גליון מספר ה’2-עדכונים

    • היענות להצעת חזרה לעבודה מצד המעסיק-המפטר אינה תמיד בגדר חובת הקטנת הנזק של העובד 2009-02-06
      המערער העסיק את המשיבה בחוזה לתקופה קצובה. הוא פיטר אותה לפני תום תקופת החוזה ובכך הפר את ההסכם. בית הדין האזורי קבע שהפיטורים נעשו בחוסר תום לב ופסק פיצויים שונים למשיבה. על כך ערער המעסיק לבית הדין הארצי לעבודה וביקש לקבוע כי כאשר סירבה העובדת להצעתו לחזור לעבודה הרי שלא עמדה בחובת הקטנת הנזק והיא אינה זכאית לפיצויים על יתרת שכרה עד תום התקופה. בית הדין הארצי לעבודה קבע בע”ע 260/06 (ארצי) רמת טבעון מעונות הורים בע”מ – זיוית פניבלוב (טרם פורסם, 29.01.09) כי עקרונית כאשר המעסיק מציע לעובד לחזור לאותו התפקיד על העובד להיעתר להצעה בגדר חובתו להקטין את נזקו, בדומה לחובה להירשם בשירות התעסוקה ולקבל הצעות עבודה מתאימות. אולם, נקבע כי החזרה למקום העבודה צריכה להיבחן על-פי הנסיבות ואופן הפיטורין וכן התייחסות המעביד לעובד לאחר מכן. אם בחינה זו מצביעה על פיטורים לא מוצדקים והתייחסות חסרת תום לב כדוגמת הוצאת דיבת העובד במקביל להצעה לחזור לעבודה ברי שאין העובד מפר את חובתו להקטין את נזקו בסירובו להצעה.

    • קיומו של הליך לאיחוד רשויות מקומיות אינו מצדיק דחיית הבחירות באותן רשויות 2009-02-07
      הבחירות למועצה אזורית ערבות הירדן (להלן: המועצה האזורית) נועדו להיערך ביום 20.1.2009. הממונה על מחוז ירושלים ואזור יהודה ושומרון במשרד הפנים, החליטה לדחות את מועד קיום הבחירות ליום 5.5.2009, על רקע מהלכים לאיחוד המועצה האזורית עם מועצה מקומית מעלה אפרים (להלן: המועצה המקומית). העותרים, תושבי המועצה האזורית, פנו לבית המשפט בבקשה כי יושיט להם סעד בדמות ביטול החלטת הממונה, כדי שיוכלו לממש את זכותם לבחור ולהיבחר. המדינה טענה בתשובתה כי יש להשאיר את החלטת הממונה על כנה, שכן איחוד הרשויות צפוי להתממש בזמן הקרוב, ודחיית הבחירות תחסוך משאבים רבים הכרוכים בעריכת בחירות חדשות ברשות המקומית המאוחדת. בית המשפט העליון ביושבו כבית משפט גבוה לצדק קיבל את העתירה בבג”ץ 10466/08 אלחייני נ’ מפקד כוחות צה”ל ביהודה ושומרון (טרם פורסם, ניתן ב-19.1.2009). בפסק הדין מפי השופטת פרוקצי’ה ובהסכמת השופטים רובינשטיין ודנציגר קבע בית המשפט כי דחיית מועד הבחירות מהווה פגיעה מהותית בזכות לבחור ולהיבחר, שהיא זכות חוקתית הן באשר לבחירות הכלליות והן באשר לשלטון המקומי. אמנם, הזכות אינה מוחלטת אך בשל חשיבותה, רק צורך חיוני נוגד, בעל עוצמה וחשיבות מיוחדים, עשוי להצדיק את דחיית הבחירות. נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט כי שיקולי הממונה בהחלטתו על דחיית הבחירות אינם עומדים במבחן הסבירות, משאין בהם האיזון הנדרש בין המשקל הרב שיש לייחס לזכות החוקתית לקיום בחירות במועד מול האינטרס הציבורי הנוגד ששימש שיקול מכריע בהחלטת הדחייה – השלמת הליך איחוד בין המועצה האזורית למועצה המקומית. באמרת אגב ציין בית המשפט כי ראוי שקבלת החלטה סופית בעניין איחוד הרשויות לא תתקבל בתקופת ממשלת מעבר ותמתין עד לאחר הבחירות הכלליות הקרבות.

