• נכות זמנית אינה מזכה נישום בפטור ממס רכישה 2005-04-01
  בו’ע (ת”א) 1223/00 פרי נ’ מס שבח, נדונה השאלה האם המונח “נכה” בתקנה 11 לתקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה) כוללת נכות זמנית. ועדת הערר קבעה כי גם אם תקנה 11 נקטה בלשון “נכה” ללא הגדרת נכה, הרי שיש לפרש את המונח “נכה” בתקנה 11 ביחד עם סעיף 1 לתקנות מס רכישה הקובע כי הפטור יוענק בתנאי שהנכות הינה צמיתה. קובץ מצורף
• סעיף 48א1(א) לחוק מיסוי מקרקעין מעניק הנחה ממס שבח לעניין הפקעה 2005-04-01
  בו’ע (ת”א) 1088/03 גני רון בע”מ נ’ מס שבח, נדונה שאלת הנחה בגובה 20% במקרי הפקעת מקרקעין. ועדת הערר קיבלה את הערר. נקבע כי ההקלה בסעיף 48א1(ג) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) נשללת במקרים של מכירת מקרקעין שחל לגביה פטור (מלא או חלקי) וכן במקרים של שיעור מס מופחת. עם זאת, נקבע כי יש להעניק את ההקלה במקרה בו ניתן זיכוי מסכום המס. ומכאן, על הפקעה שבסעיף 48ג לחוק מיסוי מקרקעין תחול ההנחה בגובה 20% שבסעיף 48א1(א) לחוק. קובץ מצורף
• הכנסת קיבלה בקריאה שניה ושלישית את חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס’ 51), התשס”ה- 2005 2005-04-02
  תיקון מס’ 51 לחוק השיפוט הצבאי התקבל בכנסת בקריאה שניה ובקריאה שלישית בתאריך 22 במרץ 2005. הצעת החוק מתקנת את סעיף 518א. שקבע כי אדם רשאי לציין את דרגתו הצבאית, אם אין באופן השימוש בציון הדרגה משום פגיעה בשמו הטוב של הצבא או בכבודו. דין העובר על הוראה זו, היה מאסר של שישה חודשים. התיקון לחוק, שיזם ח”כ אהוד רצאבי, קובע כי חייל שעשה שימוש בדרגתו הצבאית, בתפקידו הצבאי או בשם יחידתו הצבאית, באופן שיש בו משום פגיעה בשמו הטוב של הצבא או בכבודו, במטרה להביא לאי ציות להוראת כל דין או לסכל את ביצועה- דינו מאסר שנה. קובץ מצורף
• חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס` 32), התשס”ה-2005, התקבל בכנסת. 2005-04-02
  חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס` 32), התשס”ה-2005, התקבל בקריאה שניה ובקריאה שלישית ביום 14.3.05. הצעת החוק באה לעגן את חסינותם של חברי הכנסת בפני האזנת סתר, לצד החסינות מפני חיפוש ומעצר. מוצע כי חסינות זו לא תהיה מוחלטת, וכי ניתן יהיה, במקרים מיוחדים, לאשר האזנה לשיחות של חבר הכנסת, בתנאים המפורטים בחוק. תנאים אלה דומים לתנאים המאפשרים האזנת סתר לשיחה שהעדות עליה חסויה, דהיינו שיחה של עורך דין, רופא, פסיכולוג או כהן דת, אולם בית המשפט המוסמך לאשר האזנת סתר לחבר הכנסת הוא בית המשפט העליון. בנוסף קובעת הצעת החוק, תיקון לחוק האזנת סתר(מס’ 2), לפיו במידה ובמסגרת האזנת סתר כדין לאדם שאינו חבר הכנסת נקלטה שיחה עם חבר הכנסת, יש להפסיק את האזנה לשיחה מיד עם היוודע הדבר, וההקלטה תועבר לידי שופט. השופט יקבע האם חומר החקירה דרוש והאם הצורך בגילויו עולה על החשש מפגיעה בתיפקודו של חבר הכנסת. קובץ מצורף
• ראש ההוצאה לפועל אינו מוסמך להכריע בשאלת תוקפו של משכון 2005-04-04
