גליון מספר ג’2-עדכונים

לא יינתן קיזוז מכוח סעיף 53 לחוק החוזים לגבי חובות שנוצרו במכוון בתקופת הקפאת הליכים 2006-02-01
קרלטון חבה חוב לדפוס ידיעות. על קרלטון הוטל צו הקפאת הליכים שבוטל ואחריו צו פירוק. בתקופת הקפאת ההליכים השתמשה דפוס ידיעות בשירותיה של קרלטון ולאחר מכן סירבה לשלם בעבור חובה שכן טענה שהיא רשאית לקזזו מחוב קרלטון אליה. בבש”א (חי) 013962/05 קרלטון נהריה בע”מ נ’ דפוס ידיעות תקשורת (מיום 12.1.2006) הוחלט לחרוג מהלכת בית המשפט העליון בע”א 1689/03 כרטיסי אשראי לישראל בע”מ נ’ כונס הנכסים הרשמי שם הותר קיזוז כסעד עצמי לפי ס’ 53 לחוק החוזים. הושם דגש על זמן יצירת החוב לצורך קיזוז ונקבע כי במצב בו חוב הנושה לחברה בפירוק נוצר לאחר ההקפאה והודעת הקיזוז ניתנה עוד לפני שנודע שההקפאה תסתיים ללא הסדר להבראת החברה – קיזוז מכוח ס’ 53 אינו אפשרי. במקרה דנן, תקופת ההקפאה הייתה ארוכה וככל שהתקופה ארכה כך מצבת חובות החברה גדלה ומתן אפשרות לנושים לקזז את חובם יפגע בקופת ההקפאה ומכאן גם בסיכויי החברה להבראה. מצב זה יוצר העדפה של נושים מסוימים על אחרים ועל אינטרס ההבראה. על כן יחולו דיני הקיזוז לפי ס’ 74 לפקודת פשיטת הרגל. במקרה הספציפי, נקבע שיש ביצירת החוב לצרכי קיזוז בעת תקופת ההקפאה חוסר תום לב ועל כן הקיזוז לא הותר.

באיזה אופן תסווג חנות כלבו לצורך תשלום הארנונה? 2006-02-03
הערעור שבנדון עוסק בשני שאלות משפטיות: האחת עוסקת בשיעור מיסי ארנונה בהם תחויב בעלת נכס הממוקם בתוך קניון. המשיבה סיווגה את נכס המערערת כ”סופרמרקטים מרכולים, חנויות כלבו ורשתות שיווק” (סיווג 301) ואילו המערערת טוענת שיש לסווג את הנכס בסיווג של “בתי עסק, חנויות ומחסנים במרכז מסחרי” (סיווג 300). השאלה השנייה דנה בסוגיה האם ה”מחסנים” הנלווים לנכס הינם יחידת שומה נפרדת כפי שטוענת המערערת, או שמא יש לחשב אותם כחלק מיחידת השומה שמהווה הנכס כולו כפי שטוענת המשיבה. בעמ”נ 000304/03 המשביר לצרכן בישראל בע”מ נ’ עיריית כרמיאל (מיום 30.1.2006) דחה בית המשפט לעניינים מינהלים את הערעור על שתי טענותיו. לעניין סיווג הנכס משתמש בית המשפט בשני מבחנים: המבחן האופקי (סוג, שימוש ומקום) שתכליתו להבטיח תשלום דומה לנכסים דומים, והמבחן האנכי, שמטרתו ליצור בידול בין נכסים דומים לנכסים שונים, על פי גודלם למשל. הפעלת המבחן הכפול בעניין הנדון מוביל למסקנה, כי רשת חנויות “המשביר לצרכן” אינן בגדר “חנות” או “מחסן” ואין הצדקה כי שיעור הארנונה אשר יוטל על רשת זו יהא נמוך מזה של בית עסק באזור תעשייה ישן. לעניין סיווג המחסנים, עשה בית המשפט שימוש בעקרון “העיקר הולך אחרי הטפל”, כלומר יש לחייב את הנכס על פי השימוש העיקרי בו. בקביעה כי חנות מסוג “כל בו” היא אכן נכס בעל שימוש עיקרי אחד, צומצמה ההלכה שנקבעה בבג”ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע”מ נ’ עיריית קריית אתא, לפיה ניתן לראות בנכס דומה כמתקן רב-תכליתי, בעל שימושים מגוונים שניתן להפריד ביניהם.