    • באילו נסיבות יש לדחות בחירות ברשות מקומית בשל מבצע מלחמתי המשפיע על הרשות הנוגעת בדבר 2009-02-07
      העותרת מתמודדת לראשות המועצה האזורית באר טוביה (להלן: המועצה האזורית), ומבקשת לדחות את מועד הבחירות למועצה האזורית, אשר נועדו להתקיים ביום 20.1.09, זאת נוכח מבצע “עופרת יצוקה” ברצועת עזה והימצאות המועצה האזורית באזור הנתון לירי רקטות וטילים מעזה. לטענת העותרת, המציאות שנוצרה בעקבות המבצע הובילה לפגיעה משמעותית בחיי השגרה של התושבים באזור, ועימה גם לפגיעה ביכולת לנהל מערכת בחירות תקינה. העותרת אף טוענת כי קיום הבחירות במועדן יפגע בשוויון שבין המועמדים, זאת נוכח היתרון שמקנה המצב למועמדים מוכרים ומכהנים. לאור זאת מבקשת העותרת מבית המשפט להורות לשר הפנים לדחות את הבחירות למועצה האזורית. בבג”ץ 360/09 רכס נ’ שר הפנים (טרם פורסם, ניתן ב-19.1.2009) דחה בית המשפט העליון את העתירה. פסק הדין עסק בשאלות האם, מתי, ובאלו נסיבות ראוי לדחות מועד בחירות ברשות מקומית בשל מבצע מלחמתי המשפיע במישרין על הרשות המקומית הנוגעת בדבר. בית המשפט העליון קבע כי נוכח חשיבותה ומשקלה של הזכות לבחור ולהיבחר, נדרש אינטרס נוגד בעל משקל רב במיוחד כדי להצדיק סטייה ממועד הבחירות שנקבע. אף אם נגרמים קשיים או תקלות עקב המצב הביטחוני הקשה, ואף אם הציבור טרם חזר לשגרת חיים מלאה, אין בכך בהכרח כדי להצדיק את דחיית הבחירות. רק מצב קיצוני וחמור במיוחד השולל באופן משמעותי את יכולתו של הבוחר לממש את זכותו לבחור ופוגע באופן ממש ומכריע במועמדים מבחינת סיכוייהם להתמודד ולנהל מערכת בחירות, עשוי לגבור על הערך של קיום הבחירות במועדן. במקרה דנן, אמנם משפיע המבצע בעזה על יכולתם של תושבי המועצה האזורית לממש את זכותם לבחור ולהיבחר. אולם, משקל הפגיעה אינו כזה המצדיק את דחיית הבחירות.

