נהנה של נאמן יגבור על נושה מאוחר יותר גם בהיעדר פומביות הנאמנות 2011-10-10
בע”א 5955/09 כונס הנכסים נ’ מרשה טאובר טוב (מיום 19.7.2011) נקבע כי נהניו של המשיב בלוך אשר רכש נכס בנאמנות עבור יתר המשיבים, יגברו על הבנק שהטיל עיקול מאוחר יותר על נכסיו של בלוך במסגרת הליכי פשיטת רגל. ביהמ”ש קמא קבע כי מדובר ב”נאמנות מוכמנת” שאינה נרשמה במרשם באמצעות הערת אזהרה, אולם רישומי המס שנלוו לרכישה מראים כי מדובר ב”נאמנות אמת”. לכן, על אף החשיבות הרבה המוקנית לעקרון פומביות המרשם, אי רישום הנאמנות אינה מונעת את תוקפה כלפי הנהנים והיא תגבר על הנושה המאוחר יותר. השופט רובינשטיין בפסק דינו עורך פרשנות של הוראות בחוק הנאמנות, ומכריע כי בהתאם למגמת הפסיקה, עמדת המלומדים, מהות הנאמנות, ומקומו של תום הלב במוסד הנאמנות, סעיף 5 נסוג מפני סעיף 3(ב) לחוק הנאמנות כך שנהניו של הנאמן גוברים על הנושה. תוך כך, מסביר השופט רובינשטיין שמגמת הפסיקה היא לחזק את הזכות שביושר בנכסי הנאמנות ולהעדיפה על פני זכות חלשה יותר כגון זכותו של מעקל מאוחר. פסק הדין מתייחס באופן שלילי לדעת היחיד של השופט חשין בפסק דין אהרונוב לפיה הקונה הראשון יגבור רק כאשר הוטל עיקול ולא כאשר הוטל עיקול מכוח הליכי פשיטת רגל. במקרה דנן, קובע בית המשפט נהניו של הנאמן גוברים על הנושה המאוחר גם כאשר מדובר בהליכי פשיטת רגל ובכך מחזק את הזכות שביושר נוסח ישראל בנכסי קניין.

תיקון 3 לחוק מקרקעי ישראל – 2011 2011-10-11
תיקון 3 לחוק מקרקעי ישראל התקבל בכנסת ביום 29 במרץ 2011. החוק נועד למנוע השתלטות זרה או עוינת על מקרקעי ישראל ועל קרקעות פרטיות שיועברו לבעלות פרטית בעקבות הרפורמה העתידית שנקבעה בחוק מקרקעי ישראל. כך, החוק אוסר העברת זכויות במקרקעין הנדונים לזרים למעט באמצעות החריג שנקבע בחוק. “זר” מוגדר בין היתר כתאגיד שהשליטה בו היא גורם זר, אדם שאינו אזרח ישראלי או תושב ישראל או שאינו עומד בדרישות סע’ 2 לחוק האזרחות, או שאינו זכאי לאשרת עולה או לתעודת עולה על פי חוק השבות. החריג המאפשר לסטות מהוראות החוק, מחייב את אישורו של ראש מועצת מקרקעי ישראל לאחר שקיים את ההתייעצויות הנדרשות בחוק, ותוך התחשבות בשיקולים מסוג זיקתו של הזר לישראל, המטרה לשמה הוא מבקש העברת המקרקעין, טובת הציבור ובטחונו, תכונותיהם וטיבם של המקרקעין ועוד.

