים חיצוניים, כדי לאשר או לשלול ההפרדה הרכושית – מגורים במשותף, מימון משותף, תשלום משכנתא משותף, דמי שכירות המשתלמים לחשבון בנק משותף וכיו”ב.
אחריות תורמת של אתר אינטרנט שאפשר צפייה ישירה ו-“הורדת” תכנים מוגנים בזכויות יוצרים 2015-06-08
בית המשפט המחוזי בת”א 33227-11-13 אן.אם.סי. יונייטד אנטרטיינמנט נ’ בלומברג (12.5.2015) קבע כי האתר מושא הדיון, עודד ושידל את משתמשיו “להוריד” יצירות מוגנות מאתר ‘יוטיוב’. זאת, לכל הפחות, תוך הסתייעות באתרי אינטרנט שאיתר לשם כך, ואשר המירו את קישור ההאזנה הישירה הקיים ב-‘יוטיוב’ לקבצי שמע, תוך שכפול התכנים במחשבי המשתמשים. בכך, נקבע, תרם האתר תרומה מהותית להפרת זכויות היוצרים של התובעות באמצעות משתמשיו. בית המשפט דחה את הטענה כאילו האתר אינו אלא מנוע חיפוש, המציג לינקים לתכני המוזיקה ולאתרים שבהם מבוצעת ההורדה. בנוסף, דחה בית המשפט, באוביטר, את הטענה כי בנסיבות העניין עומדת הגנת שימוש הוגן למשתמשים, שיש בה כדי לפטור את האתר בגין האחריות התורמת. בהתאם לבקשת התובעות, ניתן על-ידי בית המשפט צו לסגירת האתר, וכן צו המורה לספקיות שירות האינטרנט לחסום את הגישה מישראל לאתר, תוך שאבחן המקרה שלפניו מזה שנדון במסגרת פרשת רמי מור, במסגרתה נדחתה בקשה ליתן צו נגד צד שלישי שלא היה מעורב ישירות בהליך.
ו”ע 53452-09-12 בר גיורא נ’ מנהל מס שבח חדרה 2015-05-28
סעיף 107(א) לחוק מיסוי מקרקעין אינו מעניק למנהל מיסוי מקרקעין סמכות להארכת התקופה הקבועה בסעיף 85 לחוק שעניינו תיקון שומה. על פי התכליות המגוונות של דיני המס, לרבות התכלית של שמירת הוודאות והיעילות וסופיות השומה, ובמסגרת הרצון לשמור על הרמוניה חקיקתית, יש לפרש את הוראת סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין בצמצום ואין להחילה על הארכת התקופות לתיקון ושינוי שומות כקבוע בסעיף 85. פירוש מצמצם שכזה ימנע פגיעה בסופיות השומה וישמר את הזיקה שבין חוק מיסוי מקרקעין למיסוי רווחי הון על פי הפקודה.
בית המשפט דחה תביעה להשבת חומר ארכיוני לקהילה היהודית בוינה 2015-06-09
ע”א 9366/12‏ ‏Israelitische Kultusgemeinde Wien‏ נ’ הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. בית המשפט העליון דחה תובענה להשבת חומר ארכיוני שנמסר ע”י הקהילה היהודית בוינה במהלך המאה הקודמת לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. ההשבה התבקשה לצורך הצבת החומר במוזיאון הקהילה היהודית שעתיד להיפתח בעיר. נקבע כי על פי חוק הארכיונים כאשר מדובר בארכיון ציבורי דרוש אישורו של הגנז, ללא קשר לשאלת הבעלות, והלה דחה את הבקשה. עוד נקבע כי החומר נמסר בהשאלה לצמיתות, אשר רק במקרים חריגים ניתן לבטלה, ומשכך הסתמך על כך הגנז וטיפל בחומר במשך השנים, ולכן בנסיבות העניין אין להשיב את החומר לידי הקהילה. עוד נקבע כי חוק הארכיונים מהווה חוק מיוחד, אשר מאזן באופן שונה בין זכויות הצדדים, כאשר ברירת המחדך היא כי חומר שנמסר – נמסר לצמיתות.