    • האיזון בין הזכות לקבלת מידע לבין ההגנה על הקניין במקרה של מסירת מידע שהוא סוד מסחרי או מקצועי 2009-02-07
      במסגרת הליכי מכרז למתן זיכיון לשידורי טלוויזיה בערוץ השני, הגיע לידי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו מידע בנוגע ללוחות המשבצים של המערערות (טבלאות המורכבות ממשבצות שידור הכוללים התייחסות לסוג התכנית, נושאה, הפורמט שלה, קהל יעדה, שפתה, ההוצאות בגינה ופרטים נוספים), תיאורי תוכניות וטבלאות השקעה. הערעור נסוב סביב החלטת מועצת הרשות השניה לאפשר את גילוי מרבית המידע לעיל. בעע”ם 10845/06 שידורי קשת בע”מ נ’ הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (טרם פורסם, ניתן ב-11.11.08) קיבל בית המשפט העליון את הערעור בחלקו. סעיף 9(ב) לחוק חופש המידע (להלן: החוק) מפרט רשימת מקרים בהם הרשות הציבורית אינה חייבת למסור מידע. סעיף 9(ב)(6) לחוק קובע כי רשות ציבורית אינה חייבת למסור “מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי, שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי…”. בפסק הדין נדונו השיקולים אותם על הרשות לשקול בעת שהיא מפעילה את שיקול דעתה במסגרת סעיף 9(ב)(6) לחוק. נקודת המוצא לבחינה היא ביצועו של “איזון אופקי” בין הזכות החוקתית לקניין של בעל הסוד (או למצער אינטרס כלכלי מוגן), לבין הזכות לדעת, או הזכות לחופש מידע, אשר אף בה ניתן לראות זכות חוקתית הנגזרת מחופש הביטוי. גילוי המידע בידי הרשות יימנע רק כאשר עלולה להיגרם פגיעה ממשית בערכו של הסוד המסחרי או הסוד. במסגרת זו, השיקולים אשר על הרשות לשקול הם: העניין הציבורי שבגילוי המידע (השיקול המרכזי); האינטרס הציבורי שבחשיפת פעולת הרשויות הציבוריות בפני הציבור; העניין האישי של מבקש המידע; זכות הציבור לדעת; האם המידע גולה לצדדים שלישיים; פיקוח ציבורי; מידת הפגיעה בערכו של הסוד המסחרי; מידת הפגיעה בבעל הסוד. לאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, ובמידה שלא ניתן להכריע בשאלה איזה מהשניים גובר – משקלו של חופש המידע או המשקל של הגנה על הסוד המסחרי – הרי שבמצב כזה, יקבל הערך של הגנה על הקניין, קרי הגנה על הסוד המסחרי, משקל גדול יותר, והוא שיכריע את הכף. יישום המבחנים בנסיבות המקרה דנן מוביל את בית המשפט לדחות את הערעור באשר לגילוי לוחות המשבצים, ולקבל את הערעור באשר לטבלאות ההשקעה ותיאורי התוכניות.

    • בטלות חוזה מנהלי שאינו מקיים את דרישת הצורה שבסעיף 203 לפקודת העיריות אינה מחייבת השבה מלאה 2009-02-07
      המערערת התקשרה עם עירייה בחוזה שכירות. על-פי החוזה העבירה המערערת לעירייה דמי שכירות בשיעורים מופחתים במשך כארבע וחצי שנים. העירייה תבעה את המערערת להשבה מלאה של הכספים אשר נוכו, בטענה כי החוזה המנהלי שקבע את הניכויים בטל עקב אי עמידתו בדרישת הצורה המהותית שבסעיף 203 לפקודת העיריות. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת העירייה. בע”א 6705/04 בית הרכב בע”מ נגד עיריית ירושלים (טרם פורסם, ניתן ב-22.1.2009) בחן בית המשפט העליון את תוקפו של חוזה מנהלי שאינו מקיים את דרישת הצורה המהותית שבסעיף 203 לפקודת העיריות, וקבע כי החלת הדואליות הנורמטיבית על החוזה המנהלי מביאה לבטלות יחסית של החוזה, הן לפי המסלול החוזי והן לפי המסלול המנהלי. לפי המסלול החוזי, יש להחיל את הוראות הסעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי). סעיף 31 מקנה לבית המשפט סמכות לסטות מעקרון ההשבה ההדדית, לפי שיקול דעתו ומטעמי צדק. לפי המסלול המנהלי, יש להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית המגמישה את תוצאות הבטלות המוחלטת מטעמי צדק. בית המשפט קבע שאינו מוגבל במסגרת נוקשה של שיקולי צדק, אך הוא יתן משקל לשני שיקולים עיקריים: האינטרס הציבורי במניעת כריתת חוזה בלתי חוקי, ושיקולי צדק ויושר, לרבות התנהגות הצדדים להסכם ותום הלב שלהם. היקף ההשבה בנסיבות כל מקרה ייקבע בעיקר על- ידי האיזון בין שני שיקולים אלה.