אין לראות בורר שקיבל שכר מאחד הצדדים לבוררות כמי שהפר חובת אמון 2006-02-03
התובעים הם בעליה של חברת פרסום. בין התובעים לחברות קבלניות אחרות התנהל הליך בוררות בפני הנתבע ששימש כבורר. לטענת התובעים, הפר הנתבע את אמונם בכך שבזמן הליך הבוררות היה מעורב כבורר במחלוקות השונות בחברות הקבלניות, עבודה שנעשתה תמורת שכר ששולם ללא ידיעתם. בא’ (תא) 2088/98 תאומים משה נ’ ברנוביץ אריה (מיום 30.1.2006) נשאלות 3 שאלות עיקריות: האם התובעים ידעו כי הבורר מקבל כספים עבור פעולותיו הנוספות? אם לא – האם העניין הוסתר מהם? האם בכל זאת יש הפרת חובת האמון של הבורר כלפיהם? נקבע כי כאשר הבורר משמש בתפקידים ניטראליים ולא מייצג את אחד הצדדים אלא מתפקד כבורר בעניינים פנימיים של צד מסוים – אין קבלת שכר עבור עבודתו מהווה הפרת חובת האמון. במקרה דנן, לא הייתה סיבה לתובעים להניח שהבורר פועל ללא שכר ואף קבלת השכר נעשתה באופן גלוי. הנתבע לא ייצג את החברות הקבלניות אלא שימש כבורר בין בעלי מניותיהן לעצמם.

המבחנים לקבילות עדות של אדם הלוקה בשכלו יוחלו גם על אדם חסר ישע 2006-02-13
קשישה עברה לגור עם נכדה בעידודו. במהלך השנתיים בהן היא גרה עמו לא סיפק לה מזון, כסות ומדור ראויים. אי לכך הקשישה הגיעה למצב הרפואי של “תשישות נפש”. הנכד ניצל את תלות סבתו בו ושכנע אותה להעביר לו את כל כספה. הנכד הואשם בהתעללות בחסר ישע בידי אחראי (סעיף 368ג’ לחוק העונשין), הזנחת מושגח (סעיף 362) ועושק (סעיף 431(ו)). בת”פ (נצרת) 1209/01 מדינת ישראל נ’ רועי בן יהודה כרמלי (מיום 27.11.2006) נבחנה קבילות עדות הקשישה, שכן נתגלו בה סתירות וחוסר הגיון בשל מצבה הנפשי. בית המשפט קבע כי יש להחיל את המבחן המשולש שנקבע בפרשת ברדה (ע”פ 800/85 ברדה נ’ מדינת ישראל) ונגע עד כה לעדות של אדם “לוקה בשכלו”. במקרה דנן, בית המשפט מחיל את המבחנים על אדם חסר ישע וללא חוות דעת רפואית אך בהתאם להתרשמותו ממצב העדה בעת העדות ולראיות התומכות בה. המבחן הראשון, מבחן ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מן העד ומן האופן שבו הוא העיד, תוך התייחסות לחוות הדעת הרפואית. השני, מבחנה הפנימי של העדות, דהיינו בדיקת העדות על פי סימנים של שכל ישר המביאים כל אדם ליתן אמון בדברי זולתו. השלישי, העיקרי מביניהם, בחינת העדות על פי סימנים חיצוניים בהתאם למבחני השכל הישר, המשליכים על אמיתותה.

