עו”ד חגי קלעי

הסכמה לויתור על זכויות אדם בכלל, ועל זכויות שוות של קבוצה הסובלת מאפליה בפרט, היא הסכמה חשודה. בחלק מהמקרים, דוגמת הזכות לשלמות הגוף, ספק אם תתקבל הסכמה שכזו כלל ועיקר. במקרים אחרים, דוגמת הסדרי טיעון או הסכמה לחיפוש, המשפט חשדן כלפי ההסכמה ומציב לה תנאים וגבולות ברורים. בפסק דין אורית גורן, עמד בית המשפט העליון על כך שנוכח קיומה של אפליה מובנית נגד נשים בעבודה, גם הסכמה מדעת, שניתנה באופן מפורש, לא תוכל להכשיר אפליה בשכר. בשונה, דווקא באתרים שבהם אי השיוויון מראש הוא הגדול ביותר, מגלות רשויות השלטון נכונות נדיבה ביותר להכיר גם בהסכמה משוערת. משמע, להניח “הסכמה” של נשים להסדר שעל פניו פוגע בזכויותיהן. כך, בכל הנוגע לקיום הסדרי הפרדה במרחב הציבורי, לרבות באירוע משיח בכיכר ובאירוע תרבות בפארק עפולה (שהגיעו שניהם לבית המשפט, הגם שלא הוכרעו בסוף על אדנים מהותיים) וכן בכל הנוגע להסכמה לויתור על רכוש במקרה של אי נאמנות, בבג”ץ 4602/13, שזכה לכינוי הפוגעני בפני עצמו “בג”ץ הבוגדת”. ההרצאה תדון בשאלה מה מקורה של אותה “הסכמה” משוערת, ומהי דמות האדם הסביר, האשה הסבירה, או החרדית הסבירה, שבית המשפט מעמיד לנגד עיניו כאשר הוא מניח קיומה של הסכמה לפגיעה בזכויות אדם.