גליון מספר א’2-עדכונים

ב 24/03/04 התקבל בכנסת בקריאה שנייה ושלישית חוק עבודת נשים ( תיקון מס’ 25 ), התשס”ד – 2004. התיקון קובע כי אישה שילדה תינוק שתקופת אשפוזו בבי”ח תעלה על 12 שבועות תוכל להאריך את חופשת הלידה שלה ב 4 שבועות נוספים. התיקון בא כדי לאפשר לנשים שילדו פגים או תינוקות שנזדקקו לאשפוז ממושך מכל סיבה שהיא לשהות במחיצת תינוקם לאורך תקופת אשפוז נוספת זו ולהמשיך לקבל דמי לידה מהמעביד. הצורך בתיקון עלה כדי לפתור מצבים בהם נאלצו אמהות להעביר תקופות ארוכות בבי”ח ולהעדר מעבודתן לאחר לידת תינוקות במצב בריאותי לקוי. לפני התיקון התאפשר לאישה לפצל את חופשת הלידה שלה אך בכך לא היה די. הטיפול בתינוק הפגוע הצריך מהנשים שהות כמעט תמידית בבי”ח לאורך כל תקופת אשפוזו של התינוק, בין אם מרצונן לעקוב אחר הטיפול או עקב הצורך בהנקת התינוק בחלב אם. התיקון בא למנוע פגיעה באמהות במצב קשה זה, ולאפשר להן הענקת טיפול מסור והכרחי ללא דאגות פרנסה. קובץ מצורף

הכנסת קיבלה בקריאה שלישית הצעת חוק לתיקון סעיף 64 לפקודת התעבורה. ההצעה הוגשה ע”י ח”כ אופיר פינס. הצעת החוק מעלה את רף הענישה המינימלית בעבירת גרימת מוות בנהיגה רשלנית. הסנקציה המינימלית הקודמת עמדה על שלושה חודשים וכעת תעמוד על שישה חודשים. מטרת ההצעה- להתמודד עם תאונות הדרכים, שהפכו להיות חלק מסדר היום השגרתי במדינתנו. להרתיע את הנהגים ולהביא אותם להתייחס ברצינות לנהיגתם ולא ברשלנות. קובץ מצורף

בבג”ץ 4128/02 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ’ ראש ממשלת ישראל, קובע הנשיא ברק, כי חוק, הפוגע באיכות הסביבה באופן הגורם לפגיעה במינימום הקיום האנושי, פוגע בכבוד האדם ובחירותו ועל כן חשוף לביקורת שיפוטית. כדי לבסס פגיעה כזו על העותרת להראות סכנה ממשית ומוחשית לקיום האנושי, לדוגמה סכנה ממשית לחיים ולגוף בהתאם לסעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בנוסף קובע הנשיא, כי לא ניתן לגזור מהזכות לכבוד האדם וחירותו זכות עצמאית לאיכות סביבה ראויה, משום שמדובר בפרשנות חוקתית מרחיבה במיוחד שתייתר את כל זכויות האדם הקבועות בחוקי היסוד. עפ”י גישת הנשיא, אם כבוד האדם כולל את הזכות לאיכות סביבה ראויה, אז כלולות בו כל הזכויות החברתיות כלכליות וזהו ביטוי לפרשנות לא ראויה הנוגדת את כוונת המחוקק. דעת היחיד של השופטת דורנר מעלה את האפשרות לפרש חוק בפרשנות מקיימת התואמת את הזכות לאיכות סביבה ראויה. השופטת יוצרת חזקה פרשנית כי חוק תואם את הזכויות והאינטרסים בדבר סביבה ראויה, וחזקה נוספת על פיה קיימת התאמה בין חוקי המדינה לבין נורמות המשפט הבינלאומי. בנוסף קובעת השופטת כי הזכות לאיכות סביבה כוללת בחובה שורה של זכויות ואינטרסים שלהם מידות חשיבות שונות ורק חלק מהן מוגנות על ידי חוקי היסוד. הבחנה זו מחייבת בחינת כל מקרה לגופו ובכך נמנעת ההכרה בזכות כוללת לאיכות סביבה ראויה, בדומה לפסק דינו של הנשיא. קובץ מצורף

