14

 

   

בתי המשפט

 

בית משפט השלום חיפה

בש 006185/03

 

בפני:

כב' השופט כ. סעב

תאריך:

15/02/2004

 

 

 

בעניין:

קופרמן סגל

המבקשת

 

 

נ  ג  ד

 

 

 

מדינת ישראל

המשיב

 

 

החלטה

 

 

בפני עתירה של הסנגור להמציא לידיו עותק מהנחיות פרקליטת המדינה הנוגעות להוצאת תעודת חיסיון. עתירה נוספת נלוותה לעתירה הנ"ל והיא  חיוב התובע לפרט מה היו התקלות שנזכרו על ידו בישיבה מיום 19.10.03, ואשר התנהלה בפני כב' השופט חרסונסקי. תקלות אשר גרמו לעיכוב הוצאת תעודת החיסיון.

 

יודגש כי כתב האישום הוגש ביום 15.9.03. בפרשה זו הוצאו שלוש תעודות חיסיון בפרקי זמן שונים, לטענת הסנגור, על כך לא חלק התובע. הראשונה הוצאה ביום 3.11.03, השנייה הוצאה ביום 18.11.03 והשלישית לא הוצגה בפניי.

 

זוהי החלטה שנייה בסוגיה זו.

 

החלטה ראשונה ניתנה ביום 19.11.03, שעל פיה הורה בית המשפט לתובע לפעול על פי הוראת סעיף 74 ד' לחוק סדר הדין הפלילי ולהניח על שולחנו את חומר החקירה שבמחלוקת, קרי ההנחיות. התובע מאן לעשות כן ואף הודיע כי בכוונתו להגיש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי- ראה עמ' 4.

 

לאור זאת דחה בית המשפט את הישיבה על מנת לפרט את נימוקיו, שניתנו ביום 4.12.03 וקבע ישיבה נוספת ליום 10.12.03. הסנגור ביקש דחיית המועד הואיל והיו קבועים לו שני תיקי הוכחות בבית המשפט המחוזי.

 

התובע הגיש את החומר לעיון בית המשפט אך ורק ביום 9.12.03.

                                            

בית המשפט המתין בכדי לאפשר לתובע מיצוי זכויותיו על פי הצהרתו, אך כאמור בסופו של יום החומר הונח בפניי כמפורט לעיל.

 

על יסוד  בקשת  הסנגור  נדחתה  הישיבה  מיום 10.12.03 ליום 23.12.03. גם ישיבה זו נדחתה ליום 27.1.04, עקב דיון שנקבע לאחד הצדדים בבית המשפט העליון.

 

בין לבין הגיש התובע בקשה להעברת ההכרעה בבקשה זו לכב' השופטת הורוביץ, הדנה בתיק העיקרי. לאחר קבלת תגובת הסנגור החלטתי לקבל את בקשת התובע להעברת ההליך לכב' השופטת הורוביץ - בעניין זה ראה פס"ד סיקסיק ( ע"פ 3331/91, 2295, 1152 סיקסיק נגד מדינת ישראל, מדינת ישראל נגד אבו סייף פ"ד מו (5) 8, שם בעמ' 37, (להלן - "פרשת סיקסיק"). אך כב' השופטת הורביץ החליטה שלא לדון בבקשה ואף לא נתנה כל החלטה, לכן הובא העניין שוב בפני כב' הנשיא שהחליט כי הבקשה תשמע בפני.

 

הסנגור הציע תאריכים שנפלו ביום חג,  למרות זאת  הקדמתי את הדיון ליום 8.2.04.

 

וכעת לגוף העניין: ולשם כך יש לבחון תחילה מה הוא חומר חקירה ולא זו בלבד חומר חקירה אלא חומר חקירה רלוונטי?