הפרת כינוי מקור, גניבת עין ודילול מוניטין בשימוש בכינוי “שמפניה” 2015-06-09
בית המשפט המחוזי בת”א 22286-03-11 Comite Interprofessionnel du Vin de Champagne נ’ מעיינות עדן (19.5.15), דן בטענות התובעת, שהינה תאגיד סטטוטורי צרפתי המאחד גורמים מקצועיים בענף היין מחבל שמפיין בצרפת, כנגד השימוש השיווקי שעשו הנתבעים בכינוי “שמפניה”. השופט גינת קבע כי השימוש הרווח בכינוי “שמפניה” נעשה תוך התייחסות למשקה השמפניה באופן פרטיקולרי, וכי הנתבעים לא הוכיחו שכינוי זה הפך לשם גנרי ליין לבן תוסס. עוד נפסק שהנתבעים הפרו את כינוי המקור של התובעת. בתוך כך, דחה גינת את עמדת הנתבעים לפיה יש להגביל את הגנת כינוי המקור למקרים בהם מדובר במוצרים מאותו סוג. בית המשפט הוסיף וקבע כי השימוש שעשו הנתבעים בכינוי עולה כדי גניבת עין. זאת, משום שהשימוש בכינוי זה ייחד והבליט את סיסמת הפרסומת של הנתבעים, ויצר רושם של אישור מטעם בעלי המותג, באופן שפגע במוניטין המיוחס לכינוי. לבסוף, קבע בית המשפט, כי מקרה זה ראוי שיבוא במניין המקרים החריגים בהם מכיר בית המשפט בקיומו של דילול מוניטין, גם אם לא הוכחה הטעיה כלשהי.
סיווגו של חוזה שתכליתו הונאת רשויות המס: חוזה בלתי חוקי או חוזה למראית עין? 2015-06-09
ברע”א 1400/15 אילוז נ’ י.מ. אמסלם בע”מ (3.5.2015), נדרש בית המשפט העליון לעסקה במסגרתה ננקבה בזיכרון הדברים תמורה נמוכה מזו עליה הסכימו הצדדים, וזאת במטרה להונות את שלטונות המס ולהפחית את מס השבח בגינה. השופטת ברק-ארז התייחסה לפרשה שנדונה בע”א 4305/10 אילן נ’ לוי (“פרשת אילן”), במסגרתה נדונה שאלת סיווגו של הסכם שתכליתו דומה, כחוזה בלתי חוקי או כחוזה למראית עין. השופטת ציינה כי שאלה זו לא הוכרעה באופן מלא בפרשה האמורה: לפי עמדה אחת, את הסיווג יש לקבוע בהתאם לתכלית הדומיננטית של ההסכם. לפי עמדה אחרת, על חוזים הפגומים “פגם כפול” של מראית עין ואי חוקיות, ניתן להחיל את שתי מערכות הדינים יחד. ואולם, באף אחת מהעמדות, ציינה השופטת, לא היה משום ויתור על פנייה לדיני החוזה הבלתי חוקי. השופטת ברק-ארז הוסיפה שאף לעמדתה, “אין לוותר” על החלת דיני החוזה הבלתי חוקי, כאשר מדובר בהתקשרות שתכליתה הונאת רשויות המס. זאת, נוכח האינטרס הציבורי בהדגשת פסלות פרקטיקה זו, ובשים לב לאפשרות לאזן בין האינטרס הציבורי הרחב ובין שיקולי צדק שעניינם הצדדים לדיון, אשר מתאפשרת בזכות שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית המשפט ביחס לתוצאות אי-החוקיות.
הצעה לרכישת דירה כחוזה מחייב, ופיצויי קיום לנפגעים מניהול מו”מ בחוסר תום-לב 2015-06-10
בית המשפט המחוזי בע”א 47446-06-14 מזר נ’ גאון – חברה לבנין והשקעות בע”מ (26.5.2015), הפך את החלטת בית משפט קמא שקבע כי בהצעה לרכישת דירה עליה חתמו הצדדים, לא היה משום חוזה מחייב (אלא לכל היותר, הסכמה להתקשר בחוזה), וכי ניהול המו”מ בחוסר תו”ל מצד המשיבה, מזכה את המערערים בפיצויי הסתמכות (ולא בפיצויי קיום). בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המערערים לפיה ההצעה עלתה כדי חוזה מחייב, וכי גם אם אין לראות בה חוזה כאמור, הרי שהם זכאים לפיצויי קיום נוכח הפרת חובת תום הלב בניהול המו”מ על-ידי המשיבים. זאת, משום שהתקיימו הנסיבות המיוחדות בהן רק ההתנהלות חסרת תום הלב מנעה את שכלול המו”מ לכדי חוזה.