  ברע”א 1098/05 בנק לאומי נ’ פינקלשטיין ( טרם פורסם, ניתן ב 20/03/2005 ) נידונה שאלת סמכותו של ראש ההוצאה לפועל להכריע בשאלת תוקפו של משכון. השאלה התעוררה עקב בקשתה של המשיבה לפסק דין הצהרתי שבו ייקבע שזכויות בשטח שמושכן לטובת המבקש שייכות לה ומעולם לא היו בידיו של החייב. בתגובה טען המבקש כי יש לדחות את בקשתה של המשיבה על הסף לאור החלטתו המוקדמת של ראש ההוצל”פ כי הזכויות בשטח הממושכן אינן שייכות לה. נטען כי החלטתו של הנ”ל, דחיית ערעורה של המשיבה בביהמ”ש המחוזי ודחיית בקשת רשות הערעור ע”י ביהמ”ש העליון מהווה מעשה בית דין ולכן אין לה, למשיבה, כל עילת תביעה. הטענה התבססה על כך שמאחר וביהמ”ש המחוזי דן בנושא הרי שהנושא נידון בפני גוף בעל סמכות לדון הן בערעור על החלטות של ראש ההוצל”פ והן בנושאי זכויות במקרקעין. ביהמ”ש העליון הסכים עם קביעתה של הערכאה התחתונה ופסק כי צדקה הערכאה התחתונה בדחייתה את טענותיו של המבקש בקביעתה כי אין לראש ההוצל”פ סמכות לדון בזכויותיהם המהותיות של צדדים. בית המשפט קבע כי כמו שראש ההוצל”פ לא יכול לברר את מהות הצדק במעשה השיפוטי אותו הוא נדרש לבצע ואסור לו לסטות מ”מילותיו הברורות” כך אין לו כל סמכות להכריע בשאלת תוקפו של משכון המוצג בפניו לשם מימוש החוב. בית המשפט מציין שלא כמו במקרה של טענת “פרעתי” אחרי הפקדה או מימוש של משכון אותה יכול ראש ההוצל”פ לבחון הרי ששאלת תוקפו של המשכון עצמו יכולה להיות מוכרעת רק ע”י הערכאה המוסמכת עצמה. בסיכומו של דבר פוסק בית המשפט חד משמעית שהחלטותיו של ראש ההוצל”פ ניתנו בחוסר סמכות מוחלט ולפיכך אין כל תוקף או משמעות, מבחינת השתק העילה, להכרעת בית המשפט המחוזי בדיונו בנושא החלטות אלו. קובץ מצורף
• יש לאפשר לחייב שאינו מוכרז כפושט רגל לערער על הכרעות שיפוטיות בענייני החוב הגם שבחר לא להיות צד להליך תביעת החוב 2005-04-04
  בהחלטה בעניין פטור מעירבון במסגרת ע”א 11353/04 ינאי נ’ שרגיל ( לא פורסם, ניתן ב 16/03/2005 ) נידונה שאלת זכותו לערעור של חייב, שלא היה צד להליך, על החלטת בית המשפט בעניין תשלום חובותיו. לחייב מונה מנהל מיוחד לנכסיו במסגרת הליך לכינוס נכסים ולפיכך לא היה צד להליך תביעת החובה שנפתח ע”י אחת המשיבות. משיבה זו טענה כי מאחר והחייב לא היה צד להליך ומאחר ואף לא ביקש להצטרף כצד, למרות נוכחותו בדיונים, הרי שחלה הלכת ג’רייס לאורה אין לאפשר לו להגיש ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי בדבר הארכת מועד תביעת החוב. ביהמ”ש העליון קיבל את טענתו של המערער כי המשיבה הייתה חייבת להגיש את בקשתה למחיקתו כצד לערעור ברגע הגשת הערעור לבית המשפט ולא להמתין עד לדיון בנושא הפטור מהעירבון. בית המשפט תמך גם בטענתו של המערער כי אין תחולה להלכת ג’רייס בעניינו מאחר ושם היה מדובר בפושט רגל ולא באדם שנכסיו מכונסים. נפסק שמתי שהחייב עדיין מנהל את נכסיו והוא אינו זכאי להגנה ע”פ החוק הרי שאין מקום להגביל את זכויותיו כפי שמגבילים את אלו של פושט הרגל. קובץ מצורף
• בנסיבות מתאימות רשאית התביעה בערכאת הערעור שלא להגן על הסדר הטיעון, שנדחה בערכאה הדיונית 2005-04-05