בד”מ 2397/03, לי נגד צוברי דליה ובני, פירש ביה”ד הארצי לעבודה את סעיף7(ג)(1) לחוק עבודת נשים כמגדיר תקופת שמירת הריון כתקופה בה נצבר ותק המקנה זכויות לעובדת. לכאורה, “סובלת” לשון הסעיף את שני הפירושים: הראשון פירושם של הנתבעים לפיו הסיפא משמעה כי היעדרות בשל שמירת הריון לא תפגע בזכויות הותק שכבר נצברו ותו לא, והשני פירושה של התובעת לפיו “העדר פגיעה” משמעה שתקופת שמירת ההריון לא תעצור את מנין הותק לצרכי הזכויות השונות. ביה”ד קובע כי הפירוש הראשון מתאר את המצב שהיה לפני הוספת הסעיף ולכן קבלת פירוש זה משמעותה שהמחוקק השחית מלותיו לריק. מסקנה זו מובילה את ביה”ד לקבלת הפירוש השני ולפסיקה כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורין שיחושבו עבור כל תקופת עבודתה, לרבות התקופה בה שהתה בשמירת הריון. קובץ מצורף

בבג”ץ 9611/00 נבאל נ’ נזיה, ( טרם פורסם, ניתן ב 04.04.2004 ) פסק ביהמ”ש העליון כי לבית הדין הדרוזי אין סמכות לדון בעניינים הנלווים לנישואים וגירושין ללא הסכמת 2 הצדדים. בעבר נפסק שלבית הדין הדרוזי סמכות בלעדית לא רק בענייני נישואים וגירושין אלא גם בעניינים נלווים כמו מזונות והחזקת ילדים. סמכות זו הוענקה לבתי הדין הדרוזים אף שהיא לא הייתה נתונה בידי בתי הדין הרבניים. ביהמ”ש העניק בעבר את הסמכות לבתי הדין ע”פ פרשנותו המרחיבה לסעיף 4 לחוק בתי הדין הדרוזיים. במקרה הנ”ל פסק ביהמ”ש כי פרשנות זו מוטעית ביסודה וכי יש להשוות את היקפה סמכותו של בית הדין הדרוזי לזה של בית הדין הרבני. נפסק שיש לפרש את החוק לפי תכליתו, וכי פרשנות השוללת את סמכותו של בית הדין לענייני משפחה אינה תואמת את הסמכות השיורית של בית הדין האזרחי לעניינים של מעמד אישי, זאת בכל מקום בו לא נקבע מפורשות בחוק שהסמכות נתונה לבית הדין הדתי. השופט חשין הוסיף כי למרות שהעדה הדרוזית ייחודית בקרב עדות ישראל אין בכך הצדקה להרחבת סמכויותיו של בית הדין הדרוזי. לטעמו של השופט עניינים מתחום המשפחה ( מלבד נישואים וגירושין ) צריכים להיות מחוץ לתחומיה של העדה ולהשתלב בדין הישראלי הקיים בהתאם להשקפת החברה המודרנית תוך מתן דגש על טובת בני הזוג. קובץ מצורף

