אוראל אסולין, בוגר תואר ראשון במשפטים ותואר ראשון במנהל עסקים-חשבונאות במכללה למנהל, וסטודנט לתואר שני במשפטים (התמחות במשפט ציבורי) באוניברסיטה העברית.

מר אוראל אסולין יציג בכנס את המאמר:

חופש ביטוי פוליטי במסגרת החסינות הפרלמנטרית
חופש ביטוי הוא יסוד בסיסי בחברה דמוקרטית. שיאו של חופש הביטוי מתגשם עם בחירת העם את נציגי הציבור שלו. בחירה זו מבטאת את עמדת העם בנושאים שעומדים על סדר היום הציבורי. לכן, קיים קשר אמיץ בין הגנה על יכולתם של נבחרי הציבור לפעול ולהתבטא במסגרת תפקידם, לבין שמירה על תפקודה התקין של הדמוקרטיה. קשר זה מתבטא בהגנה המוענקת לנבחרי הציבור על ידי מוסד החסינות הפרלמנטרית.
בתקופה האחרונה, זכתה שאלת חסינותם של חברי הכנסת לחזור לדיון הציבורי. אלא שלרוב נוטים לשגות בניתוח המשפטי של מוסד החסינות; בייחוד הציבור הרחב, שפחות חשוף לשאלות מתחומי המשפט הציבורי והמנהלי שמוסד החסינות מעלה, ושאינו מכיר את התמורות שחלו בהלכות החסינות בשנים האחרונות. מוסד החסינות נתפס כמוסד חוקתי-בסיסי בכל משטר דמוקרטי, ובכל זאת, בדרך כלל השאלות הציבוריות והחוקתיות מוצגות לעתים כשאלות פוליטיות, ולא פעם כשאלות פרסונליות.
בדיון שערכתי ביקשתי לנתח את מוסד החסינות בדין הישראלי. לחשוף את מבנה השלד שלו, ולעקוב אחר ההתפתחות שלו בפסיקת בית המשפט העליון ובשינויי החקיקה בכנסת. ניהלתי דיון סביב שאלות היסוד שהוא מעלה וכן התעמתתי עם קביעות השופטים בפסק הדין המרכזי בנושא –  פסק הדין בשארה. טענתי נגד הסתירה בין יישום מבחן “מתחם הסיכון הטבעי” בפסק הדין לבין הגדרתו בפסיקה קודמת של בית המשפט; טענתי כי אין לראות בחופש הביטוי הפוליטי כ”כלי העבודה” של חבר הכנסת, וכן טענתי כי יש לייצר מדרג פרשני בעת בחינת תחולת החסינות אל מול הסדרים חוקתיים אחרים.
סקירת המשפט המשווה מראה כי אין שום אקסיומה בגישה הגורסת כי אמצעי הביטוי הפוליטי  הם כלי עבודתו העיקריים של חבר הכנסת, וכי ההגנה על חבר – הנאום, המאמר והריאיון – הכנסת בפעילות זו היא תכליתה המרכזית של החסינות המהותית. ניפוץ הפרדיגמה בקשר בין חופש הביטוי הפוליטי לבין תפקידו של חבר כנסת חושף פער תפיסתי בגישת בית המשפט העליון ובגישת חוקרי המשפט. הפער הזה מעלה את הצורך בחשיבה מחודשת על טיב הקשר שבין חופש הביטוי הפוליטי לחסינות חברי הכנסת; ועל המבחן הרלוונטי לקביעת תחולת החסינות.