חובת פרסום החלטה עדכנית בהליך פלילי באם פורסמה ידיעה שלילית 2006-02-13
התובע נעצר בחשד לביצוע עבירות ביטחוניות והעניין זכה לסיקור נרחב בעיתון הנתבעת. בסופו של דבר החליטה הפרקליטות על סיום החקירה וסגירת התיק. התובע טען כי בעקבות הפרסום נגרמו לו נזקים ופנה לנתבעת בדרישה שתפרסם עדכון בדבר סגירת התיק נגדו, על פני חצי עמוד בולט בעיתון ובהבלטה כפי שפורסם על מעצרו והחשד נגדו. פנייתו לא זכתה להתייחסות הנתבעת. בא’ (ת”א) 048982/04 לוק נ’ ידיעות אחרונות בע”מ (מיום 4.1.2006) קבע בית משפט השלום כי לאור פרשנות תכליתית ראויה של סעיף 25א לחוק, מוטלת חובה סטטוטורית על אמצעי תקשורת לפרסם עדכון על שחרור וזיכוי נאשם, באותה צורה סנסציונית ובאותה הבלטה וגודל ידיעה כפי שפורסם דבר מעצרו, חקירתו והגשת כתב אישום נגדו. הרציונל לכך הוא יצירת תיקון ואיזון הולמים לרושם שנוצר כתוצאה מהפרסום השלילי. התעקשות התובע על כך שהעדכון יעשה באותו גודל ואותו מימד של הפרסום המקורי ודרישתו לפיצוי כספי משזה לא נעשה, איננה התנהגות בחוסר תום לב, אלא התנהגות של אדם הדואג לשמירת שמו. בית המשפט היה ער לכך שפרסום ידיעות שאין בהם “עניין ציבורי” בהבלטה כזו, עשוי לגרום נזק מסוים לעיתון, אך סבר כי זו בדיוק כוונת המחוקק. קל יותר לפרסם על מעצרו של אדם וחשדות נגדו לעומת פרסום על דבר שחרורו, אך עורך עיתון שיהא עליו להקצות שטח נרחב בעיתון על מנת לטהר שמו של אדם, יחשוב היטב האם להשקיע שטח כה נרחב בפרסום ידיעה שתכתים את שמו. בנוסף לכך, פרסום עדכון שכזה ירסן את העיתונאים המסתייעים ב”מקורות יודעי דבר” וציבור הקוראים יתייחס בספקנות הראויה לכתבות מסוג זה.

אין בכוחו של הסכם חיצוני להגביל שינוי תקנון אגודה שיתופית 2006-02-13
בבג”ץ 6460/02 משה אליאב נ’ בית הדין הארצי לעבודה (מיום 8.2.2006) בחן בית המשפט העליון את אפשרותה של אגודה שיתופית להגביל את שינוי תקנונה בהסכם לבר-התקנון. בהיעדר הוראה רלוונטית בעניין, הן בפקודת האגודות השיתופיות והן בתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), הקיש בית המשפט מדיני החברות וקבע כי אגודה שיתופית, כחברה, אינה מוסמכת להתחייב בהסכם שלא לשנות את תקנונה. הזכות לשינוי התקנון גוברת על כל התנאה חוזית.

חסינות על התבטאות אוהדת של חבר כנסת כלפי ארגון טרור אינה מוגבלת מכללא 2006-02-26
בשל נאומים המשבחים את פעילות ארגון החיזבאללה אותם נשא חבר הכנסת בשארה מחוץ לכנסת, החליט היועץ המשפטי לממשלה להעמידו לדין בעבירה של תמיכה בארגון טרוריסטי לפי פקודת מניעת טרור, תש”ח-1948. הכנסת אשרה את הסרת חסינותו הדיונית של חבר הכנסת בשארה. בבג”צ 11225/03 בשארה נ’ היועץ המשפטי לממשלה (מיום 1.2.2006) דן בית המשפט בחוק חסינות חברי כנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס’ 29), תשס”ב-2002 (להלן: החוק). בין היתר קובע סעיף 1(א1)(4) לחוק כי מעשה לרבות התבטאות של חבר כנסת אשר יש בו משום תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור, איננו פעולה אשר נעשתה במהלך מילוי תפקידו של חבר הכנסת, או למען מילוי תפקיד זה, ומכאן שמכללא אינו חוסה תחת החסינות העניינית (להלן: המגבלה). ברוב דעות קבעו שופטי בית המשפט העליון כי יש להבחין בין דברי שבח ואהדה לארגון טרור אשר אינם “נתפסים” במסגרת המגבלה דנן (אך ניתן לבחון האם חוסים הם תחת החסינות העניינית בהתאם למבחנים המקובלים), לבין דברים המלמדים על תמיכה של ממש במאבק מזוין כנגד מדינת ישראל, עליהם מכללא לא חוסה החסינות העניינית (וממילא אין להידרש למבחנים הכלליים בעניין החסינות העניינית). יתר על כן, הסכימו השופטים פה אחד כי יש לאמץ את מבחן “מתחם הסיכון הטבעי” כקריטריון הקובע לצורך תיחום גבולותיה של החסינות העניינית שבסעיף 1 לחוק. לפי מבחן זה יזכה חבר כנסת לחסינות עניינית, אך במקרים בהם גלש אגב ביצוע תפקידו הלגיטימי כחבר כנסת למעשים אסורים (להבדיל מתכנון מראש), ובלבד שהמעשים האסורים עדיין מצויים ב”פריפריה” של פעילותו הטבעית כחבר כנסת.