  בדנ”פ 1187/03 מדינת ישראל נ’ אופיר פרץ, עלתה השאלה האם הסדר טיעון שעשתה התביעה בערכאה הדיונית מחייב את התביעה בערכאת הערעור גם כאשר בית המשפט בערכאה הדיונית דחה את ההסדר. השופטת בייניש קובעת, כי כעקרון מחובת התביעה בערכאת הערעור להגן על עמדתה כפי שנקבעה בהסדר הטיעון. כאשר בית המשפט סוטה מהסדר הטיעון וקובע עונש מחמיר, על התביעה לבחון בשנית את עמדתה לקראת הערעור. בנסיבות מתאימות רשאית התביעה שלא להגן על הסדר הטיעון כפי שנערך ולהסתייג ממנו. ההסתייגות תהיה בכפוף להסבר שיינתן לערכאת הערעור על הסיבות לעריכת ההסדר וכמו כן לנימוקי ההסתייגות ממנו. בית המשפט בערכאת הערעור יבחן את נסיבות המקרה וישקול את העונש המתאים ויכריע האם לכבד את הסדר הטיעון, להעדיף את גזר הדין או להטיל עונש אחר. השופט גרוניס, בדעת מיעוט, אומנם מסכים שהתביעה איננה כבולה באופן מוחלט להסדר הטיעון שעשתה, ואולם לטעמו רק במקרים חריגים ביותר התביעה תהיה רשאית לחזור בה מהסכמתה. לדעת השופט גרוניס, רק במקרים נדירים בהם התביעה תומכת בפני ערכאת הערעור בעונש החורג מהסדר הטיעון, יש לתת לנאשם את האפשרות לחזור בו מהודייתו. קובץ מצורף
• מוכר שלא ישמור פרטי מוצר שנמכר לצרכן יהיה אחראי לנזק שינבע כתוצאה מתקלה במוצר כשלא ניתן להוכיח את זהות היבואן 2005-04-05
  בת”א (רחובות ) 3192/02 אריאלי נ’ סקאל ( לא פורסם, ניתן ב 03/03/2005 ) נידונה שאלת אחריותו של מוכר לנזק שנגרם לדירה בשריפה שארעה עקב תקלה במכשיר טלוויזיה שמכר. המוכר טען כי האחריות לנזק מוטלת על היבואן של המכשיר כפי שצוין בתעודת האחריות שלטענתו הועברה לידי התובע. התובע אישר טענה זו אך מסר כי לא זכור לו למי שלח בחזרה את תעודת האחריות וכי עותק מהתעודה, אם היה כזה, הרי שזה עלה באש בשריפה בביתו. מאחר ובית המשפט פסק כי התובע לא הצליח להוכיח את זהותו של היבואן הרי שהשאלה שנותרה היא לגבי אחריותו של המוכר באשר לאי ידיעתו של הלקוח את זהות יבואן המכשיר. בית המשפט בחן אחריות זו לפי הוראותיו של חוק הגנת הצרכן, התשמ”א- 1981. נפסק שע”פ פרשנות מרחיבה של הוראות החוק והצווים המבוססים עליו הרי שעל המוכר חלות שתי חובות מרכזיות. למסור את כל הפרטים אודות המוצר לצרכן ( החובה המעוגנת בחוק ) ויתרה מכך לשמור אצלו העתק של פרטי המוצר שנמכרו לצרכן. בית המשפט מציין שלמרות שאין החוק אומר במפורש שחובת המוכר לשמור את פרטי המוצר הרי שלאור תכליתו ולאור ההגנה הנרחבת, המשתמעת ממנו, על הצרכן החלש מפני היבואן ( או הספק ) החזק, יש לפרשו כמחיל חובה כזו. נפסק שהעדר הציון המפורש בחוק לעניין זה אינו הסדר שלילי אלא לקונה ולפיכך ניתן אף לפנות למשפט העברי שגם בו ניתן למצוא אינידיקציה לחובה מורחבת זו של המוכר. בית המשפט אף ממשיך וקובע שגם מכוח חובת תום הלב הרי שמוכר חייב לפעול בהגינות כלפי לקוחותיו ולשמור פרטי מוצר שנמכר. לאור כל זאת מחיל בית המשפט את הוראותיו של חוק הגנת הצרכן ופוסק כי הסוחר ( הנתבע ) הפר חובותיו לתובע, כשעקב כך קמה עוולה נזיקית, ולפיכך הוא האחראי הבלעדי לנזקיו. קובץ מצורף
