מפגש ראשון – “האביב הערבי בפרספקטיבה”, בהשתתפות פרופ’ דן שירו, אוניברסיטת וושינגטון

במפגש הציג בפנינו פרופ’ שירו את תפיסתו באשר לאביב הערבי. על אף שהשינויים במזה”ת ומחוצה לו הפתיעו את העולם ואת הקהילה האקדמית בפרט, ניסה פרופ’ שירו להסביר את האירועים ולהציג את הסבריו למהפכה.

פרופ’ שירו עבד בהרבה מדינות מוסלמיות, בין היתר הוא עבד בניז’ר, חוף השנהב, סנגל, טורקיה ואינדונזיה, אבל אף פעם הוא לא עבד במדינה ערבית. הוא התחיל את לימודיו בהרווארד בשנות השישים, באותם ימים התפיסה הייתה של עולם פוסט קולניאליסטי ובתוכו העולם הערבי והיה נדמה כי המדינות הערביות הולכות לכיוון סוציאליסטי וחילוני.

לדוגמה – שלטונו של נאצר במצרים אימץ גם את הנוצרים במצרים והקנאות הדתית נשכחה לתקופה מסוימת, גם אש”ף בתחילת דרכו איגד בתוכו נוצרים פלסטינים שהמטרה הכללית הייתה בראש מעייניהם. לאט לאט הסוציאליזם הערבי כשל ויחד איתו היעדר יכולת ממשית להתמודד עם הבעיה הציונית מצד המדינות הערביות הגדולות – מכאן המרחק עד ההבנה שמשהו בשיטה לא עובד היה קצר מאוד.

פרופ’ שירו הציג את הדוגמה האלג’ראית, בהתחלה עם השחרור מהשלטון הקולוניאליסטי, אלג’יריה הייתה מדינה סוציאליסטית, חילונית ועשירה מאוד. עם הזמן הצבא תפס את השלטון מה שהחל לעורר את זעם הציבור. בשנות ה-90 היה ברור שהמפלגות האיסלאמיות ינצחו בבחירות, הצבא החליט לדכא את המוסלמים, נטבחו אלפי מוסלמים רק כדי לשמור על הצביון החילוני.

ניתן לראות כי גם נפילתו של קאדפי כמנהיג חילוני מסמלת התקרבות לאסלאם, התנועות האסלאמיות הן היחידות שמציאות אלטרנטיבה לשלטון הצבאי המדכא. ההתקרבות לדת היא גל ששוטף את כל העולם, גם בארה”ב הפנדומנטליזם הנוצרי מרים ראש. בעצם רק באסיה ובאירופה לא רואים חזרה משמעותית לדת. הסיבה לכך לדבריו של פרופ’ שירו היא הניסיון הלא מוצלח לדכא את הדת במדינות הערביות, מה שכיום מתפרץ חזרה.

הדאגה העיקרית בסוריה, בלבנון ובמצרים (פחות בלוב) היא של המיעוטים הדתיים, הנוצרים מביעים דאגה אמיתית מהשתלטות מוסלמית על מוקדי הכוח וההנהגה. מצב דומה מתרחש גם בטורקיה, למול כל העולם המערבי ארדואן מבצע מהפכה שקטה להחזרת האסלאם הטורקי לשיח הציבורי ולהחלשת הבסיס החילוני שמקורו במהפכה של אטא טורק.

ישראל בתוך שלל המהפכות והשינויים סובלת מהיותה סמל. בנסיעותיו הרבות פוגש שירו אנשים שונים – באינדונזיה הוא פגש בחור צעיר ותוך כדי שיחה סיפר כי הוא אמריקאי, לדבריו השאלה הראשונה של אותו בחור הייתה “למה אמריקה עוזרת לישראל?”. בסנגל על אי מבודד הוא פגש אימאם ששאל אותו “למה האמריקאים מפחדים ממוסלמים ולמה אמריקה עוזרת כל כך לישראל?”. ישראל בעצם הפכה לסמל של קולוניאליזם חדש.