תוכר החלה רטרוספקטיבית להלכת “השנים האבודות” 2006-03-01
בע”א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר נ’ החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקהבירושלים בע”מ, פ”ד נח(4) 486 נקבע כי אדם שניזוק עקב עוולה ונתקצרה תוחלת חייו, זכאי לפיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות שלו בשנים בהם קוצרה תוחלת חיי העבודה שלו. עלתה השאלה האם יש להחיל הלכה זו באופן פרוספקטיבי ורטרואקטיבי או פרוספקטיבי בלבד. ברע”א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע”מ נ’ עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד (מיום 27.2.2006) בית המשפט העליון דן בשאלת מישור הזמן במשפט, וקבע בדעת רוב כי נקודת המוצא העקרונית היא כי לכל הלכה משפטית חדשה תינתן תחולה רטרואקטיבית ופרוספקטיבית. זוהי חזקה הניתנת לסתירה, בהינתן נסיבות מסויימות, ניתן יהיה לקבוע כי הלכה חדשה תוחל רק באופן פרוספקטיבי. החלה פרוספקטיבית תתקיים במקרים בהם מדובר בסוגייה משפטית חדשה, שהרי אז לא ניתן לומר כי מתקיים אינטרס הסתמכות ביחס לאותה הלכה או אם ההסתמכות עליה לא הייתה סבירה, ולכן אין חובה להחילה באופן רטרואקטיבי. במקרה הנדון החליט בית המשפט להחיל את הלכת אטינגר באופן רטרואקטיבי. שיקוליו של בית המשפט היו כי החלה רטרואקטיבית של ההלכה לא תפגע באופן ממשי באינטרס ההסתמכות של חברות הביטוח על ההלכה הקודמת בנושא זה. המשנה לנשיא בדימוס חשין פסק בדעת מיעוט כי תחולתה של הלכה משפטית חדשה ראוי שתהיה פרוספקטיבית בלבד באופן עקרוני, ועל המבקש להחילה באופן רטרואקטיבי יוטל הנטל להוכיח כי הדבר נכון וראוי בנסיבות העניין. השופט חשין הוסיף עוד כי קביעתו של כלל רטרוספקטיבי גורף לכל ענפי המשפט אינו עולה בקנה אחד עם אופיו המגוון של המשפט.

מתי ישוחרר אסיר ממאסרו על תנאי עקב היותו נוטה למות? 2006-03-05
סב בן שמונים הורשע באינוס נכדתו. בין הכרעת הדין לגזר הדין חלה הסב בסרטן ודינו נגזר לשלוש שנות מאסר בפועל. נדחה הערעור על ההרשעה וחומרת העונש ולאחר מכן נדחתה בקשתו לשחרור מוקדם על ידי ועדת השחרורים. ברע”ב 11860/05 פלוני נ’ בית המשפט המחוזי בת”א (ניתן ביום ה-12.01.2006) נדון סעיף 7(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר המתיר לועדת השחרורים לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו בשל חולניותו וימיו הספורים. סעיף קטן(ג) קובע כי על הועדה לשקול גם שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו. תוך שמירה על הרמוניה משפטית בחר השופט רובינשטיין לפרש את המושג “ימיו ספורים” בהתאם לחוק החולה הנוטה למות, כך שדרגת החולניות אליה צריך להגיע האסיר על מנת שיכלל בסעיף המצויין היא זו של נקודת ביניים – לאחר שהוא מוגדר כחולה הנוטה למות, קרי, על פי חו”ד רפואי מוערך שימות בחצי השנה הקרובה, אך לפני שהגיע למצב של חולה סופני, משמע מוערך כי ימות בתוך פחות משבועיים. מועד השחרור לפי זאת הוא כאשר ימיו הספורים של אדם הם בקירוב חודשיים. במקרה זה הסב הוא על גבול החולה הנוטה למות, אך ימיו עדיין אינם ספורים ומאחר ויש לאזן זאת אל מול טובת הציבור ובו טובת הקורבן, שמצבה הנפשי רעוע ועלול להתדרדר עקב שחרורו, הערעור נדחה. עם זאת מאחר והקץ קרב, נפסק שעל רופאי השב”ס לעקוב אחר מצבו הרפואי של הסב וכאשר יגיע לסוף ימיו לפנות מיוזמתם לוועדה לשחרורים על מנת שתדון בנושא בשנית.