• ההלכה לפיה אין להחיל מבחן הצפיות על עבירת לשון הרע, עומדת בעינה גם לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם ותיקון 39 לחוק העונשין 2005-04-05
  בית המשפט העליון דן בשאלה האם יש להפוך את הלכת בורוכוב שנקבעה לפני כ-20 שנה. הלכה זו קבעה כי אין מקום לתחולת כלל הצפיות על העבירה הקבועה בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. בית המשפט נחלק בדעותיו באשר לשאלה זו, אולם לפי החלטת הרוב אין מקום להפיכת ההלכה. דעת הרוב התבססה ,בין היתר, על חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו . עמו גברה ההגנה החוקתית הן על הזכות לחופש ביטוי והן על הזכות לשם טוב, המבטאות שתיהן היבטים של כבוד האדם. האיזון בין שתי זכויות אלה נותר, לדעתם, דומה לזה שהתקיים טרם חוק היסוד. בד בבד עלתה גם החירות האישית למעמד של זכות חוקתית מעוגנת. בנוסף הסתמכו שופטי הרוב על חקיקת סעיף 34כא לחוק העונשין, המורה כי בין שני פירושים סבירים לנורמה בפלילים ראוי לבחור את זה אשר מצמצם את האחריות. כמו כן, לדברי שופטי הרוב הדין לא השתנה עקב תיקון 39 לחוק העונשין, הוראת סעיף 20(ב) שנחקקה אינה משמיעה דין חדש באשר לעבירות-התנהגות. לדבריהם, אומנם העיתים השתנו, אך עמן השתנה גם המערך הנורמטיבי המסדיר את הטיפול הפלילי בביטויים פוגעניים. במצב זה, לא נכון לסטות מן ההלכה הקיימת, ולפיה כלל הצפיות אינו חל בעבירת לשון הרע. מדובר בהגבלה באמצעים פליליים של חופש הביטוי. זוהי הגבלה חריפה וקיצונית. בענייננו מדובר באיום על שלום הציבור, שהוא מעבר לשמירה על שמו הטוב של האדם הפרטי, אותה ניתן להבטיח באמצעות העילה האזרחית. איום כזה מתממש, במידה המצדיקה שימוש באיסור פלילי, רק מקום שלפרסום נלווית כוונה של ממש לפגוע. השופט חשין ,בדעת מיעוט, סבר כי תיקון 39 לחוק העונשין מחייב את הפיכת הלכת בורוכוב בעניין עבירות פרסום לשון הרע. השופטים מצא ונאור סברו כי יש להחיל את הלכת הצפיות על כלל עבירות המטרה ההתנהגותיות. יש לציין, כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה הייתה כי יש מקום להפוך את הלכת בורוכוב ולהחיל את הלכת הצפיות על עבירת לשון הרע. עוד נדונה השאלה מהו הפירוש הראוי לסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות העוסק בפרסום תצלום בנסיבות שהפרסום עלול להשפיל או לבזות אדם. נקבע כי הפירוש הראוי הינו המייחס חשיבות לתוכן התצלום שפורסם , ומטיל אחריות רק כאשר נסיבות פרסומו של אותו תצלום מסוים – ולא הקשרו – עלולות להשפיל את האדם או לבזותו. קובץ מצורף
• אין לצמצם את ההכרה בגיור מחוץ לישראל אך למי שהשתלב בקהילה בה גוייר. 2005-04-05
  בבג”ץ 2597/99 תאיס רודריגז-טושביים נגד שר הפנים דן בית המשפט העליון, בשאלה האם יש להכיר, לעניין חוק השבות, בגיור רפורמי וקונסרבטיבי שנעשה בחו”ל לעותרים, כאשר שלב הלימוד לקראתו נעשה בישראל. עיקר המחלוקת נבעה מן העובדה שהעותרים לא היו חלק מהקהילה בה נערך הגיור, תנאי שדרשה המדינה להכרה בהתגיירותם לצורך חוק השבות. בית המשפט קבע ברוב דעות כי לעניין ההכרה בגיור לצורך חוק השבות אין לעמוד על הדרישה כי המתגייר מבקש להצטרף