החובה להנפיק כברירת מחדל טפסי שיקים משורטטים שעבירותם הוגבלה 2011-11-04
תיקון 15 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ”א-1982, קובע כי מיום ה-1.10.2011 תחול חובה על תאגיד בנקאי להנפיק ללקוחותיו הפרטיים טפסי שיקים משורטטים ועליהם המילים “למוטב בלבד” האוסרות את עברתם, וזאת אלא אם ביקש הלקוח אחרת. מטרת התיקון הינה להקנות, ללקוחות שאינם בקיאים ברזי הדין, הגנה פרקטית מפני הסיכונים הכרוכים בעת משיכתו והעברתו של שיק. במסגרת יישום התיקון עודכנה והותאמה הוראת ניהול בנקאי תקין מספר 431 על-ידי המפקח על הבנקים.השיק הינו מסמך סחיר ולפיכך בר-העברה במסירה או בהיסב והאוחז בו יכול לרכוש מעמד גבוה הכולל כוחות שונים. בהתאם להלכת ציטיאט – ע”א 1560/90 ציטיאט נ’ הבנק בבינלאומי הראשון לישראל בע”מ, פ”ד מח(4) 498 (1994) – שיק עליו מופיעות המילים “למוטב בלבד” הוא שיק שהן עבירותו והן טהירותו הוגבלו, הווה אומר שיק שלא ניתן להעבירו לאחר או לרכוש בו מעמד גבוה. שיק משורטט הוא שיק שפירעונו מתבצע באמצעות בנק גובה בלבד, המהווה מנגנון הגנה למושך. נפקות השרטוט היא שלא ניתן לפדות את השיק כנגד תשלום מזומן, אלא נדרש שלאוחז יהא חשבון בנק באמצעותו יתבצע הפירעון. ברם אליה וקוץ בה, מצב זה עשוי לעורר ביתר שאת את הסתירה האינהרנטית עבור בנק גובה, בין שרטוט השיק לבין הגבלת טהירותו. יוצא אפוא שבנק שיקבל חזקה על שיק משורטט עליו מופיעות המילים “למוטב בלבד” ובמהלך הליך פירעון השיק יתעורר ספק לגבי כשרותו או תוקפו עקב פגם בעסקת היסוד, לא יוכל לרכוש מעמד גבוה יותר שדרוש על מנת לתבוע את האוחזים שקדמו לו בגין השיק ובעילה שטרית. קובץ מצורף

הלכת אפרופים מנחה את פרשנות החוזה 2011-11-04
עו”ד אסף ניב מונה ככונס נכסים של חברה שלה היו זכויות בנייה בנתניה, שאותן רכשו המשיבות. על החלקה חלו תכניות שונות שאושרו בוועדות התכנון לאורך השנים. הסעיף הנידון בהסכם המכר קובע, כי “היטל ההשבחה לגבי זכויות בניה שהותרו עד ליום מינוי הכונס…” ישולם על ידו. הערעור נסוב על פסיקת המחוזי לפיה חייב כונס הנכסים בתשלום היטל השבחה על החלטת הוועדה המקומית על תוספת לתכנית לפי תקנה 13 לתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), התשנ”ב-1992. בע”א 7664/08 עו”ד אסף ניב נ’ נכסי נירד בע”מ (לא פורסם, 13.9.2011), המשנה לנשיאה א’ ריבלין קיבל את הערעור. אף לאחר תיקון 2 לחוק החוזים (חלק כללי), בית המשפט העליון מציין את הלכת אפרופים כהלכה המובילה בפרשנות חוזה מכר. בית המשפט העליון קבע, כי יש להשתמש “בנסיבות האופפות את ההתקשרות” כדי לחשוף את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה. לאור מסקנתו כי הליך אישור התוספת לתכנית כפוף לשיקול דעת הוועדה המקומית, המשנה לנשיאה ריבלין קובע כי לשון הסעיף “אינה סובלת” פרשנות לפיה זכויות “שהותרו” כוללות גם זכויות שיאושרו בעתיד. המשנה לנשיאה מפרש בנוסף את הסכמת המשיבות, לאחר חתימת ההסכם, לשומה אשר אינה כוללת את התוספת לתכנית, כמעידה על נכונות טענות המערער. ומוסיף ניתוח זה של התנהגות לאחר החתימה לעדויות אשר תומכות בפרשנותו.