אין בגניבת עין כדי למנוע שימוש בשם המטעה 2015-06-10
בית המשפט המחוזי בת”א 26136-01-12 בית בכפר שירותי ניהול (לבתי אבות וחברות בניה) בע”מ נ’ משכנות כלל – מגדלי הים התיכון בע”מ (26.2.2015), קבע כי בהתקיימותה של גניבת עין מצד הנתבעת בשימוש בשם “הבית בכפר סבא” עבור אחד מבנייני הדיור המוגן שבבעלותה, אין כדי למנוע שימוש בשם זה, בהכרח. בית המשפט הוסיף וקבע תנאים שיבטיחו מניעת הטעיה בשימוש בשמו של בית הדיור המוגן, והבלטת שיוכו לנתבעות (ולא לתובעות).
רישום מקביל של סימני מסחר דומים 2015-06-10
בית המשפט המחוזי בעש”א 48837-03-14 BIOSENSORS EUROPE SA נ’ רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (22.2.2015), בחן אם מתקיימות “נסיבות מיוחדות” בעטין מוצדק לאשר רישום מקביל של סימני מסחר דומים, בהתאם לסעיף 30 לפקודת סימני המסחר. במסגרת זו, הצביע בית המשפט, בין היתר, על חשיבות ההגנה על שלום הציבור, באמצעות מניעת הטעיה העלולה להיגרם בשל הרישום המקביל. בית המשפט הדגיש כי המקרה שלפניו אמנם “גבולי”, אולם כאשר סימני המסחר מתייחסים למוצרים מיוחדים כמו ציוד רפואי הקשור לטיפולים מצילי חיים, הרי שהדבר מצדיק נקיטת פרשנות מחמירה, בהתאם לשיקול הדעת הרחב המסור לרשם לפי סעיף 30 לפקודה.
תביעה בגין אי משלוח הודעה על סיום תקופה קצובה בחוזה 2015-06-28
בית המשפט העליון קביל בר”ע (בגלגול שלישי – שהתחיל בבית המשפט לתביעות קטנות). התביעה הוגשה בגין כך שצרכן קיבל מספק האינטרנט הודעה על סיום חוזה לתקופה קצובה בו עלות שירות היתה זולה יותר לתיבת דוא”ל שלא בחר שאליה תישלחנה הודעות. התביעה הוגשה בגין גבייה ביתר ובגין פיצויים לדוגמא על פי חוק הגנת הצרכן. בית המשפט העליון קבע כי משלוח הודעה על סיום התקופה הקצובה ועל העלאת התעריף לתיבת דואר שפתחה ספקית האינטרט מבלי לאפשר ללקוח לבחור את תיבת הדוא”ל אינה מהווה מסירת הודעה בדרך מקובלת, ולפיכך נקבע כי לא התקיים הסייג של משלוח הודעה כדין לכלל לפיו לתנאי הקובע כי חוזה לזמן קצוב יימשך לאחר התקופה הקצובה לא יהיה תוקף (סעיף 13א לחוק הגנת הצרכן). בית המשפט פסק כי על הספקית להשיב את הסכומים שנגבו ביתר, וכן חייב אותה בתשלום סך 4,000 ש”ח פיצויים לדוגמא.
אין לעשות שימוש בחזקה חלוטה עת בחינת הסדר אנכי כהסדר כובל 2015-08-28
בימה”ש העליון קבע בערעור הפלילי כי לצורך בחינת הסדר אנכי (הסדר בין גורמים הנמצאים בשרשרת השיווק או הייצור של מוצר מסוים. למשל: ספק-לקוח/ספק מפיץ) כהסדר כובל כאמור בסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים יש ראשית לבחון את נסיבותיו של המקרה תחת ס’ 2(א) לחוק – ובייחוד, בהתאם לעלילות פגיעתם באינטרס התחרות. עם זאת, בהתקיים נסיבות צרות וחריגות לאור מכלול הראיות, לפיהן ברור כי הפגיעה בתחרות הינה ברורה וכן ההסדר כמעט ואינו מפיק ערך כלכלי חיובי, קובע בימה”ש כי אין צורך בהוכחת אלמנט העלילות ועל כן יתקיימו החזקות המופיעות בס’ 2(ב) לחוק. בימה”ש עומד על ההבדל בין הסדר אופקי לאנכי משום שבמקרים רבים, בהסדרים כדוגמת האחרון יש תועלת תחרותית אמתית, הינם מתקיימים באופן יומיומי וכן אינם מעלים חשד מיידי לקיום אינטרס משותף לפגיעה בתחרות. לאור זאת, נקבע במקרה דנן, נקבע כי ההסדר בין הרשת (שופרסל) לספקה נועד בבירור לפגיעה ברשת מתחרה (מגה) – על כן מתקיים החריג האמור וניתן להשתמש בחזקה לפיה ההסדר האנכי הינו אכן כובל. ע”פ 5823/14 שופרסל בע”מ ואח’ נ’ מדינת ישראל (10/08/2015).