לקהילה המגיירת אותו. יש להכיר גם בגיורו של מי שאחרי הגיור לא הצטרף לקהילה שגיירה אותו אך הצטרף לקהילה אחרת מחוץ לישראל, וכן בגיורו של מי שמבקש לעלות לישראל. נקבע כי אסור שהרצון לשלול את ההכרה בגיורם של מתגיירים המנצלים לרעה את זכות העלייה יביא לשלילת זכותם של מתגיירים המנצלים לטובה את זכותם להצטרף לעם היהודי. יש לקיים בקרה ופיקוח שיבטיחו כי מי שהתגייר מחוץ לישראל ועולה לישראל עבר הליך גיור מקובל, וכי אין בגיור משום ניצול לרעה את זכותו של יהודי לעלות לישראל. בנסיבות העניין נקבע כי העותרים גויירו על-פי הליך הגיור המקובל וכי גיורם אינו פיקציה הנועדה להשיג יתרונות כלכליים, על כן יש להכיר בגיורם לצורך חוק השבות. השופטת פרוקצ’יה פסקה, בדעת מיעוט, כי יש לאפשר למדינה הזדמנות לגבש מערכת כללים מפורטת לצורך הבטחת תקינות ואמינות הליך הגיור בחוץ לארץ, כאשר תנאי ההסתפחות לקהילה המגיירת עשוי להיות אחד מהם. אחריות המדינה להפעיל מנגנון פיקוח על דרכי רכישת מעמד של שבות ואזרחות חלה מכח גזירה שווה, גם על הליך גיור המתקיים לגבי היושב בישראל, שכן אקט הגיור קשור ברכישת מעמד אזרח בישראל. השופט גרוניס, פסק, בדעת מיעוט, כי יש להשאיר הכרעה זו בידי רשויות המדינה, שכן הכרעה כזו ע”י בית המשפט עלולה להביא לאזרחות “אינסטנט”, שלא ניתן יהיה לפקח עליה. כך גם השופטים לוי וטירקל גרסו, בדעת מיעוט, כי ראוי להכיר במערך בתי הדין לגיור בראשות הרב דרוקמן כגוף ממלכתי שיבחן באופן מקיף את כשרותם של הליכי הגיור בקהילות היהודיות בחו”ל. קובץ מצורף
• נקודת המוצא במקרה של בקשה לסעד זמני, המוגשת במסגרת תובענה בגין הפרת פטנט, הינה כי הפטנט תקף 2005-04-05
  חברה, שהיא בעלת פטנט, הגישה תובענה לצו מניעה קבוע נגד חברה אחרת, אשר לטענתה שווקה מוצר המפר את הפטנט. במסגרת התובענה, עתרה החברה בנוסף לצו מניעה זמני, אשר יאסור על שיווק המוצר. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה לכאורית, אשר לפיה דין הפטנט להתבטל, וזאת משום שהוא עסק בהמצאה אשר פורסמה זמן מה קודם בארצות הברית. בית המשפט העליון קובע כי מסקנה זו בעייתית. לדברי השופט גרוניס, כאשר נדרש בית המשפט לבקשה לסעד זמני בגין הפרת פטנט, על נקודת המוצא להיות כי הפטנט תקף. טענה לפיה רישום הפטנט בטעות יסודו מעוררת לרוב סוגיות מקצועיות מורכבות, שלשם בירורן יש להקדיש זמן רב, ומשאבים שיפוטיים ניכרים. לפיכך, הליך של בקשה לסעד זמני, שמעצם טיבו מתאפיין בדחיפות ודן ברמה הלכאורית בלבד, אינו הכלי המתאים לקיום בירור מעמיק בשאלות אלו. המקום הראוי להכרעה בסוגיות המורכבות הללו הוא התביעה המקורית. קובץ מצורף
• אין לחשב הכנסות קבועות מפעילות לא חוקית לכאורה כחלק מחישוב פיצויי אובדן כושר השתכרות עתידי 2005-04-07
