ד”ר תמי הראל בן שחר, חוקרת משפט וחינוך מאוניברסיטת חיפה, אומרת ששתי גישות נהוגות בעולם למימון חינוך פרטי. אחת מהן, שבולטת ביחוד בארצות הברית, היא שלחינוך הפרטי ניתנת אוטונומיה רחבה אולם ללא מימון או כמעט ללא מימון מהמדינה. ההימנעות ממימון מגבילה מאוד את כמות המוסדות הפרטיים בשל העלויות הגבוהות. היא מציינת ש”בדרך כלל קבוצות מיעוט לא ליברליות אינן קבוצות עשירות ולכן מערכות החינוך שלהם יישארו קטנות ושוליות”. הגישה השנייה שמאוד מקובלת באירופה מאפשרת מימון מלא או חלקי לצד פיקוח הדוק על התכנים והערכים שאליהם מחנכים. זו גישה נפוצה יותר. הראל בן שחר כותבת כי “כדי להתמודד עם החשש לאיבוד כל שליטה של המדינה בחינוך הזה, המדינות מאמצות צעד משלים והוא רגולציה רבה ופיקוח הדוק על בתי הספר בתחומים רבים, ביניהם הרמה האקדמית של בתי הספר והישגי התלמידים, הערכים שאליהם מחנכים, הכשרת המורים.. למאמר המלא בכלכליסט