הקליניקה למשפט ופמיניזם עוסקת באופן שוטף בזכויותיהן של נשים רבות ובמיוחד, אלו המשתייכות לאוכלוסיות מוחלשות. לאחרונה, הסטודנטיות בקליניקה נחשפו לסוגיה משפטית מעניינת הקשורה לאישה הפעילה בזנות.

מדובר באישה העוסקת בזנות כבר מס’ שנים ומבקשת לקבל גברים (זנאים) בגילאי ה – 20-30. גבר כבן 50 פנה לאותה אישה וביקש שירותי מין, וכאשר האישה סירבה לקבלו לאור גילו הוא לחץ עליה והציע לה סכומי כסף גבוהים בתמורה. לאחר הלחצים הרבים הסכימה לבסוף לקבלו, משום שהייתה זקוקה לכסף לצורך טיפול רפואי לו היא זקוקה בדחיפות. הזנאי (אותו גבר בן 50) נתן לה מקדמה והבטיח את שאר הסכום לאחר ה”שירות”. לאחר שסיימו את יחסיהם, הזנאי נעלם ואיתו גם שאר הכסף לו התחייב. האישה שלחה לו הודעות לגבי דרישת הכסף אך הוא לא נענה להן ונעלם כליל.

האישה פנתה לקליניקה על מנת שנרשום בשבילה מכתב התראה כנגדו, לפיו אם הזנאי לא ישלם לה את תשלום החוב היא תפנה לערכאות.

המקרה מעלה סוגיות כבדות משקל הנוגעות לעמידה על הזכות החוזית על אף חוסר חוקיותו של “השירות” עצמו. בתי משפט בעבר הכירו בהתקשרויות אלו כקבילות מבחינת דיני החוזים ואף הכשירו הכרה של יחסי עובד-עובדת בין סרסור לפעילה בזנות, לרבות בצורך לדיווחי מס.

מנקודת מבט פמיניסטית מתקיימת דילמה. האם ההכשר החוקי להסכם מעניק למעשה גושפנקא לתעשיית הזנות ולמיסודה? האם קבלת הפנייה על ידי הקליניקה היא למעשה אקט אנטי – פמיניסטי לנוכח ההשלכות הקשורות להכרה בזנות כמקצוע ממוסד?

דילמה זו מתקשרת ישירות לדיון המתקיים ברחבי העולם לגבי מיסוד הזנות. מצד אחד יש הטוענים כי מיסוד הזנות כפי שנעשה במדינות רבות בעולם יכול להוביל לשיפור תנאי העבודה של הנשים, כך שאלו יזכו לתנאים סוציאליים ויעברו בדיקות רפואיות לעיתים תכופות. מהצד השני, הרעיון למסד את תופעת הזנות ולהפוך אותה לחוקית באופן מלא שולל ממנה את האלמנטים העבריינים לצמיתות, כך שמבחינה מוסרית המוסד עצמו עלול להיחשב כמוסד שאין בו פסול או פגם מוסרי. מיסוד הזנות “יכשיר את השרץ” כך שתופעה פסולה מטבעה ומנצלת נשים תקבל תוקף “משפטי מוסרי”. זאת באשר ידוע כי רוב הנשים העוסקות בזנות מגיעות מרקע של פגיעות מיניות, עוני והתמכרות לסמים. הזנות היא תוצאה של עולם פטריארכלי וגברי והיא אינה הברירה האמתית של אותה אישה.

הסטודנטיות בקליניקה ניהלו דיון סוער לגבי אופן הטיפול בפנייה. החלטנו, לאחר דיון סוער, להסתכל על אותה אישה כעולם – וכרגע בעולמה של אותה אישה יש מחסור כלכלי ובעיות נפשיות ופיזיות, והיא הסתמכה וזקוקה לכסף לו היא זכאית לנוכח “השירות” שסיפקה, החלטנו שנקודת המבט הפמיניסטית הראויה תהיה להביט בצרכיה של אותה אישה והעוול שנעשה לה במיוחד שמדובר בסכום כסף המגיע לה. לולא קבלת הכסף, מוטיב הסכמתה ליחסים היה נשלל. אנו סברנו כי נק’ המבט הפמיניסטית הרצויה תהיה לשים את הזרקור של האשמה על הזנאי/הלקוח ולא על האישה, הרי הוא זה שפשע הן בצריכת הזנות והן באי תשלום החוב.