קבלת סימן מסחר על ידי רשם סימני המסחר אינה מחסנת את בעל הסימן מטענות על הפרה של סימן שנרשם לפניו 2011-11-04
חברת Wrangler (האמריקאית) וחברת קרוקר (הישראלית) מייצרות ג’ינסים, ושתיהן משתמשות בסימן W על הכיס האחורי כסימנים מסחריים רשומים (הבדלים קטנים). הראשונה תבעה את האחרונה על הפרת סימן המסחר שלה, כאשר ההבדל ביניהן שהיא רשמה את הסימן עוד בשנת 1984 והאחרונה רשמה סימנים דומים בשנת 1997 ובשנת 2000. השופט אורי שהם החליט שחברת קרוקר הפרה את סימן המסחר של חברת Wrangler, על אף שגם לחברת קרוקר הסימנים הנם רשומים ובנוסף הזמן לערעור על רישום הסימן חלף מזמן. ” […] נכונותו של רשם סימני המסחר לרשום את סימני המסחר של הנתבעים אינה מהווה ראיה לכך כי אין מדובר בסימן מסחר מפר, אשר נרשם תוך הפרת זכויותיה הקנייניות של התובעת. ” (פס’ 8 לפסק הדין). קביעה זו נמצאת במתח עם ס’ 46(א) לפקודת סימני המסחר, הקובע שלבעל סימן רשום יש זכות שימוש ייחודית, כיוון שגם חברת קרוקר אמורה ליהנות מסעיף זה. כמו כן, ס’ 46(ב) קובע כי אם יש כמה בני אדם הרשומים כבעלי סימן מסחר זהים בעיקרם, הרי שהם לא יכולים לטעון אחד כנגד השני אלא אם הרשם או בית משפט מחוזי קבעו אחרת. טענה ברוח טענה זו נטענה על ידי חברת קרוקר אך לא זכתה להתייחסות בפסק הדין (פס’ 6 לפסק הדין). לפיכך, עצם קבלת הסימן על ידי רשם סימני המסחר אינה מחסנת את בעל הסימן מטענות על הפרה של סימן שנרשם לפניו.

החלת דוקטרינת קיפוח המיעוט בתובענה ייצוגית כנגד אגודה שיתופית 2011-11-04
בפרשת לויטה – ת”צ (מרכז) 32223-03-10 גדעון לויטה נ’ אגודת הכורמים הקואופרטיבית (טרם פורסם, 09.11.2010) – נדרש בית המשפט המחוזי לדון בעניין הוצאתם של חברים מאגודה שיתופית, תוך שלילת זכויותיהם ופגיעה בקניינם. כנגד האגודה השיתופית הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעילה של קיפוח המיעוט, לפי תנאי סעיף 8(א) לחוק תובעות ייצוגיות, תשס”ו-2006. ככלל עילת הקיפוח הקבועה בסעיף 191(א) לחוק החברות, תשנ”ט-1999, איננה חלה על אגודות שיתופיות. עם זאת בית המשפט, מפי כבוד השופטת שטמר, קבע כי בעקבות הזהות המהותית בין קיפוח המיעוט בחברה ציבורית לבין התנהלותה של האגודה, ניתן להחיל את ההסדר אף על אגודה שיתופית. לעניין היקש זה, די בהתייחסות המפורשת המצויה בתקנון האגודה למניותיה, בכדי להשלים את דרישת הזיקה לניירות ערך בתובענה ייצוגית. לפי בית המשפט הוצאת החברים מהאגודה, באמצעות שינוי התקנון, מגלמת אינטרס כלכלי המעיד כי הדבר נעשה בחוסר תום לב. יוצא אפוא, שהטוענים עמדו בנטל להוכיח לכאורה את קיומו של קיפוח המיעוט, בכך עבר הנטל לאגודה להוכיח כי פעלה באופן ראוי. לאור האמור לעיל, אישר בית המשפט את הבקשה לתובענה הייצוגית.

הסרת ההגבלה לסכום הפיצוי המירבי בהטרדה מינית בהוכחת נזק 2011-11-04
בית הדין הארצי לעבודה פסק (ע”ע (ארצי) 54/10 פלונית נ’ אלמוני, (טרם פורסם, 30.10.2011)) כי בתביעות בנושא של הטרדות מיניות, כאשר הוכח נזק כספי ממשי, בית המשפט אינו מוגבל לשיעור הפיצוי המרבי הקבוע בחוק ובנוסף קבע כי כל מעשה הטרדה יחשב כמעשה נפרד לצורך הפיצוי. בית הדין הפך בכך את פסיקתו של נשיא בית הדין הארצי לשעבר, סטיב אדלר במקרה קודם (ע”ע (ארצי) 178-06 פלונית נ’ אלמוני, (טרם פורסם, 04.11.2010)). בית הדין קבע כי בניגוד לפסיקה קודמת של בית הדין ניתן לתבוע פיצויים הן בעקבות נזקו הממוני והן בעקבות נזקים שאינם ממוניים (כאב וסבל). בעבור הנזקים הממשיים המוכחים קיימת לבית הדין סמכות לפסוק את הסכום שהוכח, ללא הגבלת סכום הפיצוי. בעבור הנזקים הלא ממוניים רשאי בית הדין לפסוק בהתאם להגבלת הפיצוי המרבי הקבוע בחוק עד 50,000 ₪. בנוסף, קבע בית הדין כי לא קיימת קביעה אפריורית אשר מגבילה את סכום הפיצוי המרבי הקבוע בחוק למספר הטרדות מיניות ומדובר בהגבלה אשר תפגום בהרתעה הרצויה. לפיכך, ניתן לפסוק פיצויים לא ממוניים, עד גבול הפיצוי המרבי הקבוע בחוק – לכל אירוע הטרדה בנפרד.

