על מעמדה החוקתי של ועדת שרים לענייני חקיקה ועקרון הפרדת הרשויות

ועדת שרים לענייני חקיקה הפכה בעשור האחרון למקום בו מתקבלות הכרעות גורליות ביחס להצעות חוק הנדונות בכנסת – ממשלתיות ופרטיות כאחד. בכוחה של ועדת שרים לענייני חקיקה, המתכנסת במסגרתה של הרשות המבצעת, לקבוע ולעצב את אופיין של הוראות החוק וזאת תוך ניצול המנגנונים שנוצרו על-ידי הרשות המבצעת בנוגע להליך החקיקה המעוגנים בהסכמים הקואליציונים באופן ישיר ומפורט. מנגנונים אלה כוללים, בין היתר, את עיגון מעמדה של ועדת שרים לענייני חקיקה וביסוס המשמעת הקואליציונית והמשמעת הסיעתית.
לאור זאת, עולה השאלה מהו המעמד הנורמטיבי של החלטותיה של ועדת שרים לענייני חקיקה ביחס להליכי החקיקה בכנסת? והאם ועדת שרים לענייני חקיקה הפכה למעשה ל”כנסת הקטנה” בה מתקבלות הכרעות ביחס להצעות חוק שונות הכובלות, הלכה למעשה, את הכנסת ואת חבריה. מכאן גם עולה השאלה בעניין תוקפן של החלטות ועדת רים לענייני חקיקה והיקף הביקורת השיפוטית שיש להשית עליהן לאור עקרון היסוד החוקתי לפיו הכנסת היא הרשות המחוקקת של מדינת ישראל אשר קבוע בשילוב בין הוראותיו של סעיף 1 לחוק יסוד: הכנסת לפיו “הכנסת היא בית הנבחרים של המדינה” וסעיף 1 לחוק המעבר, התש”ט-1949 לפיו: “לבית המחוקקים במדינת ישראל ייקרא הכנסת”. מדובר בעקרון חוקתי עתיק יומין והוא מהווה יסוד מרכזי בעקרון הקונסטיטוציוני של הפרדת הרשויות הנהוג בשיטת המשפט בישראל.
שאלה זו נוגעת אף למידת עצמאותם של חברי הכנסת עצמם, בנפרד מסיעותיהם בכנסת ומהקואליציה אותה הם מרכיבים. האין במנגנוני השליטה שפיתחה הרשות המבצעת ביחס להליך החקיקה כדי לפגוע בעצמאותם של חברי הכנסת ותוך כך לפגוע באופן ממשי בעקרון יסוד של שיטת משטרנו הדמוקרטית – הוא עקרון הייצוג. שאלות אלה ואחרות נותרו ללא עיון מעמיק מצידו של בית המשפט הנכבד וזאת על-אף שלאחרונה נדונו מספר מקרים בהם שאלות אלה עלו באופן ישיר.