אין להם זכות לקנות מין

יש להנהיג הסדר חדש שלפיו הזנות תיאסר ורק הלקוחות יועמדו לדין

בכתבה שפורסמה באחרונה במוסף "הארץ" ("מיליון רסיסים קטנים" מאת ורד לי, 9.11), מתוארת מצוקתן הנוראה של נשים העוסקות בזנות בדרום תל אביב. כמה ידיעות שפורסמו לאחר מכן דיווחו על מותן של שלוש נשים בתוך חודשיים באותו מתחם. התחושה הקשה שהכתבה וידיעות ההמשך מעוררת נובעת מהידיעה שהבניין ברחוב פיין 1 אינו המקום היחיד שבו מתנהלים באין מפריע ניצול, השפלה ופגיעה בנשים העוסקות בזנות.

אכן, מדובר במצבים בלתי מתקבלים על הדעת, אבל יש הטוענים כי "מיסוד" של הזנות או "לגיטימציה" שלה יפתרו את הבעיות. עמדה כזאת נראית לי תמוהה לנוכח המצב המשפטי הקיים. העסקה שמתבצעת בין אשה העוסקת בזנות לבין גבר הרוכש ממנה מין היא כיום לגיטימית לחלוטין. אפילו פרסום שירותי זנות, בכפוף למגבלות מינימליות למדי שקובע החוק, הוא לגיטימי.

יוצא שכאשר מבקשים לתמוך ב"לגיטימציה" של זנות, מדובר בלגיטימציה של העיסוקים שעד עתה נחשבים לעבירות - סרסרות, הפעלת בתי זונות, שידול לזנות וכדומה. במלים אחרות, הכשרת האפשרות "לפתח את השוק". למשל, הקמת בתי זונות בסגנון נוואדה או אוסטרליה, שישדרגו את חוויית הלקוח ויעניקו תשואות נאות למשקיעים.

קשה לראות איך לגיטימציה כזאת תסייע לנשים העוסקות בזנות. אין ולו דוגמה אחת בעולם שבה לגיטימציה של זנות הובילה להיעלמות הפגיעה הקשה בנשים העוסקות בזנות, או להיעלמות הקלון החברתי המוטל עליהן.

המציאות הקשה בישראל מחייבת להמיר את האמביוולנטיות המשפטית הנוהגת היום, שהשורה התחתונה שלה היא אפשור המציאות הקשה הקיימת, בעמדה חד-משמעית, הדומה לזאת שננקטה בשוודיה ב-1999. מדובר בעמדה שאינה חוששת להכריז כי "זכותם" של גברים לקנות מין מנשים אינה קיימת יותר, וכי הנשים בישראל אינן עומדות יותר למכירה. לפי מודל זה, יש להנהיג הסדר חדש שלפיו הזנות תיאסר והלקוחות בלבד יופללו.

יש מקורות רבים המספקים מידע, נתונים ועובדות על הנזק לנשים. עדויות של נשים העוסקות בזנות, נתונים בדבר מקרים פליליים שטופלו על ידי הרשויות המוסמכות, נתונים רפואיים, ולצדם מחקרים אמפיריים. כל המקורות מבססים היטב את האינטואיציה שדומה כי היא קיימת אצל כולנו, בדבר הנזק הבלתי-הפיך שגובה העיסוק בזנות מנשים שנקלעו אליו.

טיעון שגור ונפוץ נגד הפללת הלקוחות הוא כי לגברים אין ברירה, והם חייבים להיזקק לרכישת מין. שלילת האפשרות מהם תהיה בבחינת גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, והיא תוביל לתוצאות קשות שירעו לחברה כולה (מעשי אונס תכופים, הידרדרות בבריאותם הנפשית של גברים וכדומה). הטיעון הזה מסתמך על תיאוריה ביולוגית, שלפיה לגברים יש דחף מיני מולד המתעורר בקלות וחייב לבוא על סיפוקו. בנסיבות כאלה, הזנות משמשת כמענה זמין וחיוני.

אלא שלתיאוריה הביולוגית אין תימוכין במחקר. להפך. ממחקרים שעסקו בנושא עולה שתבניות חברתיות ונפשיות הן המכוננות את צריכת המין הקנוי, ולא דחפים ביולוגיים בלתי נשלטים. הפרקטיקה של צריכת מין קנוי נתמכת בתפישה שהחברה והתרבות יצרו, ולכך מצטרפים דפוסי אישיות פרטיים ההופכים חלק מהגברים ל"לקוחות". אבל, כאמור, אין מדובר בדפוס "טבעי" של גבריות מולדת, שאין להעלות על הדעת את שינויו.

ראיה טובה לכך היא הכללים הנורמטיוויים שנוהגים כבר היום בעולם בהקשרים שונים, ומוכיחים שגברים יכולים "להחזיק מעמד" בלי לקנות מין. כך, למשל, לכל מי שמועסקים על ידי האו"ם, אסור לרכוש שירותי מין, ללא כל קשר למדינה שבה הם מוצבים. כלל דומה חל גם על כל חיילי צבא ארה"ב.

טיעון ה"אין ברירה" מהוה, אם כן, משען חלש ביותר למי שמבקשים לתמוך בהמשך קיומה של תופעת הזנות. הכיוון הראוי צריך ויכול להיות אם כן שלילה מוחלטת של זנות, הפללת הלקוחות, וסיוע רחב טווח לנשים שנקלעו לעיסוק בזנות. בעתיד, כך אני מאמינה, לא יוכלו "לקוחות" להמשיך ולצרוך מין מנשים, לפחות לא באופן הזמין, הנצלני והפוגעני שבו הדבר נעשה היום. המגמה מתחילה כבר להצטייר. המודל השוודי קונה לו אהדה וממשיכי דרך במקומות שונים בעולם, והנורמה מתחילה אט-אט להשתנות. ראוי שישראל תצטרף אליה מהר ככל האפשר.

הכותבת היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת חיפה