החלת דיני הפירוק על חברת חוץ לאור ניהולה בישראל וחובותיה לנושים ישראליים 2015-09-16
שתי חברות מנוהלות מתוך ישראל, בעלי השליטה בהן, הדירקטוריון, המנהלים ואף הנושים העיקריים מצויים בישראל אך עם זאת, כלל פעילותן העסקית נעשית מתוך קפריסין. על כן, השאלה המשפטית בערעור עניינה בהגדרת המונח “נכסים” המופיע בס’ 380 לפקודת החברות ולפיו תהיה תחולה לדיני הפירוק על חברת חוץ שיש לה נכסים בישראל. כאמור, בימה”ש העליון פוסק כי הוא מכיר ב”כושר ההשתכרות” של חברה כנכס ואף בחובות חברה כתוצאה מהנפקת האג”ח כמעיין נכס-קריירה. בימה”ש מוסיף כי הפסד הקיים בחברה עשוי להיות נכס נוסף ואף מקורות המימון של חברה הינם נכס עצמאי שמספיק להחלת דיני הפירוק הישראליים. ע”א 2706/11 SYBIL GERMANY PUBLIC CO. LIMITED נ’ הרמטיק נאמנות (פורסם בתקדין, ניתן ביום 4.9.2015).
על תובע ייצוגי חובה לפנות לרשות המנהלית קודם להגשת תובענה ייצוגית נגדה 2015-07-26
עע”מ 2978/13 מי הגליל נ’ יוסף אחמד יונס – בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של תאגיד מים על פסיקת המחוזי, אשר פסק סכומי גמול לתובע ייצוגי ושכר טרחה לבא כוחו, למרות שדחה את בקשתו של התובע לאישור תביעתו כנגד המערערת כתביעה ייצוגית, לאחר שזו גבתה סכומים בלתי-חוקיים, אך הודיעה כי תחדול מביצוע הגבייה האסורה (ולפיכך ככלל, אין לאשר את התביעה כנגדה, בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס”ו-2006). ערכאת הערעור פסקה כי באופן כללי, חלה חובה על התובע הייצוגי ובא כוחו לפנות לרשות המינהלית לפני הגשת תובענה ייצוגית כנגדה, והיעדר פניה זו עשוי לבוא בחשבון בהחלטה לפסוק גמול ושכר טרחה. כמו כן, דעת הרוב פסקה כי במקרה בו הפניה המוקדמת הובילה לשינוי בהתנהלות הרשות, ניתן לפנות לבית המשפט לפסיקת גמול ושכר טרחה. בנוסף, נקבע כי לאחר מתן הודעת חדילה על-ידי הרשות, רשאי בית המשפט לחשב את הגמול ושכר הטרחה בשיטת האחוזים (אחוז מסויים מן הסעד שהיה עשוי להיפסק לטובת הקבוצה), אף שלא ניתן כל סעד. זאת תוך התחשבות בהוראות החוק ובעובדה שמדובר בכספי ציבור. נפסק כי בנסיבות המקרה, סכומי הגמול ושכר הטרחה שנפסקו למשיב ולבא כוחו גבוהים יתר-על-המידה.