    • פרשנות סעיף 3(4) לחוק הבטחת הכנסה השולל גמלת הבטחת הכנסה מתלמיד במוסד להשכלה גבוהה 2009-02-13
      המשיבה, אם חד הורית מובטלת, הייתה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה. כאשר היא החלה ללמוד לימודי משפטים בקריה האקדמית הודיע לה הביטוח הלאומי כי כל עוד היא לומדת אין היא זכאית לגמלה. הביטוח הלאומי התבסס על סעיף 3(4) לחוק הבטחת הכנסה הקובע כי לא יהיה זכאי לגמלה לפי חוק זה “תלמיד הלומד במוסד שקבע השר בתקנות …”. על כך הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בה היא מבקשת לאפשר לה לקבל גמלה במקביל ללימודיה עקב מצבה החריג ושעות הלימודים המעטות המאפשרות לה לקבל על עצמה עבודות אם יוצעו לה, וזאת כדי לאפשר לה לרכוש השכלה שתאפשר לה למצוא עבודה כך שלא תהיה נטל על החברה. בית הדין האזורי קיבל את התביעה כל עוד מוכחים את שעות הלימודים המעטות וכן שמימון הלימודים לא נעשה על ידה אלא באמצעות מלגות וכדומה. על כך ערער המוסד לביטוח לאומי. בית הדין הארצי לעבודה קבע בעב”ל 261/07 (ארצי) המוסד לביטוח לאומי – עמר פורמן (טרם פורסם, 09.02.09) כי על פי המצב הסטטוטורי ששרר בעת הדיון בתביעה לא ניתן היה להכיר בזכאותה של המשיבה לגמלת הבטחת הכנסה לאור פרשנותו התכליתית של הסעיף. אולם המחוקק היה ער בדיוק למצבים כגון אלה ובינתיים התקבל תיקון לסעיף 3(4) אשר מסייג את תחולתו במקרים שונים, בהם זה של אם חד הורית אשר השתלמה לה גמלה לפחות ב-16 חודשים מתוך 20 החודשים שקדמו לתחילת לימודיה. מכאן, שהערעור אמנם התקבל, אך המשיבה תוכל כעת להשלים לימודיה תוך קבלת גמלת הבטחת הכנסה.

    • גופים המייצגים לקוחות ללא תמורה נדרשים לבצע זאת במסגרת מחלקה משפטית נפרדת ובכפוף למגבלות הנוגעות לטיב ופיקוח הייצוג והרשות לקבל תמורה 2009-02-17
      בעקבות סוגיות שעלו בנוגע לטיב הייצוג, רמת פיקוח והרשות לקבל תמורה של גופים המייצגים לקוחות ללא תמורה כגון עמותות, מלכ”רים וקליניקות משפטיות קבעה ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין : 1. גופים אלה נדרשים לבצע זאת במסגרת מחלקה משפטית נפרדת שתהווה כמעין משרד עורכי דין. 2. פעולות סטודנטים במוסדות אלו יבוצעו תחת פיקוח של עורך דין שיישא באחריות לפעולתם ובכל מקרה הם אינם רשאים לבצע תפקידים ומטלות שיוחדו לעורכי דין. 3. מלכ”רים יוכלו לממן את הייצוג של פונה באמצעות משרד עורכי דין חיצוני וכן באמצעות עורך דין שכיר כאשר ייפוי הכוח לייצוג יינתן לעורך הדין, ובתנאי שמהפונה לא ייגבה כל תשלום, כמו כן אין לקבוע בהסכם ההתקשרות חיוב של הלקוח לתרום תרומה או את ההוצאות לטובת המלכ”ר. המלכ”ר רשאי להכניס תניה בהסכם התקשרות בין הלקוח למלכ”ר להפסיק את הייצוג במידה ויעלו עמדות הנוגדות את מדיניותו וזאת ללא פגיעה באינטרס הלקוח.