אין לשלול חיבור לחשמל של מבנה שהוקם טרם נחקק חוק התכנון והבניה משום שנבנה בלא היתר כדין 2006-03-05
חברת החשמל חיברה לרשת החשמל בית אשר נבנה ללא היתר. הבית נבנה בטרם נחקק חוק תכנון והבניה. לטענת המועצה האזורית אשר בתחום שיפוטה מצוי הבית, היה על חברת החשמל לקבל את אישורה לחיבור המבנה לחשמל, בהתאם להוראות חוק התכנון והבנייה. בעת”מ (נצ’) 1010/05 מועצה אזורית משגב נ’ חברת החשמל לישראל בע”מ (מיום 28.2.2006) קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי יתכן והוראות חוק התכנון והבנייה התשכ”ה-1965 יחולו על בניינים שהוקמו לפני חקיקת חוק וכי יש לבחון את תחולתה של כל הוראה. נקבע שסעיף 157א(ב)(2), לפיו “לא תספק החברה חשמל לבנין אלא לאחר שמבקש החשמל המציא לה אישור מאת הרשות המאשרת”, לא חל הן על מבנים שנבנו לפני חקיקת החוק דנן, והן על מבנים אשר נוספו להם תוספות בנייה “שוליות” לאחר חקיקת החוק, הגם שלא ניתן להם היתר כדין. כמו כן ציין בית המשפט כי פעולות הנושאות אופי תחזוקתי של המבנה ונעשו ללא היתר, כגון יציקת בטון סביב הבית או חיזוק הגג ביציקת בטון, אינן שוללות את חיבור המבנה לחשמל.

דיבור בטלפון סלולרי בזמן הנהיגה ללא הסרת הידיים מההגה אינו מהווה עבירה 2006-03-12
פלוני נהג ברכבו ובעת שהרכב היה בתנועה דיבר בטלפון סלולרי שלא באמצעות מקרופון מותקן ברכב. תקנה 28(א) לתקנות התעבורה קובעת כי נהג חייב להחזיק בידיו את ההגה כל עוד הרכב בתנועה. תקנה 28(ב) קובעת כי האמור יחול גם על הנוהג ברכב שבו הותקן או מצוי מכשיר טלפון, והנוהג רשאי להשתמש בטלפון רק באמצעות מיקרופון מותקן ברכב. בת 1687/05 מדינת ישראל נ’ סוהיל (מיום 27.2.2006) נקבע כי מכיוון שלא צויין בכתב האישום כי הנאשם לא אחז ההגה בשתי הידיים, לא פורטו כל הנסיבות ביסוד העובדתי של העבירה. קיימים היום טלפונים סלולרים שאין כל צורך לקרבם לאוזן או לפה כדי לנהל שיחה באמצעותם. לא רק זאת, ישנם טלפונים שבהם אין צורך לחייג את המספר, וניתן לתת פקודה קולית לטלפון לבצע את החיוג, וכמו כן לענות לשיחה נכנסת על ידי פקודה קולית. הרשעת אדם על כך שדיבר בטלפון כאשר הוא אוחז ההגה בשתי הידיים, אלא שהשיחה מבוצעת שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב, הינה בלתי סבירה לחלוטין ונוגדת את הוראת החוק המפורשת האוסרת שימוש בטלפון שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב, רק אם בעת השימוש בטלפון הנהג אינו אוחז ההגה בשתי ידיו.