הכרה בזכות “מציע פוטנציאלי” לעיין במסמכי ההצעה הזוכה ולתקוף את המכרז 2015-10-21
ברע”א 3888/15 אפקון בקרה ואוטומציה בעמ” נ’ ארד בע”מ ואח’ (22.07.2015), קבע ביהמ”ש העליון כי למציע פוטנציאלי אשר לא התמודד במכרז, קיימת זכות לתקוף את המכרז ולעיין במסמכיו. במקרה זה, חברה שהתכוונה להתמודד במכרז, אך לא עשתה זאת לבסוף, חשדה כי החברה הזוכה לא עמדה בתנאי המכרז. החברה ביקשה לקבל את המסמכים אך בקשתה נדחתה. ביהמ”ש העליון קבע כי תיתכן זכות עמידה לגוף שלא השתתף במכרז בתנאים מסוימים לתקוף את המכרז עצמו. לשם כך יש להראות כי מדובר במציע פוטנציאלי ואת הסיבות שבגינן בחר שלא להתמודד במכרז.
תיקון 47 לחוק ההוצאה לפועל מסדיר מסלול לבקשת הפטר חובות לחייבים מוגבלים באמצעים 2015-10-21
חוק ההוצאה לפועל (תיקון 47 והוראת שעה), התשע”ה- 2015 (נכנס לתוקף 03.08.2015) עוסק באפשרות מתן הפטר חובות לחייבים מוגבלים באמצעים בהתקיים תנאים מסוימים. מתן ההפטר נחקק כהוראת שעה שתוקפה הוא לשלוש שנים בלבד. עם זאת, תוקן החוק כך שלאחר פקיעת הוראת השעה, לא יוכרז עוד חייב כחייב מוגבל באמצעים. מתן פטור לחייב מוגבל באמצעים מותנה בעמידה בתנאים שונים הן מבחינת החייב והן מבחינת החוב עצמו. ראשית, החוב צריך להיות עד 800 אלף ₪ ועליו להיות בר הפטר. קיימים חובות שאינם ברי הפטר והם מפורטים בס’ 69(א) לפקודת פשיטת הרגל (למשל חוב מזונות). שנית, על החייב להיות מוגדר כחייב מוגבל באמצעים לפחות 4 שנים כדי שיוכל לבקש הפטר. כדי לקבל הפטר חובות על החייב לעמוד בתנאים נוספים המפורטים בהוראת השעה כגון עמידה בתשלומים שנקבעו לו כשהוכרז מוגבל באמצעים ועוד. התיקון משאיר אפשרות לנושים להתנגד למתן הפטר, בפני רשם ההוצאה לפועל, בטענה שלא עומד בתנאים הדרושים לכך.
חידוד ההלכה בדבר מהו נייר ערך ובחריג לפרסום תשקיף 2015-10-21
עע”ם 7313/14 הרשות לניירות ערך נ’ קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע”מ (12.10.2015) עוסק בחברה לייזום פרוייקטים של תמ”א 38 המבקשת לגייס כספים מהציבור על דרך של הלוואות ברמות תשואה וסיכון שונות. בפסק הדין חודדה ההלכה בשתי סוגיות מרכזיות בדיני ניירות ערך: האחת, האם מספר סוגים של הלוואות של חברה המגייסת כספים מהציבור, הנבדלות זו מזו הן בתשואה לה יזכה המלווה והן ברמת הסיכון שהוא נוטל, מהוות “סדרה” אחת או מספר סדרות לעניין פרשנות ס’ 1 לחוק ני”ע? בפסק הדין, שנכתב ע”י המשנה לנשיאה רובינשטיין והתקבל פה אחד, נקבע שלאור השוני בתשואה ובסיכון, והסיכוי הנמוך לקיומו של “שוק משני”, כל סוג הלוואה מהווה סדרה בפני עצמה. השנייה, האם לעניין ס’ 15א(א)(1) הקובע חריג, לפיו הצעה לפחות מ-35 משקיעים אינה דורשת פרסום תשקיף, יש למנות לצורך סעיף זה כל משקיעים של סדרה בנפרד או את כל המשקיעים של כל הסדרות יחדיו? ביהמ”ש קבע שאומנם מטרתו של הפטור בס’ 15א(א)(1) היא לאפשר הצעה לציבור ללא תשקיף לקבוצה קטנה של משקיעים, שיש להם את היכולת לדרוש במו”מ ו\או לגלות בעצמם את המידע המתפרסם בתשקיף ורלוונטי להשקעתם, אך אין מטרתו של הפטור לאפשר פיצול של גיוס הכספים לכמה סדרות שונות כדי לחמוק מחובת התשקיף.