ב 2 במרס 2004 התקבל בכנסת חוק הירושה (תיקון מס’ 11), התשס”ד-2004 שעניינו החלפת סעיף 25 הקיים בסעיף חדש, המאפשר לבית המשפט, בתנאים מסויימים, להתגבר על פגמים ו/או חסרים בדרישות הצורניות לגבי כל סוג של צוואה. סעיף 25(א) החדש מורה: “התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19,20,22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.” סעיף 25(ב) החדש מפרט מהם מרכיבי היסוד האמורים בכל סוג של צוואה (סעיף 25(ב)). בדברי ההסבר להצעת החוק מצויין כי החלפת סעיף 25 מהווה מענה לקריאות שנשמעו בפסיקה ובספרות המשפטית להרחבת אפשרות תיקון הפגם לכל סוגי הצוואות. כזכור, אפשרות תיקון הפגם בצוואה הוספה בסעיף 25(ב) (הקודם) בעקבות ד”נ 40/80 קניג נ’ כהן, פ”ד לו(3)701, וכך, נתנה מענה רק לנסיבות הספציפיות שעלו באותו מקרה סביב צוואה בכתב יד. עוד מצוין בדברי ההסבר, כי הוראות חוק ברוח התיקון האמור קיימות בכל מדינות אוסטרליה, בחלק ממדינות קנדה ובחלק ממדינות ה- Common Law. (ה”ח הכנסת 30, מיום י”ד בכסלו התשס”ד (9 בדצמבר 2003), עמ’ 9- ראו קובץ מצורף).

ב 05/04/2004 דווח בכתבה בעיתון “הארץ” ( עמירם ברקת ) שבית הדין הרבני הגדול הוציא לראשונה צו מאסר בפועל נגד סרבנית גט, בכפוף לאישורו של נשיא בית הדין. בית הדין פסק שלמרות שלא נהג כך בעבר, במקרה זה חייבו הנסיבות את הוצאת הצו. בני זוג אינם אזרחי ישראל אך נישאו בטקס דתי בארה”ב. בעת שהותם בישראל, הגישה האישה תביעת רכוש בבית המשפט לענייני משפחה והבעל הגיש תביעה לגט בבית הדין הרבני. מדובר היה בסכסוך גירושין שערך זמן רב בשל סירובה של האישה להתגרש. הסירוב בא, ככל הנראה, על רקע רצונה של האישה לזכות בהסדר טוב יותר בחלוקת הממון בין בני הזוג. בית הדין פסק שהאישה ניסתה לסחוט את הבעל במטרה לכפות עליו לוותר על חלק מרכושו בתמורה להסכמתה להעניק לו את הגט. בעיה זו נפתרת, בדרך כלל, על ידי הענקת היתר לנישואיי אישה שנייה. בית הדין בחר שלא לנקוט בצעד זה בעניינם של בני הזוג מאחר והבעל לא היה מעוניין בכך. בית הדין קבע שאי הטלת עונשי מאסר על סרבניות גט ומנגד הטלתם על סרבני גט מהווה אפליה ופסיקתו באה במטרה לתקן אפליה זו. במידה ויאושר פסק הדין תצטרך האישה להעניק את הגט או לשאת בעונש המאסר. בכתבה צוין כי פסיקת בית הדין יוצאת דופן, במיוחד לאור העובדה שצווים כאלו מוצאים כנגד גברים סרבני גט במקרים קיצוניים ביותר. לא ידוע על מקרה בו הוצא צו מאסר נגד בעלים בעילה של סחיטת נשותיהן במסגרת הליך הגירושין. בכתבה נמסר כי פרקליטה של האישה הודיע על כוונתו לעתור לבג”ץ נגד ההחלטה. פסק הדין אותר באמצעות אתר lawdata. קובץ מצורף

בת”ע 15011/00 בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב נדונה התנגדותם של ילדי המנוח, לקיום צוואה שערך אביהם בה הוריש את כל רכושו לידועתו בציבור עימה חי כ- 10 שנים עד לפטירתו. הצוואה נערכה כ- 10 חודשים לפני הפטירה. התובעים התמקדו בטענת “השפעה בלתי הוגנת” כבסיס להתנגדות לקיום הצוואה. השופט גייפמן נשען על ההלכה לפיה התלות בין בני זוג נשואים אין בה די להקמת חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, והחיל רציונאל זה על זוגות ידועים בציבור. התוצאה הדיונית העולה היא כי הנטל להביא ראיות לסתור את קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת אינו עובר אל הידוע/ה בציבור. פסק הדין אותר באמצעות המאגר המשפטי הישראלי נבו. קובץ מצורף