דיון נוסף בשאלת נפקות אמיתות הפרסום בעבירת “העלבת עובד ציבור” לפי סעיף 288 לחוק העונשין 2011-11-04
מר אונגרפלד הואשם לפי סעיף 288 לחוק העונשין “העלבת עובד ציבור”, בפרסום כרזה מול תחנת משטרת חדרה, הקוראת לפטר את אחד השוטרים עקב שיתוף פעולה עם עבריינים. בדנ”פ 7383/08 אונגרפלד נ’ מדינת ישראל (לא פורסם,11.7.2011) ביהמ”ש העליון דן באופן מעמיק ביסודות עבירת העלבת עובד ציבור. השופטים נחלקו בדעותיהם לגבי הגדרת “תוכן” העבירה, ולגבי המבחן ההסתברותי שאותו יש להפעיל באיזון שבין חופש הביטוי של אונגרפלד אל מול ערכי כבודו של השוטר ואינטרס הציבור. השופטת א’ פרוקצ’יה (בדעת הרוב), קבעה כי לא ניתן להגדיר מראש רשימה סגורה של מקרים בהם מתרחשת “העלבה”. העלבת עובד ציבור היא פגיעה בליבת כבודו של עובד הציבור- היא “ליבת כבודה של המערכת אותה הוא משרת”. במתח שבין חופש הביטוי של האדם לבין תכלית האיסור הפלילי- מניעת העלבת עובד ציבור, קובעת פרוקצ’יה, יש להשתמש במבחן הסתברותי של “וודאות קרובה”. עוד נקבע כי לאמיתות הפרסום אינה הגנה בעבירה של העלבת עובד ציבור.

מניות בעל שליטה ששועבדו לבעל מניות אחר אינן נגועות בעניין אישי 2011-11-05 …
בפרשת גד זאבי – ת”פ 6932/06 מדינת ישראל נ’ גד זאבי (טרם פורסם, 07.11.2011) – נדונה סוגיית סיווגן של מניות המצויות בבעלות בעל השליטה אך משועבדות לטובת בעל מניות אחר, לעניין ההצבעה עבור תנאי העסקתו של בעל השליטה. לפי כתב האישום פעל זאבי, בעל השליטה ויו”ר דירקטוריון חברת מלם מערכות בע”מ, ביד אחת עם הבנק הבינלאומי, לו משועבדות בנאמנות חלק ממניותיו של זאבי במסגרת עסקת מימון, לקבלת דבר במרמה בנסיבות חמורות. זאת על-ידי רישום כוזב במסמכי תאגיד של המניות כלא נגועות בעניין אישי, למען השגת התמיכה הנדרשת בסעיף 275 לחוק החברות, תשנ”ט-1999. התביעה ייחסה לנאשמים קשירת קשר פלילי והונאת האסיפה הכללית, תוך הסוואת זיקתן של מניות המשועבדות לזאבי. בית המשפט, בהסתמך על קונסטלציית השעבוד הייחודית שהכתיב הבנק, קבע כי אין המניות מוכתמות בעניין אישי לאור אופיו ותוכנו של השעבוד, אשר כלל תניות יוצאות דופן בכל הנוגע לרישום הבעלות והקניית שיקול דעת לבנק בהצבעה. זאת על אף שהסכם השעבוד הותיר לזאבי השפעה שיורית על אופן ההצבעה במניות, וחרף התנגדותה של הרשות לניירות ערך. יוצא אפוא, שזאבי זוכה מכלל האישומים האמורים. כמו כן, הוחלט שלא לייחס אחריות לתאגיד עקב פעילות האורגנים, לאור התנהלותה הפרוצדוראלית התקינה של הנהלת החברה. גישה זו העוברת כחוט השני בפסיקת בתי המשפט, סוברת שכאשר התאגיד הוא הניזוק לכאורה מהפעולה אין להטיל אחריות נוספת לפתחו.