  בת”א(חי’ ) 249/99 אסבן נ’ מגדל ( טרם פורסם, ניתן ב 30/03/2005 ) נידונה השאלה האם יש מקום לכלול השתכרות קבועה, ולא מדווחת, מפעילות לא חוקית לכאורה בחישוב פיצויי אובדן כושר השתכרות עקב תאונת דרכים. התובע טען כי במשך כעשר שנים לפני התאונה שעבר ניהל מועדון קלפים שבמסגרתו הרוויח סכום ניכר ( כ 12,000 ₪ ) באופן חודשי. לטענתו לאחר התאונה ניסתה אישתו לנהל את המועדון אך ללא הצלחה. לפיכך טען התובע כי איבד כליל את הכנסתו זו עקב הנזקים הפיזיים מהם סבל עקב האירוע. הנתבעים טענו כי התובע לא הצליח להוכיח טענתו זו. מעבר לכך טענתם העקרונית הייתה שמאחר וההכנסות לא דווחו ועקב אופיה הפלילי של הפעילות היה סיכוי סביר שהרשויות היו מפסיקות אותה בשלב מסוים וכך לא הייתה לו כל הכנסתה עתידית אפשרית. ראשית פנה בית המשפט להלכה הפסוקה בעניין חישוב פיצויי השתכרות לעניין הכנסות לא מדווחות וקבע כי ניתן, במקרים מסויימים, לכלול אותן בחישוב זה בכפוף להוכחה ראייתית ברמה גבוהה. כל זאת כחלק מהגישה הכללית של פסיקת הפיצויים כדי להשיב את המצב לקדמותו לפני האירוע הנזיקי. בית המשפט בחן לעומקן את הראיות וקבע כי התובע לא שכנע אותו ברמה הראייתית הנדרשת בדבר גובה ההכנסות מפעילות מועדון הקלפים. יחד עם זאת פסק בית המשפט כי אפילו אם היה התובע מציג ראיות חותכות בקשר לגובה ההכנסה מפעילות זו הרי שברור כי מדובר בפעילות בלתי חוקית לכאורה. לפיכך קבע כי בית המשפט לא יכול, מתוך עקרונות של מדיניות שיפוטית ראויה, לתת לגיטימציה למעשים לא חוקיים שכאלו ולכן אין לכלול הכנסות מסוג זה בחישוב פיצויים בגין אובדן השתכרות עתידי. יש לציין שפסיקה זו לא השאירה את הנתבע ללא פיצוי מסוג זה כשהפיצוי חושב לפי הכנסותיו החוקיות האפשריות, שהיו כמובן נמוכות במידה ניכרת מהכנסותיו הנטענות מניהול מועדון הקלפים. קובץ מצורף
• מוכר מקרקעין חויב לקיים את חיוביו החוזיים, למרות שלא חתם על חוזה המכר, זאת למרות דרישת סעיף 8 בחוק המקרקעין 2005-04-08
  אחד הנתבעים, אשר קנה חלקת מקרקעין וכשל במימון העסקה, מכר את החלקה לגורם שלישי, וזאת בהסכמת המוכר המקורי (שלא קיבל את הכסף הנדרש מהקונה הראשון). התובעים הסכימו לרכוש מהקונה הראשון את חלקת מקרקעין, ושלמו לו בטרם חתמו על הסכם המכר. סכום הכסף הועבר למוכר המקורי, אך למרות זאת זה סירב להעביר את הרישום במקרקעין על שם התובעים, ולא חתם על ההסכם. בית המשפט מסתמך על אסופת המסמכים אשר הוצגה (שכללה טיוטת חוזה עם הערות הצדדים וקבלות המעידות על התשלום בעד העסקה ועל העברת הכסף למוכר המקורי) בדיון, וקובע כי זו מלמדת כי היתה כוונה לחתום על החוזה ולהביא לסיום העסקה. זאת בייחוד לאור העובדה כי התמורה בעבור הקרקע שולמה במלואה. לפיכך, נקבע כי נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, וזאת למרות היעדר חתימת המוכר על הסכם המכר, כנדרש בסעיף 8 לחוק המקרקעין. משמעות קביעה זו היא כי יש לאכוף את הסכם המכר, ולהעביר ברישום את הזכויות בקרקע לידי התובעים. קובץ מצורף
• העדר הודעה על זכות הערר בדרישה לתשלום היטל ביוב אינו מתחיל את מניין המועד להגשת הערר 2005-04-09