על התפקיד הסמלי של ישראל ניתן היה ללמוד גם מסיפורה של פרופ’ עוז-זלצברגר, אביה באחת מנסיעותיו באירופה פגש בחור מאוריטני ברכבת. לדבריו במאוריטניה שני חגים לאומיים, הראשון הוא יום העצמאות המאוריטני והשני הוא היום בו מאוריטניה הכריזה מלחמה על ישראל.

בעקבות התאור עלתה השאלה, האם באמת כולם בעולם הערבי חושבים שישראל רעה? לדברי פרופ’ שירו רוב האנשים עסוקים בחיי היום יום ולא בפוליטיקה עולמית, אך ההיבט האנטי ישראלי הוא שורשי ועמוק. המעניין הוא שהיינו מצפים מהמשכילים לראות גם ישראל שונה, אך נראה כי דווקא הפונדמנטליסטים הקיצוניים הם משכילים מאוד.

פרופ’ עוז-זלצברגר בקשה להאיר נושא אחר, לדבריה יש לבחון את הסוציולוגיה הערבית, אולי ניתן לראות באופי החברה הערבית ולא באסלאם כגורם לאי ההתפתחות של העולם הערבי. החברה הערבית היא שבטית בה הנאמנות היא לראש השבט לא למדינה. ניתן לראות כי חברות איסלאמיות (לא ערביות) רבות הצליחו להתחפתח ולהתייצב. מנגד הזכיר פרופ’ שירו כי גם החברה המערבית עשתה את הקפיצה הזו לא מזמן, הוא הצביע על צרפת שבה נשים קיבלו זכות הצבעה רק לאחר מלחמת העולם השנייה. לדבריו באמצע המאה העשרים פרחו תנועות למודרניזציה גם בהודו ובפקיסטן, לא ברור למה במדינות אלו זה דוכא. בטורקיה לדוגמה עם המהפכה החילונית התקבלה ההשכלה וכיום יש בטורקיה אוניברסיטאות בסטנדרטים בינלאומיים.

מכאן נדרש פרופ’ שירו להשוואה בין המהפכה האסלאמית באירן לבין האביב הערבי כיום. לדבריו החיים באיראן שונים מהמוכר לנו בטלוויזיה, הצעירים חיים שם באופן מערבי ומסתירים זאת מהשלטונות, יש שנאה עזה לשלטון ולא רחוק היום שבו גם השלטון הפונדומנטליסטי שם יוחלף.

מה שדוחף את הצעירים לאסלאם הוא בין היתר המעבר לעיר, היום יש מעבר שיא בין הכפרים לעיר מתוך תקווה לחיים חדשים, אך הערים לא מסוגלות להכיל את אלפי הצעירים והאכזבה מחוסר ההתערות מביאה אותם למחאה ולחיק האסלאם. בנוסף יש כמות אדירה של שחיתות במדינות הערביות, האנשים מרגישים מושפלים (לדוגמה האזרח שהצית עצמו בטוניס – מה שהבעיר את המהפכה) וההשפלה היא המניע העיקרי לפנות לארגונים היחידים שמסודרים ומסוגלים לתמוך בנזקקים ואלו הם הארגונים האיסלאמים.

מה בין הדרישה הליברלית של המהפכה, בסיס המהפכה היה חילוני – מדוע הגענו לחיק האסלאם? לדברי פרופ’ שירו לא ברור מה כוחם של החילונים שהציתו את המהפכה, בחלק מהמדינות נראה כי המודל אליו הולכת המדינה הוא המודל הטורקי, כמו בתוניסה. במדינות אחרות יכול לתפוס יותר מקום המודל הדתי האיראני – פשוט לא ניתן לחזות את השינויים.

לסיכום ביקשה להדגיש פרופ’ עוז-זלצברגר, כי יש הרבה כוחות שפועלים בשטח. כל מקרה יכול לסחוף ולהביא אירועים אחרים אחריו. לא ניתן לקשור הכל תחת כותרת ה”אביב הערבי”, השינוי בכל מדינה מתרחש בקצב שונה ובאוירה שונה. ככל הנראה יעברו שנים עד שנראה את ההבדלים במהפכות שהתרחשו במדינות השונות.