 

בטרם אומר את דברי, אעיר כי על פי פסק הדין בפרשת  סיקסיק, (שם בעמוד  21-20), היה ראוי שהתובע המלומד יקיים את ההנחיות, אותן אחז קרוב מאוד לחזהו, בכך שיבקש לקיים דיון בדלתיים סגורות, תוך הצגת חומר החקירה שבמחלוקת - ראה סעיף 134 לחסד"פ וע"פ 1964/91 בן דוד נ. מ"י, פ"ד מו (3), 76 ואילך. זו גם, חובתו של התובע להציג בפני בית המשפט ולעיונו את חומר החקירה החסוי . התביעה הכללית רואה חובה על בית המשפט לסמן את החומר ולעיין בו - ראה הנחיה 6 (ג),חרף זאת לא הניח התובע המכובד את החומר, בישיבה מיום 19.11.03, תוך הפרת  החלטת בית המשפט שניתנה במהלך הישיבה. חומר זה הונח בפני רק לאחר מתן ההחלטה ביום 4.12.03, קרי החומר הונח בפני ביום 9.12.03. התנהגות התובע המתוארת לעיל, לא זו בלבד שלא  הועילה לקידום ההליכים, אלא היא גרמה להתארכותם ולבזבוז זמן שיפוטי בפרשה בה אדם עצור עד תום ההליכים.

 

לשם הגדרת חומר חקירה רלוונטי, אני נתלה בגישת המאשימה כפי שהיא עולה מההנחיות - הנחיה 2 (א), והמוגדר באופן הבא:

 

"כל החומר שנאסף ותיעוד פעולות החקירה שבוצעו על ידי רשויות החקירה השונות, הן בחקירה גלויה והן בחקירה סמויה ומודיעינית."

 

מבחן הרלוונטיות, הוא מבחן רחב במהותו, משום שהתביעה מוגבלת ביכולתה להעריך את השימוש שיכולה ההגנה לעשות בחומר החקירה.

 

לשאלה מה הוא "חומר חקירה" אמר בית המשפט העליון בבג"ץ 620/02 - התובע הצבאי הראשי ואח' נ' בית הדין הצבאי. תק-על 2003(2), 1890 ,עמ' 1892, את הדברים הבאים:

 

" פעמים רבות שבה פסיקתנו ועמדה על כך כי הגדרתו של "חומר חקירה" אינה פשוטה, ואף אמרנו כבר לא אחת כי לא בכדי נמנע המחוקק מליתן הגדרה ממצה למושג זה (ראו למשל: בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(6-5 ,1 (2). מנוסח הסעיף ומלשונו ניתן רק ללמוד כי חובת מסירת החומר לעיון הנאשם או סנגורו חלה על חומר חקירה "הנוגע לאישום", לשון אחר, מדובר בחומר רלוונטי לאישום. תיאור זה של סוג החומר אינו נותן בידינו כלים מספיקים לאיתורו ולזיהויו, ולפיכך, עלינו לקבוע מהו אותו "חומר חקירה" הרלוונטי לאישום על פי תכליתה של הוראת החוק, והכול בנסיבותיו של העניין הנדון. ( ההדגשה של כ.ס.).

 

פסיקתו של בית משפט זה השיבה על השאלה מהו "חומר חקירה", כמשמעותו בסעיף 74 הנ"ל, על-ידי קביעת מבחנים ומאפיינים שיהיה בהם כדי לסייע בזיהויו.

 

אף כי אין באותם מאפיינים די כדי לקבוע קווים מתוחמים להגדרה כוללת וממצה של "חומר חקירה", יש בהם כדי להנחות כיצד לקיים בדיקה קונקרטית ופרטנית בכל מקרה ומקרה בשאלה מהו "חומר חקירה". השאלה מתעוררת כמובן, רק במקרים גבוליים, כאשר מתחייבת קביעה אם יש לחומר מסוים זיקה מספקת לנושא האישום שיש בה כדי לחייב את מסירתו של החומר לנאשם או לבא-כוחו.