  בע”א (נת’) 203/03 סנאורה נ’ ע.רחובות, עלתה השאלה האם כאשר רשות הפרה את חובתה החוקית להודיע על זכות הערר טרם החל להימנות המועד להגשתו; או שמא אין להפרה האמורה השלכה על מניין המועד להגשת הערר. הוחלט כי החוק מחייב את הרשות המקומית להודיע על זכות הערר בדרישת תשלום היטל הביוב. זוהי חובה בסיסית, פשוטה וקלה לביצוע, אשר אין כל הצדקה או נסיבות “מרככות” להפרתה על ידי הרשות. נקבע כי עצם ההפרה מערערת את האיזון שנקבע בחוק בין כוחה של הרשות לבין זכויות הפרט (הנישום). חובת ההודעה הינה מוחלטת ולעניין הפרתה אין זה רלוונטי אם הנישום ידע על זכותו לערר ממקור אחר או במועד מאוחר יותר. י ש לציין כי העדר הודעה על זכות הערר מצוייה במישור הדיוני ואיננה גורעת מחובתו המהותית הנישום לשלם את ההיטל. קובץ מצורף
• חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תיקון מספר 2), התשס”ה-2005 2005-04-11
  ב-22 במרץ 2005 התקבל בכנסת תיקון מס’ 2 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ”ח – 1998. התיקון נועד להשלים את המהלך החקיקתי הקיים ולהחיל את עיקרון השוויון על כלל תחומי חייהם של אנשים עם מוגבלות, במטרה לשנות את יחס החברה לאנשים עם מוגבלות, כך שישתתפו בהווייתה כאזרחים שווי זכויות. התיקון מוסיף לחוק פרק שעניינו הפיכת מדינת ישראל לנגישה לאנשים עם מוגבלות פיזית, חושית או נפשית וקובע את הזכות לנגישות כעיקרון יסוד. החוק מרכז את החקיקה בנושא מניעת הפליה לרעה של אנשים עם מוגבלות תחת קורת גג אחת, תוך ריכוז אמצעי האכיפה. החוק קובע חובה של אכיפתם של מקומות ושירותים ציבוריים לנגישים לאנשים עם מוגבלויות, וזאת באמצעות ביצוען של התאמות של המקום או השירות לסוגי המוגבלויות. החוק קובע חובה על הבעלים והמחזיק של מקום ציבורי לדאוג לנגישותו של המקום בעבור אנשים עם מוגבלות באופן סביר על ידי ביצוע סידורים והתאמות, בהתאם להוראות שייקבעו בתקנות. כך למשל, משרדי הממשלה יגמישו את נהליהם לטובת אנשים עם אוטיזם או מוגבלות נפשית, אשר מחמת מוגבלותם אינם יכולים להמתין בתורים; מידע יימסר באופן שמותאם לשפתם של אנשים עם מוגבלות שכלית; מעליות, רמפות ושירותים המותאמים לנכים יותקנו בכל בנייני הציבור; בנייני מגורים ומקומות עבודה חדשים ייבנו באופן שמותאם לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות.
  החוק מייחד הוראות נפרדות להפיכת שירותי הבריאות והחינוך לנגישים לכל. מקומות בהם ניתנים שירותי חינוך ייהפכו לנגישים בתוך 12 שנים לאחר התקנת התקנות, ובנוסף נקבעה חובת הפיכת כל מקום ומעבר לנגישים עבור כל תלמיד עם מוגבלות ועבור כל הורה שהוא איש עם מוגבלות שבנו או בתו לומדים במוסד החינוכי. בחוק נקבעו הוראות לגבי הפיכתם של צמתים ודרכים לנגישים, והוראות העוסקות בנגישות של מבנים חדשים. נוסף על איסור ההפליה הכללי, מוסיף החוק הוראות מיוחדות לעניין איסור הפלייתם של אנשים עם מוגבלות בחוזי ביטוח. כמו כן מפרט התיקון כלים לאכיפת החוק בהיבט מינהלי, אזרחי ופלילי. יחד עם זאת, נקבעו בחוק מנגנונים המאזנים בין האינטרסים השונים: כך למשל עשויים להינתן פטורים לעסקים קטנים, אשר ביצוע ההתאמות עלול להטיל עליהם נטל כלכלי כבד מדי; כן יובאו בחשבון אפשרות הפיכתו של המקום לנגיש מבחינה הנדסית, וייבחן גם ייחודו של המקום מבחינת ערכי טבע או היסטוריה. בשל מורכבות יישום החוק, ניתנה תקופת היערכות ארוכה לביצועו. קובץ מצורף