שלושה תיקונים לחוק עבודת נשים הועברו בכנסת בקריאה שלישית, התיקונים מרחיבים את זכויותיה הכלכליות-חברתיות של עובדת בהריון בשלושה תחומים: תשלומי קופות גמל, הארכת חופשת לידה וחסינות מפיטורים. תיקון 24 לחוק עבודת נשים קובע שעובדת הזכאית לדמי לידה או גמלת שמירת הריון, לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ”ה–1995, תמשיך לקבל במקביל תשלומים לקופת גמל ממעבידה. קביעה זו מותנית בכך העובדת עבדה במקום העבודה ששה חודשים רצופים. תיקון 25 לחוק עבודת נשים קובע שעובדת רשאית להאריך את חופשת הלידה שלה לארבעה שבועות לכל היותר, אם במהלך חופשת הלידה היא נאלצה לאשפז את ילדה/ילדתה. אפשרות זו להארכה זו באה בנוסף לאפשרויות האחרות שבחוק, כל עוד שההארכה לא תעבור תהיה לתקופה הארוכה מחודש. במשך תקופת ההארכה, תהיה העובדת זכאית לדמי לידה כפי שקיבלה אותם במשך חופשת הלידה עצמה. תיקון 26 לחוק עבודת נשים מצמצם את יכולתו של שר המסחר והתעשייה לתת היתר רטרואקטיבי לפיטוריה של אישה בהריון, ומאפשר זאת רק בהתקיים אחד מחמשת המצבים הבאים: א. המעביד הוכיח כי לא ידע ולא היה עליו לדעת שהעובדת בהריון, ולדעת השר לא יהיה זה צודק לתת את ההיתר מיום ההחלטה והלאה בלבד; ב. המעביד הוכיח כי התקיימו נסיבות חמורות, ולדעת השר לא יהיה זה צודק לתת את ההיתר מיום מתן ההחלטה והלאה בלבד, ובלבד שההיתר לא ינתן לגבי תקופה שקדמה ליום הגשת הבקשה להיתר; ג. המעביד הוכיח כי הוא הוכרז פושט רגל ואם הוא תאגיד – כי ניתן צו פירוק , ובלבד שההיתר לא ינתן לגבי תקופה שקדמה ליום הגשת הבקשה להיתר, או ליום ההכרזה או מתן צו הפירוק, המועד המוקדם מביניהם; ד. המעביד הוכיח כי עסקו חדל לפעול, ובלבד שההיתר לא ינתן לגבי תקופה שקדמה ליום שבו חדל העסק לפעול או ליום הגשת הבקשה להיתר, המועד המאוחר מביניהם; ה. המעביד הוכיח כי עסקו חדל לפעול בשל נסיבות לא צפויות שכתוצאה מהן לא היתה לו אפשרות לבקש היתר לפני שהעסק חדל לפעול, ובלבד שלא יינתן היתר לגבי תקופה שקדמה ליום בו חדל העסק לפעול. קובץ מצורף

בה”ח שעברה אתמול ( ה 02/06/2004 ) בקריאה שנייה ושלישית בכנסת תוקן חוק בתי דין רבניים ( קיום פסקי דין של גירושין ), תשנ”ה-1995. התיקון לס’ 3א.(א) לחוק מאפשר לבתי הדין הרבניים להורות על מאסרו של סרבן גט לתקופה של ארבעה עשר יום ( וכל עוד לא קיים את פסק הדין ) במקום חמישה ימים כפי שנכתב בלשונו הקודמת של החוק. לדברי גדעון אלון כתב “הארץ” ( מה 02/06/2004 ) החוק בלשונו הקודמת לא אפשר לבתי הדין הרבניים לנקוט בסנקציית המעצר באופן שישפיע על סרבני הגט והסנקציות המהותיות היחידות שעמדו לרשותו של בית הדין היו של איסור יציאה מן הארץ ואי חידוש רישיון הנהיגה. ה”ח הייתה יוזמה של ח”כ גילה גמליאל ואושרה ברוב של 14 תומכים ללא מתנגדים. קובץ מצורף