 

ההנחיה שניתנה בפסיקתנו באשר לזיהויו של "חומר חקירה" שעל התביעה חובה למסרו לנאשם, הותירה שוליים רחבים גם למקרים בהם החומר שבמחלוקת אינו קשור במישרין לאישום או לנאשם, והרלוונטיות שלו לאישום היא גבולית. גישה זו מבוססת על הטעם שתכליתה של זכות העיון של הנאשם, היא לאפשר לו לממש את הזכות למשפט הוגן וליתן לו הזדמנות מלאה להתגונן מפני האישומים המיוחסים לו.( ההדגשה של כ.ס.). לפיכך, יכללו בגדר חומר כזה גם "ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום" (בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(129 ,124 (4 (להלן: אל הוזייל); בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(633-632 ,625 (3). ככלל, כאשר מדובר בחומר שעל פי טיבו אינו חומר חקירה במובהק, אך הוא נאסף במהלך החקירה, הרי בהעדר מניעה עקב פגיעה בזכויותיו של אדם אחר, או פגיעה באינטרס מוגן אחר, יפעל הספק בעניין זה לטובת הנאשם והחומר יימסר לו.

 

אולם, הגישה המרחיבה אינה חסרת גבולות. הרחבה יתרה עשויה בנסיבות מסוימות להרחיב את היריעה שלא לצורך ובכך לא זו בלבד שלא תתרום להגנת הנאשם, אלא שעלולה היא גם לפגוע בזכויותיהם המוגנות של אחרים באופן בלתי מידתי וללא הצדקה. וכך נאמר בבש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(381 ,376 (1 (תוך הסתמכות על האמור בפרשת אל הוזייל הנ"ל):

 

"תכליתה של זכות העיון של הנאשם בחומר החקירה היא לאפשר לו לקיים את הזכות למשפט הוגן, באופן שתינתן לנאשם הזדמנות מלאה להכין את הגנתו נגד האישומים המיוחסים לו. התביעה מצווה להעביר לידי ההגנה כל מסמך שהוא בגדר 'חומר חקירה', ויש לנהוג פירוש מרחיב למונח זה. כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרסת במהלך האישום הפלילי, הינו 'חומר חקירה' כמשמעותו בחוק. בבואנו לקבוע מהו 'חומר חקירה' עלינו להיות "מודרכים על-ידי כללי השכל הישר ועל-ידי המגמה לאפשר לסנגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה... אולם... אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח 'חומר חקירה' ראיות, שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." (בג"צ אל הוזייל הנ"ל, בע' 129)." ( ההדגשה של כ.ס).  

 

התובע טען לאורך כל הדרך שההנחיות אינן חומר חקירה רלוונטי  ולא אמר דבר ביחס לפגיעה בזכויותיו של אדם אחר, או פגיעה באינטרס מוגן אחר.

 

על פי גישת בית המשפט העליון (בבג"צ 602/02), ניתן לבחון  את מעמדן של ההנחיות בהקשר למקרה הספציפי שבפני ובין השאר, האם ניתן לראות בהן "חומר חקירה רלוונטי", על פי "ההנחיה השנייה", שהותירה "שוליים רחבים", גם אם  ההנחיות הן "חומר שבמחלוקת שאינו קשור במישרין לאישום או לנאשם, והרלוונטיות שלו לאישום היא גבולית"?

 

הנקודה הנ"ל תבחן על פי כללי השכל הישר ומתך מגמה המעניקה לנאשם הזדמנות הוגנת להכין את הגנתו מבלי להפליג למרחקים, בזהירות ובמשורה.

 

על כן, ובבואנו ליישם את ההנחיות הכלליות של בית המשפט העליון, שלא בכדי, נמנע מלהגדיר את המונח " חומר חקירה", תוך הפעלת שיקול הדעת, ניתן לומר את הדברים הבאים:-

 

זכרן של ההנחיות משתמע באופן ישיר או עקיף בתעודת החיסיון ובין שורותיה. הנחיות אלו מדריכות את התביעה הכללית, כרשות ציבורית ומחייבות אותה לפעול על פיהן. יש להניח, כי בענייננו, הודרכה התביעה על פי הנחיות אלו וקיימה אותן כרוחן וכלשונן.

