עד לתחילת לימודי הדוקטורט עבדה דנה למעלה משני עשורים בתחום של זכויות אדם, תחילה כעורכת דין באגודה לזכויות האזרח בישראל ובהמשך כמנהלת המחלקה המשפטית שלה.
תחומי עיסוק המרכזיים שלה כללו: אשפוז כפוי ואפוטרופסות, הפליה תכנונית בכפרים הלא-מוכרים בנגב, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, גדר ההפרדה בשטחים הכבושים, זכויות חברתיות וכלכליות, חופש ביטוי פוליטי.
דנה סיימה את לימודי המשפטים בהצטיינות באוניברסיטה העברית בשנת 1991, והיא בעלת תואר ראשון בפילוסופיה, בהצטיינות יתרה, מאוניברסיטת ייל (1987).
בשנת 2018 זכתה במלגת נשיא המדינה למצוינות ולחדשנות מדעית. בשנת 2020 תלמד קורס בפקולטה למשפטים בתל אביב בשם “זכויות אדם במבחן המציאות”.
עבודת המחקר של דנה, בהנחייתם של פרופ’ שי לביא ופרופ’ ניסים מזרחי, עוסקת בגבולות החוקתיוּת של זכויות אדם, באמצעות ניתוח ההתנגדות הציבורית למאבקי זכויות אדם משפטיים שנוהלו בישראל בין השנים 2000-2015 ושנתקלו בתגובת-נגד פוליטית.

עו”ד דנה אלכסנדר תציג בכנס את המאמר:
“מי למעלה, מי למטה?” משפט ופוליטיקה במאבקי זכויות אדם חוקתיים

הקשר בין משפט לפוליטיקה מעמיד אתגר תיאורטי בפני החוקתיות הליברלית של זכויות אדם : זכויות אדם נתפסות כקודמות ה למדינה , ועיגונן החוקתי מעמיד אותן מעל לשלטון כמגבלה על כוחו . מנגד, ההגנה על זכויות אדם מסורה בידי המדינה ותלויה ברצונה הפוליטי.
כך מצוי משפט זכויות אדם בו -זמנית מעל ומתחת לפוליטי, במתח עם עקרון הריבונות המדינית. הגותו האנטי ליברלית של קארל שמיט מצדיקה את כפיפות המשפט לפוליטי. אך גם הוגים ליברלים (כמו חנה ארדט והוגים נוספים בני זמננו) עומדים על המתח שבין האוניברסליות של זכויות אדם, לכפיפותן לפוליטיקה המדינית.

תיאוריה חוקתית מבקשת לפתור מתח זה על -ידי ייחוס הסכמה עממית (בגרסאות שונות) לעליונות החוקה ולמגבלות שהיא מטילה על הפוליטיקה הרובנית. ואכן, כמשפטנים חוקתיים , אנו מתהלים מתוך מסגרת מושגית של עליונות המשפט החוקתי של זכויות אדם על הפוליטיקה. המשבר העולמי של החוקתיות הליברלית הפוקד גם את ישראל  – מסמן קושי להמשיך לייחס תוקף סוציולוגי להנחה זו בדבר ההסכמה לעליונותן של זכויות אדם .האתגר התיאורטי הופך לאתגר ממשי. משבר זה מעלה את השאלה הסוציולוגית :מתי ומדוע מתערערת אותה הסכמה ומתהפך היחס בין המשפט לפוליטי, כך שמשפט זכויות האדם מוכפף לפוליטיקה?

אציע מענה לשאלה זו על סמך ממצאי מחקר אמפירי שבחן מספר מאבקי זכויות חוקתיים בישראל (חוק האזרחות, ועדות קבלה, חוק ההסתננות), שבהם המערכת הפוליטית סירבה להשלים עם התערבות שיפוטית למען זכויות אדם ודחתה את עליונותן החוקתית . על בסיס של ניתוח שיח ההתנגדות הציבורית והפוליטית לאותם מאבקים, אציע להמשיג את מגבלותיה הסוציולוגיות של ההנחה עליה נסמכת החוקתיות הליברלית, בדבר ההסכמה לעליונות המשפט. כאשר התערבות המשפט מתבקשת בסוגיות הנחזות כקשורות לזהות קולקטיבית וגבולותיה – בשאלה “מי אנחנו?” – ההסכמה לעליונות המשפטית מתערערת. ככל שהחזון הליברלי של זהות פלורליסטית ומכילה שנוי במחלוקת, לא ניתן להניח קיומה של הסכמה חברתית לכפייתו של חזון זה באמצעות משפט חוקתי של זכויות אדם. המשפט אז נדרש לפנות את עמדת הבכורה לטובת הפוליטי.