קורבן סחר בנשים תפוצה מבלי צורך להוכיח נזק 2006-03-14
הוגשה תביעה נזיקית כנגד אדם שהורשע בעבירות של סחר בבני אדם למטרות זנות וסרסרות. בהליך הפלילי נפסק למתלוננת פיצוי סמלי בלבד בגובה של 5000 ש”ח, לכן פנתה להליך אזרחי בין השאר בעילות של עוגמת נפש, כליאת שווא וגזל. בתא (ת”א) 2191/02 אלמונית נ’ ז’ק איגור (ניתן ביום 08.03.2006) בית המשפט (כבוד השופטת רות לבהר-שרון) קבע כי משהוכח בהליך פלילי כי אשה הייתה קורבן לסחר בגופה וניצולה לצרכי זנות, אין היא צריכה להוכיח כי נגרם לה נזק על מנת שתהיה זכאית לפיצויים מהאדם שניצל אותה בתביעה אזרחית. נקבע על ידי בית המשפט כי אמנם בנושא סחר בבני אדם לא הוסדרה סוגייה זו על ידי המחוקק, על אף שהצעת חוק בנושא תלויה ועומדת, אולם מחובתו של בית המשפט להדרש לכלים המשפטיים העומדים לרשותו, ובמידה וקיימת תשתית ראייתית מספקת לקיום עבירת הסחר, יש לראות בהתנהגות האסורה של הסוחרים כמוה כהוכחה טבועה לקיומו של נזק, מאחר וסבלה של הקורבן טבוע בעצם המעשה. בית המשפט מסכם וקובע כי מקום שהוכח כי אשה נוצלה כקורבן סחר או זנות, מדובר בניצול בלתי חוקי, משפיל, מבזה והרסני. ככזה, אין עוד צורך להוכיח נזק כדי לזכות את אותה אישה בפיצויים. בנוסף על הפיצויים הנזיקיים, זיכה בית המשפט את המתלוננת גם בפיצויים עונשיים מוגברים על מנת לבטא את סלידת החברה מהפגיעה הקיצונית בכבודה וחירותה של המתלוננת. ראוי לציין שפסיקה זו מרחיקת לכת בעיקר בהיבט הראייתי, שכן העובדה שניתן לפטור קורבנות סחר מלהעיד ולהחקר במהלך תביעה אזרחית, תאפשר לרבות מהקורבנות לתבוע בכל זאת, למרות שרבות מהן מגורשות מהארץ מייד בתום ההליך הפלילי אותו יזמו כמתלוננות. קובץ מצורף

אושר בכנסת חוק תובענות ייצוגיות 2006-03-18
ב-1.3.2006 אישרה הכנסת בקריאה שניה ושלישית את חוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו-2006, ס”ח 246, שמסדיר הגשת תביעות ייצוגיות נגד המדינה ורשויות ציבורית, ונגד תאגידים וגופים פרטיים המספקים שירותים לציבור הרחב. החוק, אשר מבטל את מרבית ההסדרים הנוגעים לתובענה ייצוגית שהיו קיימים עד כה בחקיקה הראשית, מאפשר הגשת תובענות ייצוגיות בתחומים בהם עד עתה לא ניתן היה לעשות זאת (כגון איכות הסביבה, דיני עבודה, אפליה במוצרים ובשירותים) ומרחיב את האפשרות להגיש תובענות יצוגיות בתחומים אחרים (צרכנות, בנקאות והביטוח). מטרתו של החוק היא לקבוע כללים אחידים בנוגע להגשת תובענות ייצוגיות וניהולן, על מנת לשפר את ההגנה על זכויות, ובמיוחד על מנת לקדם את מימוש זכות הגישה לבית-המשפט לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים; אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו; מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין; ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות. חוק תובענות ייצוגיות מגדיר תובענה ייצוגית כ”תובענה המנוהלת בשם קבוצת בני אדם, שלא ייפו את כוחו של התובע המייצג לכך, ואשר מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה”, וקובע, בין היתר, מהם התנאים להגשת תובענה ייצוגית, מי רשאי להגישה, מהי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה, כיצד ניתן לצאת מהקבוצה או להסתלק מהתובענה הייצוגית. בנוסף, החוק קובע את הקמתה של קרן למימון תובענות ייצוגיות, שתפקידה לסייע לתובעים מייצגים במימון בקשות לאישור ותובענות ייצוגיות, אשר יש חשיבות ציבורית וחברתית בהגשתן ובבירורן, וכן פנקס תובענות יצוגיות אשר יהיה פתוח לעיון הציבור ברשת האינטרנט. קובץ מצורף