בתע’ ( י-ם ) 42970/03 סיימונדס נ’ היועמ”ש ( טרם פורסם, ניתן ב 19.04.2004 ) פסק בית המשפט לענייני משפחה בי-ם שההוראה בתקנה 54א’ לתקנות הירושה, התשנ”ח – 1998, שמאפשרת לרשם לענייני ירושה לדרוש תרגום עברי של צוואה באנגלית, לא מקנה לו שיקול דעת מוחלט לדרוש מיורשים לתרגם את הצוואה. בפסק הדין נידונה צוואה שנכתבה באנגלית בארץ ע”י עולה מאוסטרליה שלא שלט בשפה העברית וביקש לכתוב את צוואתו באנגלית. הרשמת והיועמ”ש טענו כי התקנה מאפשרת לרשם לנקוט בצעד זה גם ללא הנמקה מפורשת וכי זו הדרך היחידה בה ניתן לקיים את הצוואה כלשונה ולמנוע עיוות דין. כמו כן טענו הנ”ל בפני ביהמ”ש כי למרות דרישת המערערת אין לדון במדיניות הכללית של הרשם באשר לתרגום צוואות וצריך להימנע מלפסוק עקרונית בנושא.ביהמ”ש פסק שדינן של טענותיה העקרוניות, כמו גם הספציפיות, להתקבל מאחר וכמו לכל רשות מנהלית אחרת גם לרשם אין שיקול דעת מוחלט. יש חובה לנמק מדוע הוחלט לדרוש תרגום, במיוחד מאחר ומדובר בתרגום נוטריוני בעלות גבוהה ( עד אלפי שקלים ). בפסק הדין התייחס ביהמ”ש לתקדימים שהביא בפניו היועמ”ש באשר לחובת התרגום ופסק שחובה זו חלה רק שמדובר בצוואות שנערכו בחו”ל ולא בארץ. נפסק שעקב כך שעומדים לרשות הרשמת עו”ד הדוברים אנגלית ברמת שפת אם החלטתה לוקה בחוסר סבירות. כמו כן נקבע שלמרות ההלכה שיש להימנע מהתערבות שיפוטית בהחלטות מנהליות שהן בגדר “עניינים שבסדרי דין “, במקרה זה ההחלטה תשפיע על מס’ רב של מקרים דומים ולכן נאלץ ביהמ”ש בכל זאת להתערב. פס”ד אותר באמצעות אתר “פסקדין”. קובץ מצורף

בכנסת עברה בקריאה שלישית הצעת חוק העונשין (תיקון מספר 78), התשס”ד-2004, אשר מכפילה את סכום הפיצויים שיכול המתלונן במסגרת ההליך הפלילי לקבל מהנאשם שגרם לו את הנזק, מ- 114,000 ש”ח ל- 228,000 ש”ח. קובץ מצורף

למרות רטוריקה קשה שנקט כנגדם הקל בית המשפט בעונשם של מערערים שהודו בביצוע עבירות גניבת כלי נשק במטרה למכור אותם בשטחים. בית המשפט העליון, מפי השופט א’ לוי, קבע בע”פ 4831/03 אבו בכר נ’ מדינת ישראל שהערכאה הקודמת לקחה בחשבון את שיתוף הפעולה של הנאשמים במקרה זה ובעבר, ואף קבע שגזרי הדין (17 ו-12 שנים) אכן משקפים רמת ענישה ראויה ביחס לחומרת העבירות ובמיוחד לצורך להרתיע את הרבים בימים אלה של פעולות טרור רבות נגד מדינת ישראל. אולם, מאחר והעונש אשר נגזר למערערים חורג במידה מסוימת מרמת הענישה שהיתה מקובלת עד כה בעבירות מתחום זה ובשל נסיבותיהם האישיות של המערערים, הקל בית המשפט בעונשיהם וגזר עליהם תקופות מאסר של 15 ו-10 שנים. קובץ מצורף