 

תעודות החיסיון, מתייחסות לחומר חקירה, שאין בכוונת התביעה להציג לעיון ההגנה, שכולן, כעולה מהחומר שהונח בפני, הוצאו לאחר הגשת כתב האישום ובאיחור לא קצר, מבלי שניתנה להגנה ההזדמנות לדעת מה גרם לכך - בעניין זה ראה הביקורת של בית המשפט העליון בבש"פ 7554/00 ואיל חירבאוי נגד מ"י, דינים עליון כרך נח עמ' 448, ובש"פ 687/96 יורם גיל נגד מ"י פ"ד נג (3), 804.

 

התובע טען, בפני בית המשפט, שהאיחור בהוצאת התעודות נגרם עקב מספר "תקלות", ובכך הוא סתם ולא פירש. התובע בחר שלא לפרט את "התקלות", אפילו לבית המשפט, ומבלי שינמק עמדתו זו.

 

אין ספק שתעודות החיסיון מתייחסות לחומר חקירה, שלא הועמד לרשות ההגנה ולעיונה. לא שמעתי מפיו של התובע, הצהרה ברורה שחומר זה אינו רלוונטי.

 

תעודות החיסיון הוצאו על פי ההנחיות, שבמקרים מסוימים ובנסיבות מסוימות, יהוו חומר חקירה רלוונטי, וזאת למה?

 

התביעה הכללית כרשות ציבורית מחויבת לנהוג בשקיפות ולא בסתר, כל עוד אין התנגשות בין עיקרון השקיפות לבין אינטרס ציבורי חשוב או ערך עליון אחר, שידו תהיה על העליונה. על הרשות לפעול על פי כללים ברורים וגלויים. הציבור רשאי לבחון את פעולותיה של כל רשות, ובעיקר יבחן אם היא פועלת כדין ועל פי דין, הן הדין הכללי והן הדין הספציפי, לרבות ההנחיות הפנימיות, ולשם כך יש לפרסם הנחיות אלו- לעניין חשיבות הפרסום ראה בג"צ 5537/91 פ"ד מו   (3), עמ' 501, שם בעמ' 513. ואם הציבור, לטעמי, רשאי לבדוק את פעולות הרשות, ובענייננו התביעה הכללית,  אז קל וחומר הנאשם, שמובא לדין על פי החלטתה וחירותו עומדת בסכנת שלילה.

 

העמדת ההנחיות לעיונה של הסנגוריה, לא תפגע באינטרס ציבורי, נהפוך הוא, העמדה זו, תשרת אינטרס ציבורי חשוב במעלה, האינטרס לקיומו של הליך הוגן, שבמסגרתו יוכל הסנגור לבחון את פעולותיה של התביעה הכללית, פעולות שבמהותן מהוות חלק ממהלך החקירה ואיסוף חומר הראיות ואף לטעון את כל טענותיו, כולל הטענה של הגנה מן הצדק - ראה מאמרם של פרופ' זאב סגל ואבי זמיר "הגנות מן הצדק כיסוד לביטול אישום - על קו התפר בין המשפט הפלילי למשפט הציבורי" הפרקליט מז, חוברת א' עמ' 42 או כל טענה אחרת.

 

הנחיות אלו, משמשות את התביעה ככלי עבודה, להבטחת קיומו של הליך הוגן, לכן מדוע לשלול מההגנה כלי עבודה זה? הן לשם הביקורת על פעולות התביעה והן נדבך נוסף בשלבי הביקורת על הוצאת תעודת החיסיון. חובת הביקורת הוטלה בפסיקה בראש ובראשונה על הגורם המוציא את התעודה - השר הממונה, אחריו באה התביעה הכללית, שעליה מוטל נטל דומה וזהה, ואף חובה כבדה עוד יותר כגורם נוסף בשרשרת הבקרה והן בית המשפט שהוא האחרון בשרשרת בקרה זו - ראה ע"פ 4765/98 נידאל אבו-סעדה נ. מדינת ישראל, תק-על 99 (1), 40. לכן באם נוסיף את ההגנה כגורם בולם ומבקר את פעולות התביעה ומסייע בדרך זו לבית המשפט בקיום בקרה ראויה ויסודית, כל זה יביא לתוצאה טובה יותר וביקורת אפקטיבית ויעילה יותר ממה שנעשה עד כה.