    • אין להתחשב בטענת “איש קש” כשיקול לקולא בגזירת עונש בעבירה פיסקאלית פלילית 2009-02-17
      כנגד כהן וחברת הוד השלום בע”מ, הוגש כתב אישום בבית משפט השלום, המתאר מסכת רחבה של עבירות מיסים הכוללת שימוש בחשבוניות כוזבות בסכום כולל של כ-36 מיליון ש”ח, ודיווח כוזב בדוחות המס (השמטת הכנסות של 19 מיליון ש”ח) שבוצעו לאורך תקופה ארוכה בה היה בעל מניות ומנהל פעיל בחברה. בית משפט השלום הרשיעו, וגזר עליו עונש קל יחסית. הפרקליטות ערערה, ובית המשפט המחוזי החמיר בעונשו. כהן פנה לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור בטענה כי ישנו פער משמעותי בענישה בין שתי הערכאות. ברע”פ 4791/08 נפתלי כהן נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם, מיום 9.2.2009) בית המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו, וקיצר את תקופת מאסרו בפועל מ-30 חודשים ל-20. בית המשפט קבע כי שיקולי ההרתעה הינם דומיננטיים יותר בגזירת העונש בעבירות ממין זה. זאת בשל קשיי איתור של עבירות אלו, והרצון לחדד את האיסור הפלילי. בימ”ש ד חה את הטענה כי יש להקל בעונשו של המערער רק בשל העובדה שלא זכה בשום טובת הנאה והיה “איש קש”. זאת בנימוק כי המערער אפשר במודע שישתמשו בו ככזה, ועמד בחזית העבירה כדי שתופנה אליו האצבע המאשימה. בעניין עצם מתן רשות הערעור , ציין בית המשפט כי אין סתירה בין רע”פ 5060/04 הגואל נ’ מ”י (לא פורסם, 24.2.2005) ורע”פ 6163/07 חדורה נ’ מ”י (טרם פורסם, 22.5.2008) שם נקבע כי יש בקיומו של פער ענישה משמעותי בגזרי דין של הערכאות הקודמות כדי להצדיק, לעיתים, מתן רשות ערעור, אף אם אין בעונש שהשית בית המשפט המחוזי כשלעצמו משום חריגה המצדיקה התערבות, לבין רע”פ 06/3642 כהנים נ’ מ”י (טרם פורסם, 9.5.2006) אשר קבע כי בחינת פער הענישה אינה סוגיה חשבונאית גרידא אלא יש לבחון את הפער ביחס לעקרונות האחרים שבבסיס הענישה הפלילית. בית המשפט קבע, כי אף שמקובלת עליו העמדה שהובעה בעניין כהנים כי הפער בענישת הערכאות הקודמות אינו עניין חשבונאי, בכל זאת המידה החשבונאית הינה הפרמטר הדומיננטי בבחינת טענה מסוג זה, וכאשר פער זה קיצוני הדבר מהווה אינדיקציה דומיננטית שמצדיקה מתן רשות ערעור.

    • היקף ההתערבות בשיקול דעתו של השמאי כמעריך מקצועי 2009-02-18
      בע”א 1168/07 יפה נוף-תחבורה, תשתיות ובניה בע”מ נ’ הפלר, עו”ד(טרם פורסם, ניתן ביום 1.2.2009) קבע בית המשפט העליון כי ישנן עילות מצומצמות אשר בגינן יתערב בית המשפט בחוות דעתו המקצועית של שמאי. בעילות אלה נכללות פעולות בחוסר תום לב, השפעה בלתי הוגנת של אחד מן הצדדים על השמאי, תרמית, פעולות הנוגדות את כללי הצדק הטבעי, וכמו-כן, יכיר בית המשפט בעילה של “שגיאה גסה” אשר נפלה בחוות דעתו של השמאי. עילה של “שגיאה גסה” תוכר רק במקרים בהם השגיאה עולה מן הכתוב בחוות הדעת או מכוונתם הברורה של הצדדים וכאשר לא ניתן להפריכה באמצעות ראיות. צדדים שהסכימו ביניהם למנות מומחה שייתן מענה לשאלה פלונית מחויבים להחלטתו מכוח ההסכם שנכרת ביניהם ולא תתקבל טענה של “שגיאה” רק בשל אי-הסכמה עם שיקול דעתו של המומחה.

    • מימון דק כשלעצמו יכול לאפשר בתנאים מסוימים הדחיית חוב של חברה בפירוק לבעל מניות 2009-02-18
      בית המשפט העליון בע”א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ’ עו”ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע”מ (מיום 21.1.2009) קבע כי מימון דק כשלעצמו יכול לאפשר בתנאים מסוימים הדחיית חוב של חברה בפירוק לבעל מניות כאשר נלווים אליו סממנים של ניצול לרעה את יתרונות התאגיד ופגיעה בציפיית הנושים בנוגע לאיתנות התאגיד וליכולתו לעמוד בהתחייבויותיו, סממנים אלו מצביעים על חוסר תום לב בניהול עסקי החברה ואין צורך במציאת יסוד נוסף של חוסר תום לב או אי הגינות כתנאי לשימוש באמצעי של השעיית פירעון הלוואת בעלים או ביצוע הרמת מסך.

