שני שניצר היא דוקטורנטית במסלול הישיר במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, הפקולטה למשפטים ע”ש בוכמן, אוניברסיטת תל אביב. לשני תואר ראשון במשפטים (בהצטיינות) מאוניברסיטת תל אביב. טרם לימודיה לתואר זה, השלימה שני תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה (בהצטיינות) באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בלימודי משפט ללא משפטנים (בהצטיינות) באוניברסיטת בר-אילן. במקביל לכתיבת הדוקטורט, שני מלמדת קורס בפקולטה למשפטים ע”ש בוכמן ומשמשת בה כעוזרת הוראה. כמו כן, היא מובילה את פעילות פורום תארים מתקדמים של המכון למשפט והיסטוריה ע”ש קרן דיויד ברג.

גב’ שני שניצר תציג בכנס את המאמר:

בן-גוריון, בג”ץ והחוקה: על הקשר שבין פעילות בג”ץ בשנים 1950-1948 ובין ההימנעות מכינונה של חוקה כתובה לישראל

רבות נכתב על דוד בן-גוריון ומאבקו בכינון החוקה. ההסברים הרווחים בנושא נעים בין כאלו האוהדים את בן-גוריון וטוענים למשל כי רצה לשמור על אחדות העם ועד כאלו המייחסים לו אינטרסים פוליטיים כוחניים וצרים שהביאו לחשש מהגבלת כוחו באמצעות חוקה. עם זאת, מעולם לא עמדה הספרות על טיב הקשר בין פסיקתו של בג”ץ ובין עמדתו של בן-גוריון, וזאת אף על פי שבן-גוריון התייחס לחשש כללי, עיוני-לכאורה, מביקורת שיפוטית. האם ייתכן אפוא שפסיקת בג”ץ בשנים 1950-1948 תרמה להתנגדותו של בן-גוריון לכינון חוקה?
המחקר הנוכחי נשען בין השאר על מחקר קודם (שהוצג בכנס השנתי הקודם של ICON-S ישראל ועתיד להתפרסם בכתב העת עיוני משפט) בדבר פעילותו של בג”ץ בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בחודשים יולי–ספטמבר 1948. תקופה זו, שלא זכתה עד לאחרונה למחקר מעמיק במסגרת כתיבת ההיסטוריה של המשפט הישראלי, התאפיינה באקטיביזם מחנך מצד בית המשפט. מדובר באקטיביזם רך, המכוון כלפי שמירה על שלטון חוק פורמלי – ועם זאת, אפקטיבי מאוד כעניין של ריסון הרשות המבצעת וחינוכה. לביקורת השיפוטית על פעולות שלטוניות התווסף גם איום של ביקורת שיפוטית על דברי חקיקה, בבג”ץ (מחוזי ת”א) 1/48 קוק נ’ שר הבטחון של הממשלה הזמנית למדינת ישראל. לטענתי, הציתו הדברים אצל בן-גוריון ניצוץ ראשוני של התנגדות לכינון חוקה. ניצוץ זה התגבר נוכח המשך הנכונות לביצוע ביקורת שיפוטית על מעשים שלטוניים – גם אם במידה פחותה – לאחר מעבר הסמכות הבג”צית לבית המשפט העליון.
אם כן, המחקר חושף את האפשרות כי פעילות בג”ץ הביאה להתנגדותו של בן-גוריון לחוקה, ואילו מניעים שאותם שטח בפומבי היוו ככלל כסות רטורית לשאיפתו האמיתית לשמר כוח שלטוני לרשות המבצעת – ולו אישית, כעומד בראשה – שאינו מוגבל בידי איזונים ובלמים מצד הרשות השופטת. באמצעות מתודולוגיה היסטורית, ייקשרו על גבי ציר הזמן פעילותו של בג”ץ, כמו גם הצעות חוקה שביקשו להקנות סמכות פורמלית לביצוע ביקורת שיפוטית על חקיקה, והשינוי בעמדתו של בן-גוריון: מתמיכה בחוקה, להסתייגות ממנה ולבסוף להתנגדות לה – ששיאה כידוע בהחלטת הררי מיוני 1950.