קביעת סמכות בית משפט השלום למתן סעד עשה להריסת מבנה 2011-11-07
בית משפט השלום קבע בפסק דין ת”א (חדרה) 5331-07-10 יונס נ’ יונס, תק-של 201 (2011), שבסמכותו לפסוק סעד של צו עשה להריסת מבנה. נושא המחלוקת בפסק הדין היה הקמת בניין מגורים ללא היתר בנייה וללא הסכמה, המגיע עד לגדר המשותפת של שני הצדדים. סמכות בית משפט השלום נקבעת באופן ענייני בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט וכוללת דיון בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין. קביעה זו ניתנה חרף קביעת בית המשפט העליון בפסק בעניין אלגריה נ’ אברמוב, שקבע כי תביעה להריסת חלק במקרקעין הינה בסמכות בית המשפט המחוזי. זאת משום שאין מדובר בשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס. הלכה זו הייתה נתונה לביקורת רבה ובפסק הדין יונס בית משפט השלום אבחן את ההלכה בכך שקבע סמכות לעצמו בשל מגמה של הרחבת סמכותו של בית משפט השלום ובשל הכרה של הנתבע בסמכותו של בית משפט השלום בעניינו.

מתחם הסבירות הנתון לגוף “דו-מהותי” הנו רחב מהנתון לרשות ציבורית “טהורה” וניתן לכלול בו שיקולים מן המשפט הפרטי 2011-11-07
המבקשים בה”פ (מחוזי ב”ש) 20078-07-11 צורף נ’ אוניברסיטת בן גוריון (טרם פורסם, 27.10.2011) קבלו נגד החלטת רשויות האוניברסיטה שלא לאפשר להם לתלות כרזות ולהפיץ עלונים, בהם מופיעים שר החוץ ליברמן וראש הממשלה נתניהו בהקשר שלילי מובהק, תוך קישור לערכי הפאשיזם. טענת המבקשים היתה כי מדובר בפגיעה בלתי סבירה ובלתי מידתית בחופש הביטוי הפוליטי שלהם, אשר אף נוגדת את הוראות סעיפים 5-7 לחוק זכויות הסטודנט, התשס”ז-2007. המשיבה טענה כי מדובר בהחלטה סבירה ומידתית אשר משקפת איזון ראוי של שיקולים, כאשר מצד אחד ניצבת חובת הבטחת קיומו של חופש ביטוי פוליטי בקמפוס, ומנגד ניצבים האיסור על הוצאת לשון הרע, אשר יוצר סיכון אפשרי לתביעות עתידיות נגד האוניברסיטה, והפגיעה האפשרית בתדמיתו של המוסד. בית המשפט המחוזי באר שבע, מפי השופט ואגו, קבע כי בבוא לבחון את שיקול דעתה של האוניברסיטה, ואת סבירותן של החלטותיה, עליו לתת את דעתו לעובדה כי מדובר בגוף “דו-מהותי”. בית המשפט קבע כי גוף “דו-מהותי” זכאי להביא בגדר שיקוליו הראויים גם שיקולים המגלמים אינטרסים שלו כגוף פרטי. זאת, להבדיל מגוף ציבורי “טהור” אשר אינטרסים מן המשפט הפרטי אינם רלוונטים בעבורו. הרחבת מגוון השיקולים הראויים להישקל על-ידי גוף “דו-מהותי”, מביאה להרחבה במתחם הסבירות הנתון לו.לגופו של עניין, קבע בית המשפט, כי במידה וההחלטה המדוברת היתה מתקבלת על-ידי רשות ציבורית “טהורה”, נראה כי היא היתה חורגת ממתחם הסבירות בשל הפגיעה בחופש הביטוי הפוליטי של הסטודנטים. אולם, האוניברסיטה, שהנה גוף “דו-מהותי”, רשאית להביא בין שיקוליה גם את הפגיעה האפשרית בתדמיתה ואת החשיפה האפשרית לתביעות עתידיות. מכאן יוצא שהחלטת האוניברסיטה אכן נתנה משקל נכון לשיקולים הרלוונטיים בעבורה, כגוף “דו-מהותי”. עקב כך, החלטת האוניברסיטה אינה חורגת ממתחם הסבירות, אשר “התרחב” כתוצאה מהכללתם של שיקולים “פרטיים” בגדרו.