הטלת אחריות על לקוח בנק שלא התרשל מהווה תניה מקפחת בחוזה אחיד 2006-03-18
הסכם ההתקשרות של בנק הפועלים עם לקוחותיו, המהווה חוזה אחיד, מסדיר את מתן השירותים הבנקאיים באמצעות רשת האינטרנט והטלפון הסלולרי. המפקח על הבנקים סבר כי בהסכם קיימים מספר תנאים מקפחים ופנה אל בית-הדין לחוזים אחידים על מנת לבטלם או לשנותם. עיקר הדיון עסק בסעיף בהסכם ההתקשרות, הנוגע לשירותי הבנקאות הניתנים באמצעות רשת האינטרנט, לפיו, כאשר נגרם ללקוח או לבנק נזק כתוצאה משימוש לרעה בסיסמה או בקוד הייחודי על-ידי צד שלישי, אזי הלקוח הוא שישא באחריות לנזק, למעט נזק שנגרם עקב רשלנות הבנק. בח”א 8010/02 המפקח על הבנקים נ’ בנק הפועלים בע”מ (מיום 9.2.2006), קבע בית-הדין לחוזים אחידים כי שיקולי המדיניות בחלוקת הסיכון בין הבנק ללקוח, אינם בהכרח מוליכים למסקנה שאין להטיל אחריות על הבנק לנזק שנגרם על-ידי צד שלישי אלא אם הבנק התרשל. ייתכנו הסדרים שונים לחלוקת הסיכון בין הלקוח ובין הבנק, למשל, הבנק יכול לבטח עצמו ולגלגל את עלות הביטוח על כלל הלקוחות, וכך לפזר את הסיכון על כלל לקוחות הבנק. ייקור עלות השירות הוא עדיף על קריסה כלכלית של לקוח בודד, שעשויה להביא לפגיעה באנשים וגופים הקשורים לאותו לקוח. בנוסף, הבנק הוא מונע הנזק הזול כיוון שבידיו מצוי המידע והכוח לאבטח את השירות, והוא זה שמתקשר עם החברות לאבטחת מידע ויכול לפקח על פעילות המערכת, בניגוד ללקוח הבודד. אמנם עיקר חששו של הבנק נעוץ בגלגול האחריות עליו כאשר הלקוח היה רשלן, אך קיים סיכון לא מבוטל לנזק כאשר אף אחד מהצדדים לא התרשל, והסעיף מטיל את האחריות על הלקוח גם במקרה כזה. לכן הגיע בית-הדין למסקנה כי הסדר האחריות הקבוע בסעיף אינו מגן באורח הוגן וסביר על אינטרס לגיטימי של הבנק ומהווה תנאי מקפח, והורה על ביטולו של הסעיף, בקובעו שאין מקום לשינויו מכיוון שלשם כך נדרשת בחינה כוללת של הסדר חלוקת האחריות הראוי בין הבנק ללקוח.

אין להתנות הסדרת מעמדו של זר ידוע בציבור של אזרח ישראלי השוהה שלא כדין בישראל ביציאתו מן הארץ 2006-03-19
משרד הפנים הפעיל מדיניות לפיה נדרש אזרח זר השוהה שלא כדין בישראל ומבקש להסדיר את מעמדו בישראל מכוח היותו ידוע בציבור של אזרח ישראלי, לצאת מן הארץ, כתנאי לבחינת משרד הפנים את בקשת בן הזוג הישראלי להסדרת מעמדו של בן הזוג הזר בישראל (להלן: מדיניות משרד הפנים). בעע”ם 4614/05 מדינת ישראל נ’ אורן (מיום 16.3.2006) קבע בית המשפט העליון ברוח הלכת סטמקה (שם דובר על קשר של נישואין בין בני הזוג), כי מדיניותו הגורפת של משרד הפנים היא בטלה שכן אינה מידתית. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי במקרים בהם כבר בשלב ראשוני של בחינת הבקשה להסדר מעמדו של האזרח הזר, מתעוררים חששות ממשיים בדבר פיקטיביות הקשר המוצהר או אי עלייתו של הקשר לרמת ידועים בציבור, רשאי משרד הפנים לדרוש את הרחקתו של האזרח הזר מישראל לפני שתושלם הבדיקה האמורה. בית המשפט הוסיף כי משרד הפנים רשאי להחמיר עם בני הזוג לעניין הוכחת היותם ידועים בציבור, מקום בו בן הזוג הזר הינו שוהה בלתי חוקי בישראל. קובץ מצורף