ב11 למאי 2004 הועבר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית חוק משפחות חיילים שנספו במערכה ( תמלוגים ושיקום ) ( תיקון מס’ 27 ), התשס”ד – 2004. לפי הוראותיו של חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש”ל- 1970 ילדו של מי שנהרג בפעולות איבה זכאי למענק במידה ועדיין לא הגיע לגיל 21. במידה והיתום סובל ממום גופני או שכלי הוא זכאי לקבלת המענק גם כשהוא מבוגר מגיל זה. חריג לכלל זה הוא זכאותו של היתום למענק נישואין אם הוא מתחתן לפני גיל 30. הוראות דומות לנושא זה חלות על ילדו של חייל שנהרג במסגרת שירותו הצבאי, זאת לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה ( תגמולים ושיקום ) , תש”י – 1950. תיקון מס’ 27 קובע כי יתום משני הוריו שלפחות אחד מהם מצא את מותו בפעולות איבה או במסגרת שירותו הצבאי זכאי למענק בסך 42,000 ₪ במידה והמוות של ההורה ארע כשגילו של היתום הוא בין 21 ל30. קובץ מצורף

בהחלטתו מיום ה 31/05/2004 פסק בית הדין הבי”ל המיוחד לפשעי מלחמה בסיירה לאון כי גיוס ילדים מתחת לגיל 15 לפעולות צבאיות הקים אחריות פלילית לפי עקרונות המשפט הבי”ל גם לפני עיגונו באמנת רומא ב1998 ( אמנת ההקמה של בית הדין בפלילי הבי”ל בהאג ). הנאשם, שהיה בעת ביצוע המעשים, סגן שר הביטחון במדינה טען כי בשנת 1996 עת שקרו האירועים לא היה מוכר גיוס שכזה כפשע מלחמה ולכן אין לבית הדין כל סמכות לשפוט אותו או לאשר תביעה לפי אישום זה. בית הדין, בדעת רוב של 3 שופטים נגד 1 , קבע כי גם בשנה זו הוכר האיסור על גיוס ילדים כעקרון בי”ל מנהגי ולפיכך מוגדר כפשע מלחמה ברמה הבי”ל גם במידה ולא היה מעוגן באמנה בי”ל. בית הדין פסק כי לא חל עקרון אי הרטרואקטיביות מאחר ואין כל דרישה במשפט הבי”ל לעיגון נורמה באמנה כדי שהנ”ל תחשב כתקפה. בית הדין ערך סקירה של חוקים במדינות שונות ושל הסכמים בין אזוריים מסוגים שונים והגיע למסקנה כי אין, ולא הייתה, כל פרקטיקה מקובלת של גיוס ילדים צעירים ללוחמה. בית הדין פסק שלעומת זאת מסתמנת תמונה ברורה כי האיסור על פעולות שכאלו, והרצון להעניש בחומרה אנשים שמגייסים ילדים, מקובל ברובן המוחלט של מדינות העולם. ארגוני זכויות הכריזו כי מדובר באירוע היסטורי שישפיע רבות על הליכים עתידיים בבית הדין הבי”ל. אמנם לבית דין ספציפי זה סמכות על המעשים שנעשו בסיירה לאון בלבד אך הפסיקה תרתיע גיוס ילדים ברחבי העולם, ויכול ותביא לתפיסה והעמדה לדין של מגייסי ילדים ברחבי העולם. נציין שהתופעה רחבת היקף ונפוצה במיוחד באפריקה, דרום אמריקה ובמזה”ת. קובץ מצורף