    • פרשנות עבירת הנעה בתרמית לפי סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך 2009-02-18
      חמישה נושאי משרה וממלאי תפקידים בקבוצת ישטק, ביצעו פעולות שתכליתן ניצול כוח הניהול והשליטה בחברות הציבוריות שבקבוצה לשם העברת כספים של חברות אלו, בין במישרין בין בעקיפין, לכיסיהם. בע”פ 2103/07 אביהו הורוביץ נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם,31.12.2008) בית המשפט נדרש לשאלה האם עבירת הנעה בתרמית לביצוע עסקה בניירות ערך לפי סעיף 54(א)(1) היא עבירת תוצאה או עבירת התנהגות? השאלה שבמוקד הדיון הינה האם התיבה “הניע” מתארת את היסוד ההתנהגותי בלבד של העושה, או שמא גלומה בה גם דרישת תוצאה, שאז יידרש קשר סיבתי בין פעולת ההנעה של המבצע לבין העובדה שמאן דהוא רכש או מכר ניירות ערך. בית המשפט מציין כי מפרשנות לשונית של הסעיף ניתן להסיק כי מדובר בעבירת תוצאה, אולם מקום שקיים עוגן לשוני לשתי פרשנויות אפשריות מנוגדות, יש להפעיל פרשנות תכליתית. בית המשפט קובע כי תכלית החוק בכלל וההסדר בפרט היא יצירת שוק הון יעיל והוגן. שוק כאמור, המתאפיין בזרימת מידע מלא, מדויק ואמין, מעניק הגנה למשקיע, והוא חיוני לצמיחה במשק כולו. לאור האמור, קובע בית המשפט כי תכליותיו של הסעיף מוליכות למסקנה כי יש לפרש את המונח “הנעה” כמונח שאינו כולל דרישת תוצאה, ואת העבירה לפי סעיף 54(א)(1) לחוק לסווג על כן כעבירת התנהגות. במילים אחרות, במוקדה של העבירה התנהגותו הפסולה של המניע ולא תוצאות התנהגותו.

    • חישוב שווי האביזרים המותקנים ברכבו של נכה לצורך קביעת קצבת הניידות המגיעה לו 2009-03-13
      המשיב הינו נכה בעל רכב הזכאי לקצבת ניידות מכוח הסכם הניידות בין המוסד לביטוח לאומי למשרד האוצר. הסכם הניידות מזכה באחת משתי רמות קצבה. הרמה הגבוהה ניתנת לבעל רכב עם אביזרים מיוחדים ששוויים מעל 100,000 שקלים, ואילו הרמה הנמוכה ניתנת לבעל רכב עם אביזרים מיוחדים ששוויים עד 100,000 שקלים. המוסד לביטוח לאומי אישר למשיב קצבה נמוכה כיוון שחלק מן האביזרים כבר היו מותקנים ברכב במקור ולכן לדידו אינם נכללים בחישוב, מה שהביא את שווי האביזרים שהותקנו על ידי המשיב לפחות ממאה אלף שקלים. על כך הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי. בית הדין קיבל את התביעה, ועל כך ערער המוסד לביטוח לאומי. בית הדין הארצי לעבודה קבע בעב”ל 779/07 (ארצי) המוסד לביטוח לאומי – נחמיאס (טרם פורסם, 11.03.09) כי חישוב שווי האביזרים צריך להיעשות על פי האביזרים המותקנים ברכב בפועל מבלי להעניק חשיבות לשאלה מי התקין אותם ומי שילם עבורם. כך, יש להכליל בחישוב גם אביזרים מיוחדים שכבר הותקנו על ידי יצרן הרכב במקור, וכן יש להשתמש בשווי הנקוב על ידי המוסד לביטוח לאומי מבלי להתחשב בהנחות וכדומה שקיבל הנכה. זאת, בהתבסס על התכלית שככל הנראה עומדת ביסוד הסכם הניידות להעניק קצבה גדולה יותר למי שנכותו קשה יותר ומתקשה יותר בניידות, כך ששווי האביזרים משמש כאבן בוחן לתלות רבה יותר ברכב ונכות קשה יותר.

