ביום 30.05.18 לקחתי חלק בסיור בבית המעצר “קישון” יחד עם יתר החברים בקליניקת מערכת הצדק הפלילי והסניגוריה הציבורית. בקליפת אגוז, אומר שהייתה חוויה מכוננת, חשובה ולימודית שזכינו בה על אף מגבלות הקיימות כיום על כניסה לתחומי בית המעצר בכלל וסיור בין האגפים השונים בפרט. מספר דברים נצרבו בתודעתי אצלי במסגרת הסיור:

בית המעצר אינו מבחין בין עצורים שונים בהתאם למידת מסוכנותם, רקע הגעתם וכו’. כפי שהדגישו המלווים בסיור, חלק מהעצורים הם אנשים “נורמטיביים” לחלוטין לרבות עצורים בגין עבירות תעבורה ועבירות נוספות שניתן להיקלע אליהן שלא בזדון. אינני רוצה לדמיין את תחושותיו של אדם שמוצא עצמו בחדר עם מיטות בטון יחד עם 16 אסירים נוספים, שחלקם ביצעו מעשים מזעזעים (לכאורה) ולמעשה חשופים לנורמות וקודי התנהגות עברייניים.  נחקקו בזיכרוני דבריו של עצור לשעבר אשר הרצה לנו במסגרת הסמינר האקדמי המלווה את הקליניקה. הוא נעצר למשך 7 חודשים בחשד שרצח את אביו, על לא עוול בכפו. במסגרת אותה הרצאה  סיפר אותו אדם על הרגע שבו הגיע לקישון כאחד רגעי השפל הקשים בחייו, בהם היה על סף שבירה.

הדבר מעורר מחשבות קשות על ההתייחסות האנושית לה זוכים עצורים כבני אדם ובוודאי כמי שמוחזקים בחזקת “חפים מפשע”. התייחסות זו גרמה לי לתהות האם היחס אותו מקבלים בבתי מעצר אינו יכול להשליך גם על הודאות שווא ואחוזי רצידיביזם.

במהלך הסיור הופתעתי לשמוע מנציגי שב”ס כי קיימים ישנם קודי חוקים/קודי התנהגות מסוימים בין עצורים בבית המעצר שהסוהרים לא מתערבים בהם במודע. לרבות הסדר ההיררכי בין העצורים בהתאם לסוג העבירה שביצעו (שוב, לכאורה).