 

הוא הדין לגבי "התקלות" שנזכרו בטיעוני התובע, תקלות אלו התלוו לתהליך הוצאת תעודות החיסיון ובעיקר הראשונה. לכן, יש לשאול מדוע לא יוסבר לנאשם מה הן "התקלות" האלו? והאם יש להן משקל כלשהו?

 

אמנם התובע טען שמדובר בהנחיות פנימיות, שלא פורסמו, אך הוא לא הסביר מדוע הן לא פורסמו ואף לא צירף את מכתב פרקליטת המדינה מיום 1.8.02, המסביר זאת.

 

אעיר כי עיון באתר "נבו" ובאתרים נוספים כגון, "סקירה משפטית", מראה כי הנחיות פרקליטת המדינה, אכן מתפרסמות באינטרנט, ואף בסוגיה זו קיימות פקודות המטה הארצי שפורסמו בהודעת המטא"ר 1/02 מיום 3.2.02.

 

כשאני בא לשקול את מכלול האינטרסים בהקשר לדין הרלוונטי ולחוקי היסוד, ובעיקר חוק כבוד האדם וחירותו, אני יכול לומר כי עיקרון ההליך ההוגן, השקיפות  והזכות הבסיסית לחירות, מבלי להקל ראש בזכות החברה להגן על עצמה מפני פורעי חוק, גוברת בעניין שבפני.

 

עיון הסנגור בהנחיות פרקליטת המדינה, לא יפגע באינטרס חשוב ובעיקרון על, שיש להעדיפו על פני העיקרון של ההליך ההוגן שכולל בחובו: מתן הזדמנות לנאשם לקבל את יומו בבית המשפט, הכנת הגנתו בצורה ראויה ומקצועית וניהול ההליך כדבעי.

 

סוף דבר:

 

לטעמי ומכוון שלא הבחנתי בקיומו של הצדק לחיסיון ומהנימוקים שפורטו לעיל, יש לראות בהנחיות פרקליטת המדינה, בעניננו, כחלק הקשור בטבור לחומר החקירה ומקבל ביטוי הן במכלול החומר והן בתעודות החיסיון. גם "התקלות", שנזכרו על ידי התובע, מהוות חלק כזה. לכן יש לקבוע כי בנסיבות העניין ההנחיות והתקלות הן חלק רלוונטי מחומר החקירה - בעניין זה ראה הנחיה 5 "ו" שבסיפא של עמ' 264.

 

לאור זאת, על המאשימה להעמיד לעיון הסנגור ולמסור לידיו עותק מההנחיות הרלוונטיות לתעודות חיסיון ולפרט את "התקלות" שעיכבו הוצאת התעודות.

 

למרות האמור לעיל, אני מורה על החזרת החומר שהועמד לעיוני ואשר סומן באות א' 1-11, ב"ש 6185/03 לידי התובע ומעכב ביצוע  החלטה זו למשך 3 ימים, כדי לאפשר למאשימה להגיש ערר, במידה וקיימת לה זכות כזו ואם רצונה בכך.

 

האמת תאמר כי שקלתי באם אין מקרה זה ראוי לחיוב בהוצאות, עקב התנהגות נציג המאשימה, שלא בטוב טעם, עת ניסה שלא לקיים את החלטת בית המשפט מיום 19.11.03 ופעל בניגוד להנחיותיה מס' 6  ובעיקר 6 ג', ד' ו- ה בעמ' 265, ברם בסופו של יום החלטתי שלא לעשות כן משיקולים שונים שאין זה המקום לפרטן.

 

המזכירות תשלח העתק החלטה זו  לצדדים.

 

ניתנה היום כ"ג בשבט, תשס"ד (15 בפברואר 2004) בהעדר הצדדים.

 

כ. סעב, שופט

הקלדנית: ב.א.