    • דחיית עתירה המבקשת להורות למדינה לאפשר קיומם של שירותי רפואה פרטית בבתי חולים ציבוריים 2009-03-18
      בית המשפט העליון דחה בבג”ץ 4253/02 קריתי נ’ היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 17.3.09) שתי עתירות, של רופאים ושל אזרחים, בהן התבקשו סעדים שיביאו להפעלת שירותי רפואה פרטיים (להלן: שר”פ) בבתי החולים הממשלתיים בישראל.עתירת הרופאים תקפה חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה בה נקבע כי הפעלת שר”פ (ובפרט, בחירת רופא מנתח בתשלום) היא בלתי חוקית. לחילופין ביקשו הרופאים להורות לשר הבריאות ולשר האוצר להתקין כללים שיאפשרו מתן שר”פ כאמור. עתירת הרופאים התבססה, בין השאר, על טענות חוקתיות (לרבות פגיעה בחופש העיסוק), על התעלמות היועץ המשפטי לממשלה מהוראות חוק רלוונטיות ועל חוסר סבירות בהחלטה שלא לקבוע כללים למתן שר”פ. עתירת האזרחים הוסיפה גם טענה בדבר פגיעה באוטונומיה ובזכות לבחור את הטיפול הרפואי. בית המשפט פרש יריעה נורמטיבית רחבה ודחה את הטענות אחת לאחת, תוך שהוא מונה את הקשיים הנוצרים ממתן שר”פ בבתי חולים ממשלתיים. הטענות במישור החוקתי נדחו אף הן, בנימוק שלא קיימת זכות קנויה לעסוק ולקבל שר”פ בבתי חולים ממשלתיים. בית המשפט נחלק בשאלה האם קביעת שר”פ היא הסדר ראשוני הצריך להיעשות בחקיקה ראשית.

    • התערבות בממצאים שנקבעו בערכאה הדיונית על יסוד חוות דעת מומחה 2009-03-19
      המשיב הגיש תביעה לפיצוי בגין טיפול רפואי רשלני. בהכריעו בתביעה בית המשפט קמא קיבל חלק מדעת המומחה מטעם המשיב, בדבר אפשרות קיום קשר סיבתי בין התרשלות המערערת לבין הנזק שנגרם לו. בו בעת, קיבל בית המשפט קמא גם חלק מדעת המומחה מטעם מערערת בנוגע לאבחנה ממנה סובל המשיב, דעה המאיינת קיומו של קשר סיבתי זה. בע”א 4330/07 מוזס נ’ מדינת ישראל (מיום 5.3.2009) קבע בית המשפט העליון שקבלת שתי דעות המומחים יוצרת ‘מעשה מרכבה’, המהווה יצור כלאיים שלא נמצא לו ביסוס באחת מחוות הדעת שהוגשו לבית המשפט, ושאינו יכול לעמוד לפי הספרות הרפואית. ככלל, בהמ”ש ימנע מלהתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. ברם, נסיבות כאמור, מהוות חריג בו יתערב בהמ”ש בנוגע לממצאים שנקבעו בהתבסס על חוות דעת מומחים.

    • סעיף 36א לחוק אימוץ ילדים מאפשר חריגה מכלל הפרש הגילאים המירבי 2009-03-26
      לבית המשפט העליון הוגשה עתירה כנגד שר העבודה והרווחה, לפיה קביעה קונקלוסיבית בדבר כלל הפרש הגיל המירבי הינה פסולה, ודינה להתבטלמטעמים של סתירה לעקרונות חוקתיים בסיסיים ואי עמידה בקריטריונים של תקינות מינהלית. בבג”ץ 4293/01 משפחה חדשה נגד שר העבודה והרווחה (טרם פורסם, ניתן ב-24.3.09) בחן בית המשפט העליון את חוקיותו של הכלל הקובע הפרש גילאים מירבי בין המבקש לאמץ לבין הילד כתנאי מוקדם לאימוץ ומצא כי המנגנון שנקבע בסעיף 36א לחוק אימוץ ילדים, התשמ”א-1981 מכיל גם הליך ביקורת המאפשר לועדת הערר הסטטוטורית שהוקמה לפיו לסטות מכלל הפרש הגילאים המירבי בנסיבות מתאימות.

  •