החופש האקדמי אינו מאפשר לגוף אוניברסיטאי התחמקות מפיקוח על נורמות שכר ראויות על פי חוק יסודות התקציב 2015-10-21
בבג”ץ 3250/13 האוניברסיטה העברית בירושלים נ’ שר האוצר (09.08.2015) קבע ביהמ”ש העליון מפי הנשיאה נאור, כי הגם שלמוסד האקדמי, חופש אקדמי-מוסדי, חופש אקדמי זה אינו מאפשר למוסד האקדמי התנהלות כלכלית ללא כללי הפיקוח הקבועים בחוק יסודות התקציב. זאת כיוון, שהמוסד האקדמי נהנה ממימון ציבורי, ולכן חלות עליו נורמות מהמשפט הציבורי המחייבות אותו לנהוג בכללי מנהל תקין. תכליתו של חוק יסודות התקציב היא לוודא שמשאבי המדינה המוקצים לעותרים אכן ישמשו למטרה שלשמה הוקצו. בהתחשב בכך, ובהתחשב בעקרונות החשובים העומדים בבסיס חוק יסודות התקציב – ריסון תקציבי, יציבות המשק ושמירה על מסגרת השכר במגזר הציבורי – אין סתירה בין החלת חוק יסודות התקציב על העותרים לבין החופש האקדמי המוקנה להם בחוק.
הכרה עקיפה בתובענות ייצוגיות המתנהלות בחו”ל 2015-10-21
בית המשפט העליון ברע”א 3973/10 שטרן נ’ Verifone Holding, Inc (ניתן ב-2.4.2015) קבע כי באופן כללי ניתן להכיר בפסקי חוץ בתובענה ייצוגית, הכרה עקיפה (מכוח ס’ 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי”ח-1958) וזאת תוך שקילת השיקולים הרלוונטיים והייחודיים לתובענות ייצוגיות. הנשיא גרוניס פרס את השיקולים השונים בהכרה זו, בין היתר, חשש לפגיעה בזכויות חברי הקבוצה בעקבות הליך וייצוג שאינם הוגנים.במסגרת זאת יש ליתן משקל לכך שטענות המועלות נגד הכרה בפסק-החוץ כבר נדונו והוכרעו בבית המשפט הזר, ואם בעל הדין בישראל הוא שהעלה בעצמו את הטענות בבית המשפט הזר יש ליתן לכך משקל מכריע. לאחר ההכרה בפסק החוץ, ביהמ”ש יידרש לקבוע את נפקותה, כלומר, האם הפסיקה תהווה מעשה בי-דין ותמנע הגשת תביעות ייצוגיות נוספות בישראל או לאו. במקרה הספציפי בית המשפט קבע כי הואיל והתובע הנוכחי טען בערכאה בחו”ל את טענותיו בדבר הפגיעה בזכות חברי הקבוצה בישראל להליך הוגן, וטענותיו נדחו, הוא מיצה את ההליך לגביו וחסום מהעלאת טענות אלו. עם זאת, הואיל וההליך שבמסגרתו הוכר פסק החוץ הוא הליך של אישור תובענה ייצוגית, ההשלכה של ההכרה בפסק הזר היא כלפי המבקש בלבד, ולא כלפי הקבוצה בישראל. בייחוד כך הוא הדבר שעה שהטענות באשר לפגיעה בזכות חברי הקבוצה להליך הוגן לא נדונו לגופן, שכן המבקש עצמו חסום מהעלותן.
חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס’ 6), התשע”ה-2014 2015-01-28
הכנסת תיקנה את חוק ההודעה לעובד כך שכעת מוטלת חובה על מעסיק למסור אף למועמד לעבודה הודעה בכתב על ההתקדמות בשלבי המיון לעבודה (אחת לחודשיים) או אי קבלתו של המועמד (לא יאוחר מ-14 ימים מהיום שבו המשרה אוישה) ותכלול את שם המעסיק, שם המועמד, מועד תחילת שלבי המיון, המשרה המיועדת ואת שמו של שולח ההודעה. הודעה זו תימסר בכתב, באמצעי אלקטרוני או טכנולוגי ולרבות בדואר.

גליון מספר ט’1-עדכונים

מי אנחנו

לימודים

סטודנטים

ביה"ס לקרימינולוגיה

צרו קשר

עקבו אחרינו