כלל ברירת הדין לגבי תאונת דרכים שהתרחשה מחוץ לישראל הינו דין מקום ביצוע העוולה 2011-11-07
שלושה ישראלים רכשו רכב על מנת שישרת אותם בטיול בניו-זילנד. בזמן שנטע לי סקאלר נהגה, היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים אשר גרמה לרוני יובינר פגיעות גוף קשות. הנהגת טענה לתחולתו של הדין הניו-זילנדי אשר לפיו אין הניזוק רשאי להיפרע מן המזיק כלל. לעומתה, הניזוק טען לתחולתו של הפלת”ד הישראלי, או לחלופין לתחולתה של פקודת הנזיקין, הסדרים לפיהם הוא זכאי לפיצוי. בדנ”א 4655/09 נטע לי סקאלר נ’ רוני יובינר (ניתן ביום 25.10.11) קבע בית המשפט העליון ברוב דעות כי תחולתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים היא טריטוריאלית, בשל אופי ההסדר שנשען על שיקולים חברתיים-כלכליים פנימיים מורכבים עד שאין להחילו על אירועים חוץ טריטוריאליים. ולכן, אילו היה כלל ברירת הדין- דין מקום המושב המשותף של בעלי הדין אז הייתה מוחלת פקודת הנזיקין. לעניין ברירת הדין- ביהמ”ש צמצם את תחולת החריג של מקום מושב משותף, דחה שוב את דוקטרינת הזיקות האמריקאית, וקבע שלא חל חריג “תקנת הציבור החיצונית”. ולפיכך, בהיעדר תחולת החריגים, נקבע שכלל הברירה החל הוא דין מקום ביצוע העוולה, ולכן יחול הדין הזר, גם אם הדבר מוביל להעדר פיצוי לניזוק.

בנייה בלתי חוקית לא תקל בנטל ההשבחה 2011-11-10 

היעדר מגורים משותפים אינם מהווים עילה לכשעצמה לשלילת גמלה 2011-11-10

אין בקיומה של הזכות לעכב השבת עודף מס תשומות על יד מנהל מס ערך מוסף כדי לפגום בזכות העיכוב הספציפי ביחס למי שלא ניהל ספרים כחוק 2011-11-11
הוגש ערעור על החלטת רשות המיסים- מע”מ ומ”ק ת”א שלא להשיב למערערת, חברת ברכת זהב בע”מ, העוסקת ברכישת זהב בישראל וייצואו מחוץ למדינה, עודף מס תשומות אשר נדרש על ידה בדוחות התקופתיים. הנימוק בהחלטת העיכוב היה כי נקבע שספרי המערערת נוהלו בסטייה מהותית מהוראות החוק. המערערת, טענה שיש לבטל את החלטת העיכוב שכן יש לקרוא את סעיף 39(ב) לחוק מס ערך מוסף כמו סעיף 39(א) לחוק, כהוראה אשר מאפשרת עיכוב זמני בלבד להחזר התשומות להן זכאי העוסק, במקרה של ניהול ספרים שלא כדין. עוד טענה המערערת, שסעיף 91 הוא הסעיף הרלוונטי לקביעת סמכותו של המשיב לעכב החזרי תשומות שעה שהוצאה שומה וכל עת שהיא מצויה בהליכי השגה וערעור. בע”מ 4916-04-10 ברכת זהב בע”מ נ’ רשות המיסים- מע”מ ומ”ק ת”א (טרם פורסם, ניתן ביום 1.11.2011), דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את הערעור. ביהמ”ש קבע כי מנוסח הוראת סעיף 39 לחוק מס ערך מוסף עולה כי בעוד סעיף 39(א) אכן מגביל את המועדים בהם רשאי מנהל מס ערך מוסף שלא להחזיר את עודף המס, זכות העיכוב מכוח סעיף 39(ב) אינה מוגבלת בזמן ומותנת רק במתן הודעה וזכות ערעור לנישום. עוד קבע בית המשפט כי אין בעובדה שקיימת למנהל זכות שלא להחזיר את עודף המס וכן לעכב כל סכום המגיע למשיג או למערער משהוגשו השגה או ערעור, בתנאים אשר נקבעו בסעיף 91 לחוק מס ערך מוסף, כדי לפגום בזכות העיכוב הספציפי הקיימת בהוראת סעיף 39(ב), המתייחסת למי שלא ניהל ספרים או ניהל אותם בסטייה מהותית מהוראות החוק. כשם שנקבע כי כל עוד לא הוכרע עניינו של מערער אשר מצוי בדיון בפני בית המשפט, אין לאפשר למשיב לנקוט כנגד אותו עוסק בהליכי גבייה, הרי שבמקביל יש לומר שאין מקום להחזיר לו מס ששילם ביתר.